בלוג

תקציר המאמרים הקודמים:

במאמר י"א (גליון 21) נתבארו ב' מהלכים לכך שהשואה היתה הכנה [מבחינה סגולית] להקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל: א. "מחיית עמלק". ב. "קנאת ה' לגאולת ישראל".

במאמר י"ב (גליון 22) נתבאר מהלך ג', שהקב"ה נתן בלב האומות שירדפו את עם ישראל בחו"ל, ורק "בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה" (יואל ג, ה) – בכדי שישראל יהיו מוכרחים לברוח לא"י, כי בא קץ הגאולה (קול התור ה', ט"ז).

ובמאמרנו נמשיך בענין מהלך ג' – לראות כיצד עוברת הנהגה זו כחוט השני בכל הגלויות: דהיינו – גלות היונה מחוץ לתיבת נח; גלות אברהם למצרים; גלות יעקב לבית לבן; גלות מצרים; גלות בבל; והגלות והגאולה האחרונה.

*

גלות היונה מתיבת נח

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ח', ח').

היונה מייצגת את עם ישראל, ותיבת נח מייצגת את ארץ ישראל, וכאשר נח שלח את היונה מהתיבה – זה היה רמז לכך שעם ישראל יגלו מארץ ישראל (זוהר חדש נח, ל"ה. – "לֶךְ לְךָ.. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.. דְאִיהִי תֵּיבַת נֹחַ.. בְּדוּגְמָא דָא נָפְקָא לָהּ יוֹנָה מִן תֵּיבוּתָא דְנֹחַ.."; וע"ע תיקוני זוהר, תיקון ו', דף כב: תיקון כ"א, דף נח:).

וממשיך הכתוב (בראשית ח', ט') – "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ…".

מכאן למדו חז"ל, שזו ההנהגה בגלויות, אשר אמנם יש זמנים בהם ישראל יושבים בשלוה בגלות, וכבר לא רוצים לחזור לארץ ישראל, אך כשהשי"ת רוצה שהיונה [כנסת ישראל] תחזור אל התיבה [ארץ ישראל] – הוא גורם לכך ש"וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ… כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", אלו המים הזידונים, רשעי האומות, שמציקים לישראל בגלות – עד שהיא מסכימה ל-"וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה".

וכך אומרים חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ו') –

"וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ וגו'. יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם ר"ש אָמַר: אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת.

וְדִכְוָתָהּ (איכה א', ג'): הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים [לארץ ישראל ולירושלים] (מתנות כהונה כאן ובאיכ"ר א', כ"ט)].

וְדִכְוָתָהּ (דברים כ"ח, ס"ה) – וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ וגו', הָא אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים".

וכתב ב"תורה תמימה" (איכה א', ג' אות ס"ב):

"והנה הדרשה הזאת יקרה היא מאד בהשקפתה הבהירה, והד קולה ישמע בכל דור ודור עד היום הזה".

*

גלות אברהם אבינו למצרים

הגלות הראשונה היא הגלות של אברהם אבינו למצרים – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה..", שהיה בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" – לעם ישראל שגלו למצרים, וכמו שאחז"ל (בראשית רבה מ', ו') – אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך…" (ועיין רמב"ן שם).

והנה התוכנית של אברהם היתה לגור במצרים בשלוה ובכבוד, וכמו שאמר לשרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" – וכוונתו שתאמר שהיא אשת איש ובעלה במדינת הים, ולא ימצאו לה תקנה להרוג בעלה, ויניחוה, שהרי משעת המבול גדרו עצמן האומות מן הערוה (שפתי חכמים; בראשית רבה ע', י"ב). "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ" – יתנו לי מתנות (רש"י) – ע"ד מש"א 'הרוצה ליהנות יהנה כאלישע' (ברכות י: – שפתי חכמים). "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ".

אמנם לבסוף "המצרים עשקו אותו חנם, לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתו בנגעים גדולים" (רמב"ן), עד שפרעה החזיק בו לשלחו מן הארץ.

