במאמר הקודם ביארנו בהרחבה, את עניין הזהות הלאומית. כמו"כ נתבאר, כי תורת ישראל, דורשת לעצמה, לא רק את מעשיו ואמונותיו של האדם, אלא אף ובעיקר את זהותו העצמית, וכחלק מכך אף את זהותו הלאומית. האדם מחויב לזהות את עצמו, כחלק מהאומה הישראלית. וכחלק מכך, להאמין באמונת ישראל, ולקיים את כל מצות התורה.
כמו"כ עמדנו על כך, שאחת הסיבות אשר הובילו את היהדות הנאמנה בימינו, לאבד במידה רבה את צורתה הלאומית, היתה מפני החפשיים, אשר ניסו לשלוח יד בליבה של תורתינו, ולשוות ליהדות אופי לאומי בלבד, כדוגמת לאומיותם של שאר עמי העולם המתחדש, בצורה מנותקת מאמונות דתיות. דבר זה גרם לבני היהדות הנאמנה, לנהל מאבק עיקש נגד פורענות חדשה זו, ומכורח המציאות, אחת מתופעות הלואי היתה עמעום הזיקה הלאומית, מהיהדות הנאמנה והאותנתית.
במאמר זה נעמוד בעזרת ה' על נקודה נוספת מרכזית ביותר, אשר גרמה וגורמת אף היא, לטשטוש המימד הלאומי מהיהדות. נקודה זו יש בכחה להחזיר עטרה ליושנה, בבואנו לנסות ולחזור ממצב הגלות, אשר בו יחידים רבים עושים את רצון ה', איש איש לעצמו ובמקומו, למצב של הגאולה השלימה, אשר בו עם ישראל, כאומה אחידה, המקדישה את כל מהותה וענינה הלאומי לעשיית רצון ה', והחלת כבודו בעולם.
כפי שביארנו במאמר הקודם, אחד השינויים אשר עברו על העולם המתקדם, הוא שינוי סולם הזהות. התפיסה העתיקה, העמידה את הלאומיות במרכז ענינו של האדם, כאשר כל עניניו האישיים הינם שניים במעלה. לעומת זאת, התפיסה המערבית מעמידה במרכז את האדם הפרטי – האינדיבידואלי, כאשר הלאומיות והשתתפות בקבוצות למיניהם, הינם אך ורק על מנת לשמור על האינטרס הציבורי, כדי שלא יווצר מצב, שאיש את רעהו חיים בלעו.
שינוי תפיסה זה, עבר במידה רבה, אף על בני היהדות הנאמנה. לבושתינו נראה לעיתים, כי עיקר מחשבותינו ומעשינו, נסובים סביב נסיונות בלתי פוסקים, לשפר את מצבינו הגשמי או הרוחני. הרצון לתיקון מצבו הרוחני והגשמי של עם ישראל, משמש אם בכלל כעיסוק צדדי של הכלל, וכנחלתם הכמעט בלעדית של יחידי סגולה, גדולי הדור, וקדושי עליון. [או נציגי הציבור במערכות השלטוניות, אשר זוהי פרנסתם וכבודם].
ללא ספק, התפזרותם של ישראל בגלות בכל קצוות תבל, תרמה רבות למציאות זאת, כיון שאף שחזרנו לארצנו, אבל עדיין לא השלכנו מעלינו את כתם הגלות, ועדיין לא יוכלו היהודי ה'פולני' והיהודי ה'פרסי' להגיע להסכמות ברבים מעניניהם. ונראה לעתים שיותר ממה שהאדם רואה את עצמו כ"יהודי", הרי הוא רואה את עצמו כ"אשכנזי" או "ספרדי" וכדומה. וידועה האימרה של אחד מאדמור"י בית גור, כי שתי פעימות יהיו בקיבוץ גלויות. הראשונה להוציא את ישראל מהגלות, והשניה להוציא את הגלות מעם ישראל… ואם בתחילה, עוד היתה ההשתייכות הקהילתית חצי נחמה, מכיון שבמקום שיהיה צורך לקבץ סביב השולחן ששים רבוא, היה צריך לקבץ רק את נציגי העדות השונות, הרי שככל שהעולם הולך ומכיר יותר ב"זכויות הפרט", כך ישנם אשר פורקים מעל עצמם את עול הציבור, ודורשים לקבל את כל אשר יחפצון בו עד הסוף, ללא שום וויתור למען הכלל.
במציאות כזאת, קשה מאד לאדם לקבל את העובדה כי לא הוא תכלית הכל, ואין הוא אלא חלק מתוך מערכת גדולה יותר, אשר צרכיה חשובים יותר מצרכיו שלו. קשה לו מאד להכניע את רצונותיו האישיים להשיג עוצמה וכבוד, לידיעה שהוא בסך הכל חלק מעם אשר כולל אף אנשים גדולים ממנו אשר חייב הוא להיות כפוף להם ולהוראותיהם.
