מזה שנים רבות, עדים אנו לתופעה מדאיגה. רואים אנו יהודים שומרי תורה ומצוות, אשר מרגישים הזדהות לאומית זרה. יכולה זאת להיות הזדהות לאומית עמוקה עם מקומות מושבותם בחו"ל, יכולים אנו לראות "יהודים אמריקאים" אשר שרים את ההמנון האמריקאי בדבקות עצומה, כאילו היה זה נוסח "לשם יחוד", או יהודים מדרי הממלכה הבריטית המאוחדת, אשר חשים רגש של גאווה בכל פעם שמזכירים לידם את בית המלוכה המהודר. ומאידך, יכולים אנו לראות בשנים האחרונות גם "יהודים ישראלים", אנשים אשר מקיימים את כל המצוות כהבנתם, אולם רגש הלאומיות שלהם, כרת ברית עם ה"ישראליות" החדשה, על סמליה, ראשיה ותרבותה.
[ראה בהרחבה ב"קדושת ציון" גליון כ"א, במאמר "מכתב לאחד מגדולי התורה" – בהערה (עמ' י"ט), ואצטט משם פיסקא אחת: "וכבר קמה קבוצת חרדים מודרניים שהקימו קבוצה המגדירה את עצמה 'חרדים – ישראלים' (הנקראת בקיצור חי"ש), והם מצהירים על כך שהם מרגישים קשר וחיבור למדינה, אך ללא קשר לחזון הנביאים ולגאולה, אלא באותה צורה שיהודי באמריקה מחובר לאמריקה, ובצורה זו הם חוגגים את יום העצמאות…"].
בצורת חיים זו, הרי שהיהדות תופסת מקום, רק בכל מה שקשור לאמונותיו הפרטיות של אדם ולהנהגותיו, אך לא לזהותו הלאומית. מקורה של צורת חשיבה זו בתפיסה שגויה של כל ענין היהדות, וכל המסר של תורת ישראל. בשורות הבאות ננסה לרדת לעומקם של דברים, ויהי ה' אלוקינו עמנו. אך לפני שנבוא לדון בקשר הבלתי ניתן לניתוק בין תורת ישראל ללאומיות היהודית, עלינו לרדת לשורשו של המושג "לאומיות".
לכל אדם יש זהות עצמית. זהות זו מתבטאת בהגדרה אשר מגדיר האדם את עצמו. כל אדם מגדיר את עצמו כאדם אינדיבידואלי. הגדרה זאת כוללת את האמונות שהוא מאמין בהן, הדברים החביבים עליו וכדומה. אך מכיון שהאדם הוא יצור חברתי, הרי שמלבד הגדרת הזהות האישית, או שמא נכון יותר לומר כחלק ממנה, לכל אדם ישנה אף זהות חברתית, כל אדם מגדיר את עצמו כחלק ממשפחה או קבוצה מסוימת, כחלק מחברה מסוימת, ובסופו של דבר כחלק מלאום מסוים.
כשם שנאמנותו ומחויבותו של האדם לידידיו הקרובים ולבני משפחתו, אינה שכלית בלבד, ורואים אנו תדיר אנשים, אשר יעשו מעשים בצורה לא הגיונית, ואף יסכנו את עצמם למען קרוביהם, מכיון שהם מרגישים שהם מקריבים משהו למען "עצמם" – כך באותה מידה, הזהות הלאומית של האדם, איננה הגדרה שכלית, אלא רגש עמוק מאד אשר קיים בלב האדם, וקושר אותו בנימים חזקים ללאומיותו.
