"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה?…" (שבת לא.).
במאמרים הקודמים נתבאר בהרחבה, כי היהדות איננה רק אוסף חוקים והנהגות, אלא אנו עם הקודש, הננו בני אומה אחת, באמונותינו, מצוותינו, ולאומיותנו. ביארנו ג"כ כמה ממפסידי הרגשה זאת, אשר גרמו לרבים מבני היהדות הנאמנה, לאבד את תחושת ה'לאומיות היהודית' האותנטית, והצענו כתרופה למפסידים אלו, לשוב ולהתחבר לרוח הקדושה, הנושבת בתורת ישראל, ולחוות ממש, ולצייר בעיני רוחנו, את המצב המתוקן של אומתנו, עד אשר ננתק את נפשותינו מעולם המושגים המערבי המעוות, השולט כיום בכיפה בעולם הרחב.
בעבודת התבוננות זאת, יש תועלת נוספת, מלבד ההתנתקות מערכי העולם המקולקל הנראה לעינינו. והיא, שע"י התבוננות זאת, נתמלא בתשוקה גדולה לחזור למקומנו האמיתי, כמעמידי הקדושה בעולמו של הקב"ה, וכמש"כ: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיה ס, א – ג). אמנם, מלבד חובתנו לעורר את לבנו לצפיה לישועה, על ידי ההתבוננות בגודל יקרת מצבנו הצפוי לנו לעתיד לבוא, מחויבים אנו גם כן להתבונן על החסרון העצום, בו אנו נתונים כיום, עד אשר נבין ונחוש, כי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי, ונישא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים, עד אשר יחוס עלינו ויגלה שכינתו עלינו.
לדאבון לבנו, לא חסר פנים של קלקול במצבנו כיום, דור עקבתא דמשיחא, אם מצד מצבם הרוחני המקולקל של אחינו התועים, ואם מצד הפירודים הגדולים שישנם בין יראי ה', ועוד כהנה וכהנה, נסיונות אשר עיתד הקב"ה לנו – דור האחרון – קודם בוא משיח צדקנו. אבל אנו נלך בהמשך דרכנו במאמרים אלו להתבונן דווקא על הפן הלאומי של עם ישראל ביחס למצבנו כיום, ונראה כמה רחוקים אנו מהמצב המתוקן. ואמנם הדברים האלו מעציבים כל לב, אבל אין כוונתנו ח"ו לעורר את העצבון ונכאות הרוח בקרב הקוראים, אלא כל מגמתנו לעורר לבנו לצפיה אמיתית לישועה, וודאי חפץ השי"ת בצער זה שמצטערים בניו על היעדר תיקון העולם במלכות ש-די, וכל המצטער באמת בעוה"ז על היעדר הקדושה יזכה לעתיד לבא לשמחה כפולה, עת יגלה האדון ברוך הוא את אורו בעולם, וכמו שאמר דוד מלכנו: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם" (תהלים צ, טו – טז).
בהיותנו בארץ אויב, נתונים במלחמת קיום תמידית על החומר ועל הרוח, קל היה יותר לצפות לישועה. כל יהודי ידע היטב מה רע במצבו העכשיוי. הוא לא היה צריך להרחיב בביאורים על רעת הגלות, די היה לו להראות את הצלקות שעל גבו ממכות הפריץ, כיון שלא יכל לשלם את דמי החכירות במלואם, בעתו ובזמנו. כמו כן לא היה צריך להרבות בדרשות, לבאר למה הוא מצפה, והלא פשוט היה, כי הצפיה היא לעזוב את ארצות הגויים, ולחזור לארץ ישראל.
ויהי היום, לאחר כל שנות גלותנו, ויביאנו א-להינו לארצנו, ויעש עמנו נסים ונפלאות. ואף בשעה שהסתיר פניו מאתנו בעוונותינו, בשנות הזעם הנורא, נתקיים בנו באורח פלא מקרא שכתוב: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה א', י"ז). והנה, לא זו בלבד שלא עזבנו השי"ת בידי אומות העולם, ושמרנו בנוראותיו, כרועה המנהיג כבשה אחת בין שבעים זאבים, אלא האיר פניו באופן מיוחד, כאשר נתן בלב האומות להעניק לישראל 'רשיון' לשוב לישב ולשלוט בארצם – ארץ הקודש. במצבנו כיום, קשה יותר להגדיר מהי אותה ישועה, לה אנו מצפים. הצאר ניקולאי שוב אינו רודף אותנו, הנוצרים אינם חוטפים את ילדינו, ואף הישמעאלים אינם טובחים בנו, יותר מבשאר אומות העולם. ולא זו בלבד שמצבנו החומרי השתפר פלאים, אלא במבט שטחי נראה, כי אף מצבנו במישור הלאומי נפלא מאד. אמנם השלטון ניתן ביד החופשיים, אבל סוף סוף הרי השלטון חזר לידי ישראל, וכי מילתא זוטרתא היא?