ואז – "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם – וְשָׁב לִמְקוֹמוֹ לְדַרְגָּה עֶלְיוֹנָה שֶׁנִּדְבַּק בָּהּ כְּבָרִאשׁוֹנָה" (זוה"ק לך, דף פ"ג. מתורגם).

 גלות יעקב אבינו לבית לבן

אחרי גלותו של אברהם אירעה גלותו של יעקב אבינו לבית לבן – אשר היתה רמז לשאר הגלויות, וכמו שאמרו בזוה"ק ויצא (קמ"ח:) –

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רֶמֶז כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִבֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְגָּלוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא…".

והנה, למרות שיעקב אבינו היה צריך לעבור מלחמות רבות עם לבן בגשמיות וברוחניות, בסך הכללי לבן שיתף איתו פעולה, והעמיד פני קרוב וידיד, ובביתו יעקב אבינו העמיד את השבטים, והצליח בנכסים. וזה רמז למצב, בו ישראל נמצאים בשלוה בגלות.

אמנם לאחר עשרים שנה, הזעיף לו לבן פנים –

"וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית ל"א, א' – ג').

וכתב רמ"ד וואלי (בראשית, ח"א, עמוד ת"ס) –

"והיה זה סימן לישראל, שסמוך אל גאולתן יביא עליהם השי"ת חבלי משיח ופנים זועפים של הנכרים – כדי שידחקום אל התשובה וימהרו לצאת מארץ אויביהם".

וכן ביאר ב"חפץ חיים על התורה" (פרשת ויצא -עמוד ס"ט) –

"כשהאומות מדברים סרה על עם ישראל, מעלילים עלינו ודוחקים את רגלינו – בבחינת 'וישמע את דברי בני לבן' … מכיון שאנו רואים את פניהם 'שאינם כתמול שלשום' – בבחינת 'וירא יעקב את פני לבן', כשהעומדים בראש הממשלות מראים לנו פנים זועפים – אזי אנו מוכרחים לבקש לנו מקום מקלט, והמקלט היותר בטוח הוא לשוב אל ארץ אבותינו – 'שוב אל ארץ אבותיך'".

וכן ביאר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל ('אזנים לתורה' בראשית ל"א,  ג') –

"סימן הוא לבנים, שבשעה שהקב"ה רוצה שישובו לגבולם – הוא נותן בלב הגוים להרע ולהציק את ישראל בארצות פיזוריהם".

ומסיים את דבריו:

"..ואשרי היהודי, הרואה אצבע אלקים בזה ושומע את קול ה' הקורא אליו: 'שוב אל ארץ אבותיך'".

גלות ישראל למצרים

הנהגה זו מצינו גם בגלות מצרים, שבזמן יעקב אבינו והשבטים הקדושים, הגלות נבעה מתוך הכרח, וכל מחשבותם היו לשוב לארץ ישראל (וכמש"כרמ"ד וואלי בראשית, ח"ב עמ' תשס"ח – עיי"ש).

וכל עוד שהיה כך לא היו צריכים לסבול מפרעה, וכמש"כ החתם סופר ('תורת משה', מהדו"ק, דברים, עמ' מ"ד) –

"אע"פ שאבותינו התהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר – מ"מ בכל מקום שהלכו היה לבם ועינם וכל מחשבותם אל ארץ נחלתם אשר נתן להם השי"ת, וכן אמרו השבטים לפרעה לגור בארץ באנו, ולא להתיישב, כי בכל רגע האפשרי – דעתינו על נחלתינו, וכל זמן שהיה דעתם כך – לא שלט בהם פרעה וגזירותיו".

אך לאחר ש"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" (שמות א', ו'), ואז עם ישראל התרבו והתבססו וחיו בשלוה בארץ מצרים, וכמש"כ (שמות א',ז') "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", וכבר חשבו להשתקע שם – או אז הקב"ה נתן בלב המצרים שיאמרו: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה.. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" – וכל זאת בכדי שישראל ירצו להיגאל ולשוב לארץ ישראל.

וכך כתב רמ"ד וואלי (תהלים ק"ה, כ"ה) –

"'וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו' – וכאשר בני ישראל ראו את עצמם חזקים ועצומים – לא היו חוששים לצאת מן הארץ הטמאה ולחזור לארצם, כי היו מחבבים את מקום הצלחתם כאילו היה מקומם ממש.

