הכתות הרפורמיות – שורש הבעיה
לעיתים קורה, שאנו נסחפים במערבולת שמייצרת התקשורת לתוך דיונים המבוססים על הנחות יסוד, אשר אנו כופרים בהן מכל וכל, ואשר בלעדיהן כל הדיון אינו מתחיל. וראוי לנו החרדים לדבר ה' לבחון בכל נושא מהם הנתונים היסודיים, בטרם נדון על כל פרט לגופו.
דוגמא לדבר אנו רואים במאבק המתוקשר בזרמים הכפרניים, אם זה בסוגיית הכותל, אם בענייני גיור או בכל נושא אחר. כל העת דנים ודשים בסוגיות על-פי מונחים שהתקשורת החילונית קבעה, ומתוך כך אנו, ציבור יראי ה', עומדים בעמדת התגוננות במקום להיות בעמדה האמתית שלנו ולנופף את המהרסים והמחריבים כאבק שאין בו ממש.
הרפורמים רוצים "להתפלל" בכותל, וכולנו נכנסים ביחד איתם לסוגיות החביבות עליהם, של חופש הפרט וזכות הביטוי ושאר ירקות מן הסוג הזה. תחת זאת, עלינו לשאול – למי אתם בדיוק מתפללים? לבורא עולם, שנתן את התורה? אתם מאמינים במעמד הר סיני? אתם מאמינים שה' הכל-יכול קרע את השמים ודבר עִם עַם שלם, נתן להם תורה ומצוות והזהיר אותם מפני אי-קיום התורה? אתם מאמינים בכלל שיש ישות בלתי גשמית שבראה את העולם? אתם מאמינים במה שהחושים האנושיים אינם רואים? כולם יודעים את התשובות לשאלות הללו, והם אף לא מסתירים אותן, אז למי בדיוק הם רוצים להתפלל? לישות שאינם מאמינים בה? נשים נאבקות על "זכותן" לקרוא בתורה? מישהי או מישהו מהאנשים הללו מאמין שהספר הזה ניתן לנו בסיני? מישהו מהם מזדהה עם מה שכתוב באותו ספר, אשר בבתי החינוך הרפורמיים מגדירים כספר ברברי ופרימיטיבי? על מה הדיון כאן? על מי שנפשו חשקה להדבק בבוראה דווקא במקום מסוים, שריד בית מקדשנו, שם צווה ה' להקריב בהמות ולזרוק את דמן כדי לכפר על בני ישראל? מישהו מהליצנים הללו מאמין בכל זאת? אז על מה כל הדיון?
במקום לדון ולהתפלפל לפי אותן הנחות יסוד לא-יהודיות, על "זכותם" של הרפורמים ועל "פלורליזם" וכן הלאה – מוטב לומר לכולם בפנים את אותה אמת יסודית, ולחסוך את כל אותם דיונים עקרים.
הרהורים לבין הזמנים
כמדי שנה, יוצאים בני הישיבות לחופשת 'בין הזמנים' אחר תשעה באב, על-מנת לשוב ולפקוד את בית המדרש בראש חודש אלול. לא נכנס כאן לשורשיו של מנהג זה ולשאלה אם יש לו בכלל טעם כאשר יש מזגנים, ואף לא נלאה את הקורא בתאור הסכנות הרוחניות והגשמיות האורבות לפתח בני הנעורים ביוצאם אל מחוץ לבתי המדרש, במיוחד בימי הקיץ הלוהטים.
תחת זאת, ראינו לנכון להציע רעיונות מעשיים, אשר עשויים להועיל רבות לכל אחד מאתנו, כאשר אם נדע לנצל אל-נכון זמן זה, נמצא בסוף, כי לא הייתה כאן בטלה ח"ו, אלא התרעננות לצורך חשיבה מחודשת על דרכנו בעבודת הבורא.
ימי בין הזמנים, כידוע, מבשרים עבור רבים אפשרות ללמוד דברים שאינם זוכים להם במסגרת הישיבתית. לעיתים מדובר במסכתות ממועד וקדשים שאינן כלולות במסגרת הישיבתית, ולעיתים מדובר במסכת מסוימת שבחור פלוני לא זכה ללמוד, אף שהיא נלמדת באופן כללי. יהיו בחורים שירצו להספיק את אותם דפים מהמסכת הנלמדת שלא הספיקו בישיבה, ואף זה מבורך ביותר.