בימי קדם היתה הלאומיות דבר אשר כלל בתוכו כמעט את כל מהלך חייהם של הפרטים אשר השתייכו לקבוצה הלאומית. כל בני הלאום האמינו באותם האלילים, הכפיפו את עצמם לאותו המלך, שמרו בקנאות על שטח גיאוגרפי מסוים, וניהלו את כל מערכת חייהם, עם סמלים רבים, ותרבות שלימה, אשר יחדו כל קבוצת אנשים, והפכו אותם מיחידים רבים ללאום אחד. כך, לדוגמא, הלאומיות המצרית הקדומה, מורכבת היתה מאנשים אשר האמינו באלילי מצרים, כפופים היו לשלטון המצרי, והרגישו נאמנות עד כדי מסירות נפש לאדמת מצרים, לאלוהיה, למלכיה ולסמליה.
מכיון שהלאומיות היא רגש חזק מאד, אשר מהווה חלק מהזהות העצמית של האדם, יכלו עמים שלמים לנהל מלחמות עקובות מדם למען פיסת קרקע לא משמעותית, או למען כבודו של הדגל, כיון שההסתכלות הלאומית הקדומה נתנה לאדם הפרטי את התחושה, ולפיה יש לו משמעות רק עד כמה שהוא מהווה חלק מהלאום הגדול, וממילא האדם הרגיש שהוא יותר "קיים" אם מסר הוא את נפשו למען הכלל, מאשר אם המשיך לחיות, תוך כדי בגידה או אי מסירת כל עצמותו, לאינטרסים של הכלל.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אף היהדות איננה רק אוסף של אמונות, חוקים והנהגות. היהדות היא מערכת חיים לאומית, אשר בה האיש הפרטי חי את כל חייו כחלק מעם ישראל. היהדות דורשת לעצמה לא רק את אמונותיו של האדם, לא רק את מעשיו, כי אם גם את הגדרתו העצמית. כל ישראל מחוברים זה לזה, וערבים זה בזה, לא רק בכך שבני אב אחד נחנו, אלא בכך שהגדרתנו העצמית, בנויה מהשתעבדות מוחלטת לא-ל אחד, חיבור רגשי עמוק לשטח גיאוגרפי מסוים – ארצנו הקדושה, לימודי חובה בספר אחד – ספר התורה, דיבור בשפה יחודית – לשון הקודש, וכשעם ישראל עומד במצבו המתוקן, הרי שנוספים לאלו אף הכפיפות למלך אחד, ההשתתפות בצבא-עם אחד, וצורת חיים אשר כל כולה מבטאת את היותו של היחיד חלק מהעם היהודי[1].
בכל שנות גלותנו, בהיות עם ישראל מנותקים ממקום גידולם הטבעי, מסתופפים בצילם של שליטים רבי חסד…, היה עמנו נתון במלחמת הישרדות ממש. הגזירות צצו חדשות לבקרים כפטריות אחר הגשם, האומות השולטות בכיפה התחלפו להם ללא הכנה מוקדמת, ואף לחם לאכול ובגד ללבוש, לא היו דבר מובן מאליו למי שבשם ישראל יכנה. אך יותר ממה שהוצרכנו להילחם על חיינו החומריים, על הזכות להניח את ראשינו תחת קורת גג, ניטשה המלחמה בחזית אחרת, בחזית הלאומית. שנים רבות היו ישראל בגלות. צר ומצוק מצאונו, גזירות ושמדות, שריפות וטביחות, ועדיין עם ישראל חי, לא רק גופו חי, כי אם גם נשמתו חיה וקיימת. ה' אלוקינו ברוב רחמיו וחסדיו, לא נתננו ביד אויבינו לכלותינו, וישב אותנו לארצינו כיום הזה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ועדיין מצפים אנו לראות בבנין בית מקדשינו, ובבוא לציון גואל במהרה בימינו אמן. היאך היה הדבר הזה? היאך הצליחו העם המושפל והנבזה כל כך, לקום לתחיה מאפר?