אבל השי"ת היה חושש להוציאם לשמור בריתו עם האבות, ולכן נתן בלבם של המצרים שישנאו את עמו, ויעבידום בעבודה קשה שלא היו יכולים לסבלה – כדי שיצעקו אליו ית' שיוציאם משם וימהר את גאולתם, וז"ש: 'הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו'. כלומר, שהסכימו לענותם וכו'".

[וגם בגאולה האחרונה זה הולך באותו אופן – שהרי "גאולת מצרים והגאולה העתידה – שוות הן בדברים הרבה" (מאמר הגאולה להרמח"ל, עמוד ד' בהוצאת מכון רמח"ל)].

גלות ישראל לבבל

ובדומה לזה היתה ההנהגה בגלות בבל, שבתחילת הגלות עם ישראל רצו לשוב לארץ ישראל, וכמש"כ (תהלים קל"ז, א') – "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן".

וכן אח"כ – "ירמי' אמר 'בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן' (ירמיהו כ"ט, ה') … שהיו בני גולה מצפים לישועת ה' בהרף עין, והיה בעיניהם כחטא ועון לבנות בתים ולנטוע כרמים בחו"ל, עד שנאמר להם מירמי' עפ"י ה' שאין תשועתם ממהרת קודם ע' שנה" (שו"ת חת"ס, יו"ד קל"ח).

אמנם ברבות השנים שעם ישראל נתבססו בבבל, רבים מהם לא רצו לעלות בזמן הפקידה לאחר שבעים שנה, ותירוצם בפיהם – "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" (שיר השירים ה', ג', ועיי"ש במדרש רבה – ועיין ב"קדושת ציון" גליון ט"ו במאמר מאת הרב בנימין הלוי שליט"א). ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהם אמרו באופן פשוט: "אנחנו כבר מסודרים ונוח לנו בבבל, ואין לנו חשק עכשיו לארוז את החפצים, ולצאת לדרך מפרכת, ולטרוח בבנין ארץ ישראל שבינתיים הפכה לארץ לא זרועה" (עיין שבת קמ"ה:).

ולכן הוצרך להזהירם – "נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ" (ירמיהו נ"א, ו') – "אל תתעכבו שמה להיות נכרתים עמה בעוונה"(מצודת דוד).

וממשיך ומזהירם (פסוקים מ"ה – מ"ו): "צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת נַפְשׁוֹ מֵחֲרוֹן אַף ה'. וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם וְתִירְאוּ בַּשְּׁמוּעָה הַנִּשְׁמַעַת בָּאָרֶץ.." ["ר"ל אני מצווכם שתצאו פן ירך לבבכם בשמועה…" (מלבי"ם)].

והרחיב רמ"ד וואלי בביאור הכתוב (ירמיה עמוד תכ"ב):

"ועוד כל כך היו רחמיו ית׳ על עמו ונחלתו, שהזהירם לצאת מתוכה, לא מבעיא קודם הצרה – אלא אפילו קודם השמועה הנשמעת בארץ של הצרות העתידות, כדי שלא ירך לבבם מפני המורא, וז״ש: ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ".

וממשיך ואומר (פסוק נ') – "פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל תַּעֲמֹדוּ, זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת ה' [לשוב אליו], וִירוּשָׁלִַם תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם [לשוב לירושלים (מלבי"ם)]".

ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם ישארו בה, לא ימלטו מחרון אף ה' שמתחיל לבעור בה רח"ל.

וכל הנבואות שנתנבאו על גלות וגאולת בבל – הן עצמן מתקיימות שוב בגלות ובגאולה האחרונה (עיין "אחרית כראשית" להגאון רבי אריה שפירא שליט"א, מהדורא ב', עמוד ל"ו – ל"ז).