לעומת זאת תורתנו הקדושה מעמידה סדרים אחרים לחלוטין. התורה מעמידה את היחיד כחלק מעם ישראל, כל ישראל ערבים זה לזה, והציבור לוקים על עונו של היחיד. מלבד נקודה מרכזית זו, אשר הלכה ואיבדה את מקומה בתרבות המערבית ובהשקפה הליברלית, ישנם מצות רבות נוספות, אשר בעידן המתפתח נראה ח"ו כאילו איבדו את חינם.
ניקח לדוגמא את מוסד המלוכה התורנית. האם מסוגלים אנו במצבנו העכשווי, לקבל את העובדה שיהיה רק מלך אחד, ולא 'מלך אשכנזי' ו'מלך ספרדי'? ולא זו בלבד אלא שמלך זה כלל איננו "נבחר ציבור". אין 'ועדה בוחרת' או 'שר ממונה', אלא הוא נבחר ישירות ע"י האלוקים ביד הנביא, או כתוצאה מכך שהוא בנו של המלך הקודם [מלבד במקרים חריגים]. ומלך זה מכפיף אליו את כל העם, איש אשר ימרה את פיו או ינהג כלפיו בחוסר כבוד ראוי יומת.
מלבד זאת יש בידו של המלך לקחת לעצמו נכסים של נתיניו מבלי לתת על כך דין וחשבון, וכפי שהזהיר שמואל את העם בעת אשר ביקשו מלך: זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים (שמואל-א ח, יא- יז).
כמו כן נביט אל מוסד הסנהדרין. האנשים אשר יושבים שם אינם נבחרים על בסיס מוצאם הקהילתי או קשריהם המשפחתיים, אלא אך ורק על פי מדרגתם התורנית. וכל העם ובראשם המלך כפופים למוצא פיהם באופן מוחלט. יכולים הם להוציא להורג איש אשר עבר על מנהג קל ביותר, אם חושבים הם שהשעה ראויה לכך, ואף חכם גדול אשר יחלוק על שיקול דעתם, מוגדר [בתנאים מסוימים] כזקן ממרא והוא מוצא להורג למען ישמעו ויראו.
נצייר לעצמנו את מעמד הכהנים בני אהרן. אנשים אלו לא בהכרח יהיו החכמים הגדולים ביותר שבעם, יתכן ואף לא יהיו הצדיקים הגדולים ביותר, ובכל זאת בגלל שלא השתתפו אבותיהם בחטא העגל, הרי הם היחידים המורשים לעבוד את עבודת הקרבנות בבית המקדש, כאשר זר הקרב יומת, וזאת מלבד זכויות היתר הקנויות להם, והמתנות הרבות להם הם זכאים בכל שטחי החיים.
האם מסוגלים אנו להרגיל את מחשבותינו לצורת חיים זאת, אשר בה ישנה הירארכיה ברורה ובלתי ניתנת לשינוי בין חלקי העם על בסיס מוצאם המשפחתי? האם אנו יכולים לעכל את הידיעה כי התורה אינה רק ספר רעיונות, אלא היא דורשת מאתנו ליישם את חוקיה בשלמות אף בתוככי העולם המערבי ה"נאור" וה"מתקדם" אשר בו אנו חיים?
עוד דוגמאות רבות ניתן להביא, והעולה מכולם הוא, כי צורת החיים לה התרגלנו, וכתוצאה מכך סולם הערכים הבסיסיים ביותר שלנו, אינו עולה כלל בקנה אחד, עם הסולם שהציבה לנו התורה, אשר ראשו עולה השמימה. רחוקים אנו מרחק רב ועצום מעולם המתנהל בסדרי התורה.
ואמנם בודאי שבדבר זה מושפעים אנו מהעולם שסביבנו, וכעין מה שכתוב בברכות (נח.): א"ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפי' לקראת מלכי עכו"ם. שאם יזכה, יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם. ע"י שהאדם רואה את עניין המלכות למול עיניו, יכול הוא לצייר בעיני רוחו אף את מלכות ישראל. וכן אדם שחי בעולם שבו ישנם משפחות אצולה, והחיים מתחלקים על פי מעמדות ושררות, ודאי יקל עליו לצייר בעיני רוחו את עם ישראל בתפארתו, על חלוקת שררותיו משפחותיו ומנהיגיו.
אבל אנו שחיים בעולם נטול סדרים, עולם ללא מרויות, אשר כמעט איש הישר בעיניו יעשה בצורה מוחלטת, קשה לנו ביותר לצייר בעיני רוחנו, כיצד נראים חיים כתיקונם. כמעט ואין אנו יכולים ליישב על ליבנו צורת חיים אשר בה האדם מזהה את עצמו כחלק קטן בתוך מערכת גדולה ועצומה, עם סולם הירארכיה ברור מאד שנקבע בצורה אלוקית ולא אנושית. במערכת זאת כל שאיפתו ומגמתו של האדם היא, להגשים את עצמו בצורה מקסימלית, בתוך המשבצת אשר הונח שם. ולא לנסות כל הזמן להרחיב את טווח השפעתו וכוחו.