אולם חושבני, שישנו דבר נוסף, מהותי יותר, שניתן לנצל ימים אלו עבורו, והוא לימוד התנ"ך. הדבר הראשון בחשיבותו להדרכת היהודי בחייו הוא לימוד התנ"ך, וכמש"כ בני הגר"א בהקדמה לביאור הגר"א על השו"ע – "בראשונה הזהיר להיות בקי בראשונה כל כ"ד ספרים, עם הנקודות והטעמים, ערוכים בכל ושמורים". וכתב הגה"צ ר' ירוחם ליבוביץ המשגיח דמיר (הקדמת ספרו "דעת תורה") – "והגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל קבע בישיבתו לימוד המקרא בכל יום ויום.. אני עודני זוכר איך שלפנים בישראל, היה כל ילד אצל מלמדו לומד וחוזר במקרא מאה פעמים, וגם כל הבחינות על התלמידים, היו בזה אם בקיאים הם בתורה בנביאים ובכתובים, ועכשיו לדאבונינו הרבה מדלגים כל זה ובאים תיכף ללימוד הגמרא, ונשארים בזה לקויים מאוד באמונה וחסרים כל ההתחלה, כל היסוד, בבנין ושכלול כל קומתם".
הגאון רבי יחיאל ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש" מעיד ("כתבי הרב ויינברג" ח"ב עמוד רי"ז) – "בישיבת וואלוזי'ן הנהיגו את לימוד התנ"ך, רבי חיים בעצמו למד בכל יום לבני הישיבה פרשה חומש, ומנהג זה נשאר בוואלוז'ין גם בימי הגאון הנצי"ב". התנ"ך, ממנו אנו שואבים אורחות חיים, ממנו שאבו רבותינו את כל הגותם בהלכה ובאגדה, הפך ברבות השנים לכלי אין חפץ בו, ואילולא תקנו לנו קריאת התורה והפטרה בציבור, אף מעט זה לא היה בידינו.
אדם שלומד תנ"ך מקבל צורת הסתכלות שונה על החיים, הוא יכול להתגבר על שטף החיים ועל תרבות המערב האופפת אותנו מכל כיוון ולהעמיד כנגדה את דבר ה' בכל תחום שיהא. במיוחד כיום, כאשר חזרנו לארצנו ושאיפתנו לחזור לחיים של אומה הולכת וקורמת לה עור וגידים, לא יתכן שנגיע לאן שהוא בלא לימוד מעמיק ויסודי של התנ"ך.
אמנם רבותינו ראשי הישיבות בדורנו לא קבעו את לימוד התנ"ך לחלק מסדרי הישיבה, אך דבר זה אינו פוטר כל אחד ואחד מאתנו מלמצוא את הזמן לאותו לימוד יסודי לעצמו, כפי שבעל בית אינו פטור מכך אף כשאינו נמצא במסגרת ישיבתית. הלימוד הישיבתי היום מרוכז סביב לימוד התלמוד, אשר מטבעו נעשב בדיבוק חברים ובפלפול ועיון בבית המדרש המיועד לסוג הלימוד הזה, אך לימוד התנ"ך, כאמור, הוא היסוד לכל אורח חייו של היהודי, ועליו לטכס עצה כיצד לקנות קנין הכרחי זה. וכאמור, ימי בין הזמנים מהווים הזדמנות מיוחדת להקדיש את הזמן ואת שימת הלב הראויה לענין.
בחור שינצל זמנים אלו כדי להתעמק בכ"ד כתבי הקודש יזכה לדעת כיצד מתנהל עם בארצו, מהם הדברים שה' ונביאיו שמים עליהם דגש, מה כלל אינו מופיע אצלם, איזה משקל לתת לכל ערך, כיצד להתמודד עם סוגיות מורכבות בחיים וכן הלאה. אחר שיזנק לתוך אותו ים אינסופי, ידע גם כיצד למצוא את הזמן ללימוד התנ"ך כראוי אף בימים הרגילים. כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה.
שורש בעיית הגיור – בהגדרת הזהות היהודית
לאחרונה עלתה לדיון הצעתם של גורמים מסוימים להתיר לרבני ערים לערוך גיורים על-פי שיקול דעתם בלא צורך בבית דין ארצי שיאשר את הגיור. כמובן, שמאחורי המעטפה הפרוצדורלית עומדת מטרה הרבה יותר מהותית, והיא לקעקע את ההלכה המסורה, ולפיה 'גר' שלא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות הרי הוא גוי לכל דבריו. מכיון שאותם רבנים ניאו-קונסרבטיביים הדוגלים ב'תיקון' האמור מעוניינים להתחמק מהתמודדות הלכתית ומחשיפת ערוותם ברבים כמי שאינם נאמנים להלכה המסורה, הם מעדיפים להסיט את הדיון לכיוונים שונים, לדבר על "שליטת" החרדים וכן הלאה, ועל-ידי כך להסית את הציבור כנגד אלו השומרים על ההלכה לבל תרמס תחת מגפי רבני צה"ר וחבריהם. הציבור הרחב, שאינו מבין מימינו ומשמאלו, רק שומע את הצרוף 'רבנות' ו'מונופול', והקרב התקשורתי כבר הוכרע לטובת ה"מקילים".