אבל כאשר נעמיק בענין נראה, כי אמנם השלטון חזר ל'ידים יהודיות' שכן מנהיגי מדינת ישראל הם בנים ביולוגיים לאם מזרע ישראל, אבל האם ניתן להגדיר את השלטון כ'שלטון יהודי'? והנה אין כוונתנו לעובדה שהיהודים השולטים בארץ הקודש חילוניים הם, מנותקים מכל זיקה לתורת ישראל ולמצוותיה, שכן כבר היו תקופות בעם ישראל, שמלכי ישראל ויהודה עבדו את אלהי הארצות, ושפכו דם רב, עד אשר מלאה ירושלים בדם נקיים מפה לפה.
אולם קיים הבדל מהותי בין השלטון הנוכחי לבין השלטון של אותם מלכים רשעים. באותן תקופות אמנם חטאו ישראל, אמנם עבדו אלהים אחרים, ולא הקפידו על מצוות התורה. אבל זהותם הלאומית – יהודית היתה! אמנם עם קלקולים רבים, אבל יהדות מקולקלת ניתן לתקן. הקב"ה הגלם לבין האומות, יסרם כאשר ייסר איש את בנו, עד אשר כלו הפושעים, והכלל חזרו לדרך הישר. ואמרו חז"ל, שיותר ממה שהעמידה כנס"י צדיקים בהיותה בארצה, העמידה בימי גלותה.
לעומת זאת בזמננו, הלאומיות ה'ישראלית' השולטת בארצנו – אין זה נכון להגדירה כלאומיות יהודית מקולקלת, אלא זוהי לאומיות 'לא יהודית'! לאומיות ארורה זאת, פורשת את כנפיה באהבה על בני הָגָר הדרים בארצנו, יותר ממה שמתיחסת היא לבני ישראל דרי ארצות הגולה! האם זוהי יהדות עם פגמים, או שמא זהו זיוף מיסודו?! אמנם מאמינים אנו באמונה שלמה, כי השי"ת מוביל את כל סיבובי ההיסטוריה, לקראת היום בו יהיה למלך על כל הארץ. אמנם מאמינים אנו, כי השי"ת מהפך כל רעה לטובה. אבל אין זה יכול לכסות על העובדה, כי תרבות לאומית זאת המכונה 'ישראליות', הינה חלאה רעה ואיומה, אשר נדמה כי כמותה לא ידע עמנו מיום צאתנו ממצרים.
כמדומה, שחובה גמורה על כל יראי ה' מכל המגזרים והחוגים, לומר בפירוש, כי אין לנו חלק ונחלה ח"ו, בלאומיות ה'ישראלית' החדשה. הלאומיות היהודית המאחדת אותנו מזה אלפיים שנה אינה יכולה בשום פנים ואופן להיות זאת המעצימה את עוברי רצונו ית'. בלאומיות היהודית אין מקום לנכרים מכל סוג שהוא, אף אם משרתים הם במסירות נפש בהגנה על גבולות ארץ הקודש[1].