עמים רבים צצו ונעלמו מעל במת ההיסטוריה, מפעם לפעם קמה אימפריה רבת כח, כבשה את כל סביבותיה, הטילה את אימתה על כל מתנגדיה, ויותר מכל – מחקה את התרבויות הקדומות, והשליטה על הכל את תרבותה שלה. כאשר נכבש עם אחד תחת מגפי אומה אחרת, משתלם היה לבני האומה הנכבשת לשנות את זהותם, ולהתאימה לכובשיהם. לא היתה להם כל סיבה לחשוב, כי תרבותם תחזור שוב להיות דומיננטית. אם גלו הם לארצות אחרות, אף לא היתה סבירות שיחזרו למקומם הראשון. והדבר הסביר ביותר היה להיטמע בתוך הכוח הכובש, על אמונותיו, תרבותו ולאומיותו. ואכן, העמים הכבושים לא עמדו מנגד, הכפיפו ראשם בפני הגלים אשר עברו עליהם, ונהפכו לבשר מבשרה של התרבות השלטת. פעם היו אלו האשורים, פעם הבבלים, פעם היונים, ועוד רבים ורעים, אשר הותירו את חותמם על אומות העולם.
אולם לא ככל העמים בית ישראל. גלותם לא באה בפתע פתאום, הוזהרו הם על כך שנים רבות מראש, ואף כאשר גלו, ידעו הם, כי עתידים הם לחזור לכבודם הראשון. הם המשיכו להשתמש בתפילותיהם, בשפתם היחודית, שמרו אמונים לארצם, ואף את מצוות א-לוהיהם לא עזבו. אף אם נאלצו לנדוד לקצוות תבל, נשארו הם בני הלאומיות היהודית, המשיכו להרגיש ערבות כלפי כל יהודי העולם, וכל חייהם התנהלו מתוך צפיה לחזור למקומם הראשון. לאומיות זאת שורשיה נטועים עמוק במעמד הר סיני, שם ראו כל העם היאך ירד הא-לוהים על הר סיני מתוך האש, שם הבינו כי דתם היא האמת המוחלטת, הא-להית, ולא תרבות אנושית אשר אמש נולדה ומחר תיקבר.
צירוף זה שבין ההכרה בצדקת דרכם, לבין האמונה, כי לאחר כל שנות הגלות שוב תהיה להם עדנה, היא אשר שמרה את בני ישראל לבל יתערבו בגוים. אמנם לא כולם עמדו במבחן, היו אשר העדיפו את השלוה האישית העכשוית, על פני הנאמנות למסורת אבותיהם, אך האומה בכללותה עמדה במבחן בהצלחה, כאשר בשעות השבר הקשות ביותר, העדיפו לילך לכבשנים כאשר בפיהם מתנגן ההמנון הלאומי – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ולא לכרוע ברך בפני צורריהם.
זהות לאומית זאת, אשר פיעמה בליבות עם ישראל, היא אשר החזיקה אותם לאורך שנות גלותם. כל איש ישראל ידע, שאף אם ישן הוא תחת כיפת השמים, הרי שבסוף הדרך מצפה לו ארץ רחבת ידים. אף אם לעת עתה נאלץ הוא לכסוס עפר למחיתו, הרי שבביתו האמיתי עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. שלוש פעמים ביום, היה מבקש היהודי בכל מיני צורות, לשוב אל צור מחצבתו. 'נפוצותינו קבץ מארבע כנפות הארץ', 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', 'והשב את העבודה לדביר ביתך', משפטים אלו לא נאמרו כתפילה בלבד, מטרתם היתה, ועודנה, לחזק את נימי הקשר בין לב היהודי לא-לוהיו, לעמו, לארצו, ולמקדשו. ובמשך כל שנות הגלות, לא פסקו מלהדהד באזני היהודי דברי הנביא ירמיהו, שהבטיח – "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (ל"א, ג').