אז כדאי לעשות כאן סדר, ולרדת לעומק כוונותיהם של המגיירים הפשרנים. ההלכה היא ברורה. בלא קבלת עול מצוות אין כאן שום מעשה גרות. אלו המדקלמים את מה שמלמדים אותם באולפן בלא כל כוונה לקיים מצוות הרי הם עושים מעשה קוף בעלמא. ההלכה אינה מעוניינת בהשמעת הברות כאלו ואחרות מפי המתגייר, זו לא תקיעת שופר, אלא בכוונת הלב, המתבטאת כלפי חוץ באמירה בפה. כאשר הגר אינו מתכוון לשום דבר ממה שהוא אומר, דבריו בטלים ומבוטלים, וכאשר הדיין יודע זאת ובכל זאת מאשר את ה'גיור', טליתו חשובה כמרדעת של חמור.
אולם חשוב מכך הוא להבין מה מניע קבוצה שלמה של רבנים להוביל מהלך כזה של רמיה ולהוליך אותנו שולל, תוך שימוש במניפולציות שונות ומשונות ותוך סיוע אוהד מהשלטון החילוני והתקשורת העוינת לתורה. כאשר יורדים לעומק העניין מבינים, כי קיימת כאן הבנה שונה מהמקובלת באומה מאז ומתמיד ביחס למהותו של עם ישראל, ומשום כך הסכנה היא כה גדולה, ועלינו לחשוף אותה ולהציגה לעיני כל.
כפי שבא לידי ביטוי בפרסומיהם, רבני צה"ר רואים ב'ישראליות' ביטוי לגיטימי של זהות יהודית, אשר לא בהכרח קשורה לתורה ולמצוות. בעוד התורה אינה סובלת זהות אחרת מאשר יהדות שהיא דת ואומה יחדיו, עם הדבוק בתורתו ובאלוקיו, רבני צה"ר מנסים להכיל אף את הזהות ה'ישראלית' המנותקת מהתורה כזהות יהודית. הם אמנם מעדיפים שהישראלי יהיה גם דתי, אך בהגדרת זהותו היהודית הם אינם רואים בכך חלק הכרחי. מדובר באסון רעיוני, אשר מעמיד סימן שאלה גדול מעל כל מפעל הציונות הדתית, וחובה על כל מי שיראת ה' בלבו מקרב אותו ציבור להתנער מאותו גוף, משום שיש בהגדרה זו הרס של יסודות היהדות. אחר שנוצרה כזו זהות, מובן גם מדוע קבלת עול מצוות אינו דבר הכרחי בגיור. כי הוא אינו הכרחי בזהות היהודית. וזה לב הסוגיה, וטענה זו בתמצית מגלמת את כל הטענה החרדית כנגד הציונות הדתית – שזו האחרונה אינה רואה בהלכה המסורה את דרך הקיום הלגיטימית היחידה של עם ישראל, את הזהות היהודית, אלא יש בה מימד נוסף – 'ציונות' – אשר לעיתים מוסיף ולעיתים גורע ביחס לזהות היהודית המקורית. ואכן, הציבור החרדי הנאמן לארץ-ישראל ואשר מבין את חשיבותה רואה בה ערך רק משום היותה הקרקע המיועדת לקיום הברית בין ה' לעמו, ואין זהות יהודית מלבד זאת הכתובה באותה הברית.
תשובתה של הציונות הדתית האותנטית, זו המעוניינת להמשיך להכלל בכלל נאמני התורה, כנגד אותה טענה אמורה להיות, שבאמת אין ה'ציונות' באה להוסיף או לגרוע מאומה מהגדרת הזהות היהודית, אלא היא באה לבאר את מקום קיומה של התורה ואת חשיבותה של ארץ-ישראל במסגרת אותה תורה. אולם אם, כדבר רבני צה"ר, יש כאן זהות יהודית שונה, שאינה מחויבת לתרי"ג מצוות, אזי הוכח, כי צדקו החרדים בטענתם, ואותה 'ציונות' אינה אלא כסות עיניים לעקירת התורה.
הציונות הדתית עומדת כיום על פרשת דרכים ועליה לבחור – להבהיר לעין כל, כי התורה שלה והתורה של העולם החרדי היא אותה תורה, אותה הלכה, והציונות כאמור רק באה להגדיר את מקום קיום התורה ואת השאיפה לקיום דבר הנביאים בימינו, או שמא, חלילה, לאמץ תורות זרות ברוח הרפורמה ובכך להצטרף לכל אותן תנועות שעזבו את כלל ישראל במשך הדורות. נושא הגיור מחדד את נקודת הבחירה, ויש לקוות שבזכותו יתעשתו רבים ויחזיקו בתורה המסורה.