אם בראשית ימיה של מדינת ישראל, עוד ניסו המקימים ונספחיהם – אשר ללא ספק חלקם היו יהודים טובים עם כוונות רצויות – לעגן בחוקת המדינה את היות המדינה 'יהודית ודמוקרטית', הרי שככל שחלפו השנים, הצליחו האשמאים הסרוחים על כסאות שן בבית גאים – יסח ה' בב"א – להשליט יותר ויותר את הערכים הליברליים ה'מתקדמים', על חוקי המדינה, ולדחוק כמעט לחלוטין, את רגלי הספיחים היהודיים שעוד נותרו זעיר שם זעיר שם בחוקת המדינה. על שלטון זה אמרו רבותינו, כי אינו "אתחלתא דגאולה". באמרם זאת, הם לא דיברו על קיבוץ הגלויות, או על הסכמת האומות ליתן לישראל את ארצם, אלא על השלטון החדש והלאומיות המזויפת, אשר קמו במדינה החדשה. שלטון זה אינו 'מלכות ישראל' בזעיר אנפין, אלא שלטון נכרי! שכן כאשר ערכי הליברליזציה והקדמה המערביים, הם השולטים בכיפה, מה לי אם מנהל המערכת הוא יהודי או נכרי. ואמנם חובה עלינו להודות להשי"ת, שפרק מעלינו את שלטון הישמעאלים, אשר טבחו בנו ללא רחם בכל עת מצוא. אבל האם שייך לומר 'הלל' על כך שהמחוקקים את חוקי התועבה ב'כנסת ישראל' הם מזרע אברהם ולא מזרע לוט?! הלא בושנו וגם נכלמנו, שמתוך עמנו יצאו שועלים קטנים אלו, המטמאים את ארצנו הקדושה בגילוליהם ותועבותיהם[2].
ואמנם יהיה מי שיטען, כי כאשר מעמידים את השלטון הנוכחי כנגד השלטונות שקדמו לו מתמלא הלב רננה. מי האמין שיבוא יום שבו המאבק יהיה, אם יקבלו הישיבות הקדושות מעט כספים מהשלטון, או עוד יותר מעט. אבל הסתכלות זאת גלותית היא! אין אנו צריכים להעמיד את מצבנו בהשוואה למצב מקולקל עוד יותר, אלא בהשוואה למצב המתוקן. גם ראוי היה שנראה את ההיבט היהודי כדבר הכולל משהו מעבר לפרורי התקציב המושלכים לעבר עולם התורה. והלא ישראל הם המעותדים להיות לעם סגולה, אותנו האמיר ה' א-להינו להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש. סדר יומנו הציבורי, ראוי היה לו ליסוב סביב השאלה, היאך מגדילים אנו יותר את כבודו ית' בעולם. בראש עמנו צריך לעמוד מלך כשר וישר, המנהיג את ישראל בדרך טובים, על פי תורת משה. במרכז אומתנו צריך לעמוד בית המקדש, מקום השראת השכינה בישראל, בית תפילה לכל העמים, אשר במרכזו יושבים שבעים זקנים ומלמדים דעת את העם, כמש"כ: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג; מיכה ד, ב). ולעומת זאת…
כאשר נמקד את עיקר צפייתנו לישועה במישור הכלל-ישראלי במקום במישור הפרטי, כאשר עיקר צערנו יהיה על שפלותם של ישראל כעם, הרי בדבר זה עצמו מכשירים אנו את המצב לקראת המהפכה הגדולה שתהיה בקרוב בעז"ה, בהעברת מלכות זדון מהארץ והשבת כסא דוד לירושלים.
ונעמוד בעז"ה על עוד נקודה אחת. מלבד הצורך להתבונן על שפלות מצבנו הלאומי, כדי לעורר צפייה אמיתית לישועה, הרי מוטלת עלינו חובה זאת, כדי שלא נשלים ח"ו עם מצבנו. צא ולמד מיושבי ארץ כורדיסטאן, אשר הכריזו על עצמאותם לפני מעט יותר משבועיים ימים. להכרזה זאת קדמו פעולות רבות ומגוונות, אשר הרקע לכולם היה חוסר השלמה עם המצב הקיים. אם היו הכורדים משלימים עם מצבם ומבססים את חייהם כחלק מאזרחי עירק, ומקדישים את זמנם להשגת שוויון זכויות מלא, ודאי היה נסתם הגולל על כל סיכוי להיפרדות מכובשיהם. ואם תאמר מה לנו ללמוד מיושבי המזרח הפרימיטיבי, הרי שהראנו ה', כי תהליך ממש דומה מתרחש ביבשת אירופה המתקדמת בחבל קטלוניה הדורש להפרד מספרד, כאשר גם בסקוטלנד מתחילים להרהר מחדש באפשרות הפירוד מאנגליה, ועוד היד נטויה.