על מנת לקדם את גאולתינו, ולהוסיף על פדות גופנו משעבוד מלכויות, אף את פדות נפשנו מרוחם של אומות העולם, עלינו לנקוט פעולות ממשיות לשם כך. עלינו לחזור ולשנן לעצמינו, כי כללי ההומאניות והמוסריות האנושיים, אינם בהכרח הנכונים. הגדרת פעולה כצודקת או לא צודקת, איננה תלויה בדעת העם, או בשיקול דעתם של שופטים זקנים וגסי רוח, היושבים במרומי כיסאותיהם ו'שומרים על החוק'. עלינו לחזק בקרבנו את ההכרה בכך, שרק חוקי האלוקים הם החוקים הנאותים ביותר, לניהול העולם אשר הוא עצמו ברא ומקיים ומנהל בכל רגע ורגע.
אך נראה שיש דבר אחד אשר יותר מכל, הינו הדבר התועלתי ביותר, שיכול להביא לגאולה נפשית ומחשבתית זו, מההשפעות הזרות הרבות שנשתרבבו בתוכנו, וכמעט שלא הפכו לחלק מרוח ישראל. דבר זה הינו לימוד המקרא בצורה חיה וקימת[1]. אם אין באפשרותנו לרוץ לקראת מלכי האומות ולהקיש מכך לצורת מלכי ישראל, אבל יש ויש בידינו, לראות למול עינינו, את דוד המלך היוצא לנקום את נקמת ה' במואבים או בפלשתים. יכולים אנו לצייר בגאוה היאך שלמה המלך יושב בכבודו של עולם, וכל מלכי מזרח ומערב משחרים לפתחו בידים עמוסות כסף זהב ומגדנות.
יכולים אנו לחיות ממש את "פרשיית קורח", לשמוע את קורח טוען לשויון חברתי וביטול הכהונה הגדולה, ולראות את בליעתו באדמה עם כל משפחתו וריעיו על אהליהם. אם כיום כאשר אנו מתבוננים סביבנו נראה כביכול אין דין ואין דיין, אבל בלמדנו את המקרא יכולים אנו לראות ולחוש ממש, היאך בכל התקופות אשר שמע עמנו בקול האלוקים, ישבנו בהשקט ובטח. ואילו בשנים שהלכו העם לרעות בשדות זרים, הלך אף מצבנו הגשמי התערער שלב אחרי שלב, עד אשר גלינו מארצנו.
ללא ספק השפעה זו תהיה חזקה יותר על הלומד את המקרא והוא נער קטן, מהלומד בזקנותו אחרי שכבר מלא ראשו בערכים לא תורניים. אך לעולם אין מאוחר מדי מלשוב אל מקורותינו. כי רק חיבור אמיתי לכל חלקי תורת ישראל, לא רק כספר מצות, אלא כמקור השראה, וכתמונה האמיתית של העולם, היא זו אשר יכולה להקנות לנו את הרגש הלאומי הנכון, השואף לראות את עמנו מסודר על פי הסדרים שחוקק המלך העליון, עם שבראשו עומד מלך המולך על פי כללי התורה, ושבמרכזו בית המקדש אשר בו יש סדרים היאך להתקרב למלכו של עולם. עם אשר בראש מעייניו עומד הרצון, לעשות את רצון בוראנו יתברך ויתעלה.
נראה כי רק על ידי היציאה מהעולם הנראה לעינינו, והכניסה לעולם האמיתי כפי שהוא מצטייר בתורתנו, נוכל להגיע לציפיה אמיתית לגאולה שלימה. נוכל לשאוף למצב, שבו העולם הנראה לעיניים, יתאים לעולם המוכר לנו מספרי המקרא בצורה מושלמת. וע"י ציפיה זאת אכן נזכה לכך בקרוב בימינו, כמו שאמרו חז"ל: תנא משום ר"ש בן יוחאי: בג' דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם, במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבית המקדש. הה"ד(מלכים א יב): "אין לנו חלק בדוד" – כמשמעו, "לאהליך ישראל" – אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך, "ראה ביתך דוד" – זה בית המקדש. אמר רבי שמעון בן מנסיא: אין מראין סימן טוב לישראל, עד שיחזרו ויבקשו שלשתן. "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' " – זו מלכות שמים, "ואת דוד מלכם" – כמשמעו, "ופחדו אל ה' ואל טובו" – זה בית המקדש, כמה דאת אמרת: "ההר הטוב הזה".
[1] ואדגיש שאין כונתינו לעודד את לימוד התנ"ך, אשר הוא חובה גמורה כמבואר במקרא בעצמו שכתוב: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", ונתבארו גדרי מצוה זו בש"ס ובפוסקים. וכן אין כונתינו לתת טעם למצוה זו. אלא כונתנו להציע הסתכלות חדשה ופן נוסף בצורת קיום מצוה זו, ובתועלת הרבה הנגזרת ממנה.