גלות האחרונה

באותו אופן היה אצל עם ישראל בגלות, היו עליות ומורדות, צרות וישועות קטנות בתוך הגלות, אך בסך הכללי עם ישראל ביססו בגולה את משפחותיהם וכלכלתם ברוחניות וגשמיות, עד שהיו קבוצות גדולות שחשבו "כי ברלין היא ירושלים…" ("משך חכמה" ויקרא כ"ו, מ"ד). או "וילנא היא ירושלים דליטא" ("חזון ציון" עמוד 181 – שם הובא שהגאון ר' משה מגיד זיע"א התנגד באופן כללי לכינוי "ירושלים דליטא", ואמר שזו חוצפה לתת שם זה לעיר על אדמת נכר, ובמיוחד זעם על צבועים בוילנא שהיו מצורריו הגדולים של הגר"א בחייו, ולאחר מותו התנגדו לנסיעה לאר"י בטענה שבזכות הגר"א כבר יש להם 'ירושלים דליטא').

ומאידך ליושבי ירושלים קראו "יושבי החוץ" ("בטוב ירושלים" עמוד ת"ו, מתוך דרשת הג"ר בן ציון יאדלער זצ"ל – "… רעדו כל אברי שלאנשי ירושלים היושבים לפני ולפנים קוראים 'יושבי החוץ' – כלומר שאנשי הגולה יושבים בפנים ואנשי ירושלים יושבים חוצה… ואז הבנתי מה שאנו אומרים 'מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו', שכל כך נתרחקנו מעל אדמתינו שאנחנו חושבים שעיקר ישיבתנו בגולה, בגרמניה, באונגריה, בפולניה, אוי לאותה בושה ששכחנו אמונתינו…").

וכמש"כ מהריעב"ץ (בהקדמה לסידורו):

"כמדומה לנו בהיותנו בשלווה בחוץ לארץ – שכבר מצאנו א"י וירושלים אחרת דוגמתה… בשבת ישראל בארץ שפניא [ספרד] וארצות אחירות בשלוה בכבוד גדול זמן רב קרוב לאלפים שנה מזמן חורבן בית ראשון.. כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם, והתערבו בגויים…" [עיי"ש בהרחבה, שהוא רואה בגרוש ספרד עונש על אותה תחושה שאננה].

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.. וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה

ולכן כאשר הגיע הקץ האחרון של קיבוץ גלויות, וישראל לא רוצים לצאת – הקב"ה נותן בלב האומות לרדוף את ישראל הגרים בארצותם – בכדי שיוכרחו לחזור לארץ ישראל. והוא אשר יעד הקב"ה ע"י נביאו יחזקאל (כ', ל"ב – ל"ד):

"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה.. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה". ["ביד חזקה. אכביד ידי עליהם ואשפוך עליהם חמתי, בתת בלב העמים לגרשם ולהוציאם מארצם" (מצודת דוד)].

וכן כתב רבנו סעדיה גאון (בספרו "האמונות והדעות" מאמר שמיני):

"וצרות גדולות יבואו על האומה באותו הזמן, כאמרו (דניאל י"ב, א') 'וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה' [א.ה. עיין במאמר הקודם, שהגר"י לוינשטיין ועוד אמרו, שפסוק זה נתקיים בשואה] ושנאה תתפתח ביניהם ובין הרבה מן האומות עד שיגרשום".

וב"התורה התמימה", להגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א (שמואל א' ב', כ"ז), כתב לבאר בזה את דברי רש"י (דברים ל', ג'):

"שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו".

 שבתחילה לא ירצו לעלות, והקיבוץ יצטרך להתבצע מתוך קושי וצרות.

*

"מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שיר השירים א', ד') – "הוא נגד ביאת הארץ… משכני נגד קיבוץ גלויות" (ביאור הגר"א שם).

בתחילה "מָשְׁכֵנִי" בקושי ובאילוץ – "שֶׁגֵּרִיתָ בִּי שְׁכֵנַי הָרָעִים" [בכדי שאברח אליך].

ולבסוף, אחרי שבאתי לארץ ישראל וטעמתי את טוב הארץ הקדושה גוף השכינה – "אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה…" – "מִמַּה שֶּׁהִכְנַסְתָּנוּ לְאֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה – אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה לְאַרְעָא טָבְתָא דְּאִיתְקְרִיאַת מַשְׁכְּנוּתָא" (מדרש רבה שם).