עברו שנים, ההיסטוריה המשיכה לכתוב את עצמה, והנה כבשו הדתות החדשות [האיסלאם והנצרות ימ"ש] רבות מאומות העולם. המוטיב הדתי חדל מלהיות דבר המיחד כל לאום לבדו, ושוב נשארו הסמלים, התרבות, והנאמנות לפיסת אדמה כלשהי, כמרכיבי הלאומיות. עדיין היו חיילי כל אומה מוכנים למסור את נפשם למען הדגל, לשפוך נהרות של דם למען כל פיסת אדמה, אך הדת כבר לא היתה חלק מהמוטיבים המבדילים בין עם לעם. אם בימים קדמוניים נלחמו כל עובדי 'כמוש' שכם אל שכם כנגד עובדי 'פעור', וכאשר ניצח צד אחד במלחמה, נהג לנהוג בשבי את אלילו של יריבו, לאמר, אלילנו חזק הוא מאלילם, הרי שבשנים מאוחרות ראו עינינו היאך ילחמו שני צבאות אלו באלו, כאשר שניהם שוחחים לצלוב, או לחילופין כורעים למשוגע.
אם בשנים הראשונות למהפכה זו, עוד היתה הדת חלק מהזהות הלאומית, אף שלא היתה מיוחדת ללאומיות אחת – כדי להיות ספרדי נאמן, היה צריך האזרח להיות בראש ובראשונה נוצרי נאמן – הרי שבשנים מאוחרות יותר, כבר לא היתה ההשתייכות לדת מסוימת תנאי סף להתקבלות לזרועות האומות השונות. כבר יכולנו לראות בני דתות שונות, מסתופפים תחת צלו של אותו הדגל, נלחמים אלו לצד אלו, ומשאירים בצד את אמונתם הדתית, כענין שבין אדם לעצמו.
הפרדה זו בין דת ללאומיות, אשר עברה על רבים מאומות 'העולם המתקדם', היוותה פיתוי גדול עבור היהודי הנרדף. מעתה – חשב לעצמו – אוכל להמשיך להיות יהודי במעשי, ומאידך להיות בן אומה אחרת בלאומיותי. ויקומו חלושי האמונה בבני ישראל, ויאמרו בליבם, הנה שנים רבות מחפשים אנו דרך להשליך מעלינו את כתם היהדות, ניסינו להתערב בגוים אך הם לא חפצו בכך, ניסינו לשכוח את יהדותנו, ויזכירוה לנו שונאינו. אך עתה נוכל להיות ככל הגוים, ניטול לעצמנו את הדת היהודית, ללא שום זיקה ללאומיות היהודית. כשם שיש מאמיני הדת הנוצרית, אשר מסתופפים תחת דגלה של בריטניה הגדולה, ומאידך חבריהם לספסל הטומאה הנוצרית, חוסים תחת כנפיה של צרפת, כך מעתה יוכלו היהודים להיטמע בארצות אויביהם. יהיו מאמיני הדת היהודית, המשתייכים ללאומיות הבריטית, ומאידך יהיו היהודים בצרפת – "צרפתים בני דת משה". וימחקו מנוסח התפילה את כל המשפטים ה"לאומיים", שהרי אם מהיום אנו צרפתים או גרמנים, מדוע נבקש שיחזירנו א-לוהינו לארץ ישראל? ומדוע נרגיש זיקה כלשהי ליהודים דרי ארצות אחרות?
כמובן, שחכמי ישראל נלחמו בכך בכל תוקף, שהרי היהדות איננה כפופה לשינויים העוברים על אומות העולם, תורת ישראל אינה משתנית עם הזמן, ויותר מכל, הרי היהדות היא צורת חיים שלמה, הכוללת דת – תורה ומצוות, ולאומיות – זיקה לארץ הקודש ולעיר הקודש. וכיון שאותה תורה שציוותה אותנו על המצות שבין אדם לחבירו ועל המצות שבין אדם למקום, היא אשר ציותה אותנו על החיים כעם יהודי, ועל הקשר הרגשי העמוק לארצנו הקדושה, א"כ מיהו החצוף אשר יערוך את ההבדלה, ויאמר כי רק החלק ה'דתי' של התורה רלוונטי, אך לא החלק ה'לאומי'.