כן הוא בענייננו. משנות קום המדינה היה עיקר מאבקה של היהדות הנאמנה על הזהות היהודית של יהודי ארץ ישראל ועל צביונה של המדינה החדשה. לא עלתה על ליבם של אבותינו, שיוכלו לכפות את קיום המצות על כלל הכופרים בארץ הקודש. אבל כל עוד היה מאבק על צביון המדינה, כל עוד היתה תקוה בלבבות, שיום יבוא ויוחל שלטון התורה בארצנו, שמר דבר זה על בני היהדות הנאמנה מהתערב באחינו התועים ומללמוד ממעשיהם. אולם כהיום הזה, אם נחדל מהצפייה להעביר את שלטון הזדים מארצנו ונשקיע את עיקר מאמצינו בהשגת שוויון בינינו לבין שאר אזרחי המדינה – האם נוכל להבטיח את עצמנו מהיטמעות ח"ו בעם ה'ישראלי' המעורטל מתורה ומצוות? צא ולמד מה אירע לזרמים דתיים שונים, אשר הגדירו את עצמם כ'ממלכתיים'. ואכן, ככל שהממלכתיות הישראלית הלכה ואיבדה את ערכיה, אף הם הלכו – לדאבון כל לב – בעקבות ממלכתיותם.
ההשלמה עם מצבנו והנסיון להשתלב בחברה האזרחית החילונית – כמובן במחשבה שלא לוותר על יהדותנו ואפילו כמלוא נימא – כמוה כהצהרה על עצמינו כ'חרדים ממלכתיים', ואוי לה לאותה בושה! הלא זה היה חששם של גדולי ישראל מפני ה'ציונות' החילונית, ידעו הם כי ברגע שנפסיק להילחם, ברגע שנתחיל להשלים עם מצבנו, רעה תהיה אחריתנו.
חובתנו בעת הזאת לשוב לשדה הקרב, להודיע כי לא נכנענו ח"ו לס"א ולשליחיו. יהודים אנו, לא ישראלים[3]! הגם אם מוכרחים אנו להשתתף במסגרות השלטוניות לצרכים מסוימים, אין זה מהווה ח"ו הסכמה שבשתיקה, או הזדהות, עם ערכיהם של היושבים ראשונה במלכות. צריכים אנו להסתובב עם תחושה של "דורשי עצמאות"! להרגיש כעם נכבש בארצו! ולחכות לרגע בו נוכל להכריז על עצמאותנו משלטון הכופרים וכינון שלטון התורה בארץ הקודש.
ונזכה בקרוב, שתתקבלנה תפילותינו אשר התפללנו לפני ה' בימים הקדושים: ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו. אמן.
[1] לא באנו כאן לשלול את המושג של גר-תושב על-פי גדרי ההלכה ושל חסידי אומות העולם, אשר זכאים ליחס הגון מאתנו על-פי כל כללי ההלכה, באנו רק לומר שבהגדרת האומה היהודית, המבוססת על התורה והמצוות, אין מקום לנכרים, אשר אינם באים באותה ברית.
[2] אכן עיקר דברינו נאמרים ביחס למערכת השלטונית הפנימית על ערכיה, תרבותה וסמליה. אבל נראה מסברא, שיש פן נוסף כאשר אנו מסתכלים על מדינת ישראל, והיא הבחינה המדינית, בבחינת היחס והמאבקים שבין מדינת ישראל לאומות העולם. על-אף שהיהודים השולטים בארץ ישראל מנסים לבנות כאן 'מדינת כל אזרחיה', הרי ששונאינו המקיפים אותנו רואים במדינת ישראל 'מדינה יהודית', ומאבקיהם נגד המדינה באים כחלק משנאתם הגדולה לכל אשר בשם ישראל יכונה. וא"כ מבחינה זאת נראה, שכל ניצחון של מדינת ישראל המדינית על אויביה יש בו מימד של קידוש ה', כיון שסו"ס המאבק הוא בין ישראל לאומות. וכן כל פגיעה של האומות במדינת ישראל יש בה מימד של חילול ה', כיון שהאומות רואים זאת כניצחון של ישמעאל על היהודים בארץ ישראל, ואין הם משתכנעים מהמצג ה'נאור' והלא יהודי, שמנסים קברניטי המדינה להציג. מבחינה מדינית בין-לאומית זאת, יתכן שיש כאן תחילת צמיחת קרן למלכות בית דוד, כיון שאומות העולם הכירו בכך שיש מקום ליהודי העולם, לעשות ממשלה לעצמם בארצם. אבל בהבנות אלו, אין כדי להכהות את עומק המרחק בין השלטון השולט בארצנו לבין שלטון יהודי אמיתי.
[3] אין צורך לומר, כי הכוונה לביטוי 'ישראלים' כפי המובן בימינו ולא לפי משמעותו המקראית או החז"לית, שהוא זהה לביטוי "יהודים'.