עברו שנים לא רבות, ועתה קם האיום מהצד השני, רוח לאומיות ולאומנות עברה על העולם המערבי, ולפתע החליטו יהודים רבים כי יש לעזוב את הגלות, ולחזור אל הלאומיות היהודית. הבנה זאת נכונה היתה, אילו היו עם ישראל חוזרים אל הלאומיות היהודית בשלמותה, אל מצוות ה' וחוקיו ואל הקשר לארץ ישראל כ'ארץ הקדש'. ודאי היה דבר זה יכול להקיץ את הקץ על הגלות האחרונה, ולהחזיר עטרה ליושנה.
אך פושעי ישראל לא חפצו במצוות ה', לא חפצו לשבת ב'ארץ הקדש', חפצו רק ב'רוח לאומית', בלאומיות יהודית המנותקת מתורת ישראל, המנותקת מקשר לבורא העולם. דבר זה היווה סכנה עצומה, רבים נפלו בפח, קנו את המוצר החדש, ואכן החלו להאמין, שאין צורך לקיים את המצות משבאה הגאולה, ועוד רעיונות מעין אלו. עתה הוצרכו חכמי ישראל להילחם לצד השני, להעמיד את היהדות ככפיפות לתורת ישראל, ולא רק כזיקה ללאומיות יהודית, המעורטלת מתורה ומצוות. מלחמה זאת גרמה, במידה מסוימת, לניתוק רגשי של שומרי התורה מהלאומיות היהודית האמיתית. קשה להלחם במי שמעמיד את הזיקה לארץ ישראל כתחליף ליהדות, כאשר אף אנו מרגישים זיקה חזקה לארץ ישראל, ודבר זה גרם לכהות מסוימת בקשר של היהודי ללאומיותו.
אך אין אדם שיכול לחיות ללא זהות לאומית, ואם ניסו היראים להשיל מהיהדות את המימד הלאומי, כדי להשיג הפרדה מוחלטת מאחינו הטועים, הרי שהרגש הלאומי אשר טבע האלוקים בלב כל אדם, החל לחפש תחליפים. זהו הדבר שגרם לתופעה אשר תארנו בפתיחת המאמר. כדי להינצל מצרה זו עלינו לחזק את הקשר שלנו לתורת ישראל, לא רק כדת וכאוסף של מצוות וחוקים, אלא בעיקר כצורת חיים לאומית, צורת חיים של עם היושב בארצו, מקיים את מצוות ה' אלוקיו, והוגה בתורתו.
במאמר הבא נרחיב בעז"ה, בדרכים להעמקת זיקה זאת בצורה טהורה, וכן נעמיד עוד נקודות מרכזיות, אשר גורמות לאיבוד הקשר והזיקה ללאומיות היהודית הישראלית האמיתית, המשועבדת אך ורק לאלוקי ישראל ולתורתו.
[1] ראוי בהקשר לכך לשים לב לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג', שם הוא מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא. כצפוי, אנו מוצאים שם את המינים והאפיקורסים, אלו שכופרים ביסודי הדת וכן מחטיאי הרבים ועוד אנשים מהסוג הזה. אולם בהלכה י"א, צפויה לנו הפתעה. וז"ל הרמב"ם שם – "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא". הלכה זו אומרת דרשני, הרי מדובר במי שמדקדק בקלה כבחמורה ועל-פניו אינו עובר שום עבירה. אולם לפי מה שבארנו, מובן היטב מדוע עוונו כה חמור, שהוא מבדיל את עצמו מכלל ישראל, וממילא הוא פורש מהעם ואינו מעוניין להמנות בכללם, ועל-כן גם לא ישתתף בשמחתם".