בלוג

העיר בית לחם מעוררת בלב כל יהודי געגועים לרחל אמנו הקבורה שם. וכך למדנו בפרשת וישלח (בראשית לה טז-יט) –

"וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה, וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת, אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.  וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי. וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל. וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם".

שני אירועים משמעותיים מוזכרים כאן – מיתת רחל וקבורתה ב'דרך אפרתה היא בית לחם' [כלומר, לא בבית לחם עצמה, אלא בדרך אל בית לחם!], וכן לידת בנימין, השבט היחיד שנולד בארץ ישראל, שנולד כאן במקום זה, בבית לחם.

לימים, יסביר יעקב ליוסף מדוע קבר את רחל דווקא שם, בדרך, ולא הביא אותה למערת המכפלה (בראשית מח ז) –

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם". [שוב, בדרך אפרת – לא בבית לחם עצמה!]. ומסביר רש"י – "ואקברה שם- לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם. שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים. שנאמר קול ברמה נשמע וגו' (ירמיה לא יד). והקב"ה משיבה – 'יש שכר לפעולתך נאם ה'… ושבו בנים לגבולם".

מאז דברי רש"י אלו, יחד עם פסוקי הנחמה המרגשים בספר ירמיהו על רחל המבכה על בניה והבטחת הקב"ה על שיבת הבנים לגבולם, מתנגן השיר בפיהם של הבאים לבקר את רחל אמנו. שיר זה מזוהה יותר מכל עם מבנה הכיפה על קברה של רחל, הממתין לבנים שישובו אל אמם.

*

לעיר בית לחם עוד תפקידים רבים בבניית האומה הישראלית.

סמוך לעלות השחר של חג מתן תורה, אנו קוראים את מגילת רות, אשר מספרת לנו על מה שאירע בשדות בית לחם. אנו קוראים על אלימלך, מחלון וכליון, שברחו מבית לחם אל שדי מואב, ועל נעמי ורות המואביה השבות ממואב אל בית לחם, על תושבות בית לחם שהמות לקראתן, על לקיטת השיבולים בשדה בועז, ועל החסדים שרות עושה לנעמי, נעמי עושה לרות, ובעז עושה לשתיהן.

שם בשער בית לחם, סמוך לקברה של רחל אמנו, נאמרה הברכה שמזכירה אותה – "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם". שם, ליד האם על אם הדרך, מודים בניה של לאה, כי רחל היא עיקר הבית, ומקדימים את רחל ללאה.

השיא של מגילת רות מגיע בגאולת רות לבעז, זיווג שממנו נולד דוד המלך. המילים המסיימות את המגילה – "וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" מהוות את תכלית המגילה הנקראת בחג השבועות – יום פטירתו של דוד המלך. זוהי מגילה, המכוונת אותנו אל שורשיה של מלכות בית דוד ומלך המשיח, אשר נטועים בבית לחם.

גם משיחתו של דוד למלך על ישראל מתרחשת בבית לחם.

ה' מצוה את שמואל ללכת אל ביתו של ישי בבית לחם, ולמשוח את אחד מבניו למלך על ישראל. שמואל חושש שמא שאול ישמע על כך, ויהרוג את שמואל מדין מורד במלכות, וה' מציע לו להערים ולומר שהוא בא לזבוח לה'. [באותה תקופה, אחרי חורבן משכן שילה, כשהמשכן היה בנוב, היו הבמות מותרות].

שם, בבית לחם, מנסה שמואל למשוח את אחד משבעת בניו של ישי, וה' אמר לו "גם בזה לא בחר ה'", עד שנתגלה הבן השמיני, דוד רועה הצאן. דוד נמשח למלך, ורוח ה' צלחה עליו מהיום ההוא והלאה.

לימים, כאשר דוד המלך היה במצודה, ונלחם מול פלישתים שחנו בעמק רפאים, התאווה דוד לשתות מים מבור בית לחם. "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר" (שמואל ב כג טו). שלושת הגיבורים בקעו את מחנה פלישתים ושאבו את המים מבור בית לחם. דוד המלך לא אבה לשתותם, ונסך אותם לה'.

מה היה מיוחד באותם מים?

דורשים חז"ל במסכת בבא קמא (דף ס:), שלדוד המלך התעוררה שאלה הלכתית תוך כדי המלחמה, והוא שלח חיילים לשאול את הסנהדרין שישבה אז בשערי העיר בית לחם.

גמרא זו מחדדת את מרכזיותה של העיר בית לחם. הסנהדרין ישבה בה. קודם שהגיעה הסנהדרין ללשכת הגזית, היא ישבה בבית לחם, כך שבית לחם היתה מרכז התורה בישראל באותה תקופה.[1]

בועז, סבא רבה של דוד המלך, היה מיושבי הסנהדרין, וכנראה ראש הסנהדרין. סוגית 'מואבי ולא מואבית' נתבררה בבית לחם.

חז"ל דורשים (בבא בתרא צא.), שהשופט "אבצן מבית לחם" (שופטים יג ז) הוא בועז. כלומר, בועז היה אחד השופטים ששפט את ישראל, מנהיג האומה בימיו.

אם נוסיף לדברים את דברי הילקוט שמעוני, ולפיהם בועז חי ארבע מאות שנה, הרי שבועז היה אחד מן הזקנים שהנהיגו את העם אחרי יהושע בן נון, וממוסרי התורה.

*

גם הסיפורים המזעזעים בסוף ספר שופטים קשורים לעיר בית לחם.

בסיפור של פסל מיכה מגיע אליו נער לוי, ומיכה שמח בו, לפי שה' זימן לו לוי לשמש לו ככהן.

אותו נער לוי מגיע מבית לחם, ככתוב (שופטים יז ז-ח) – "וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ".

זהו סיפור כואב, שגרם לשבט שלם בישראל לעבוד עבודה זרה, כאשר פולחן זה היה מתחרה משמעותי למשכן בשילה[2]. סיפור זה קשור בטבורו לנער מבית לחם.

גם סיפור פלגש בגבעה מתחיל בבית לחם. אותו סיפור כואב על הזוועה הנוראית שהיתה בגבעה, ועל התוצאה המחרידה, ששבט בנימין כמעט כלה לגמרי, ורק שש מאות איש נשארו ממנו בסלע הרימון[3] – סיפור זה התחיל בבית לחם. וכך למדנו (שופטים יט א) –

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה". הפסוק מדגיש את העיר בית לחם שוב ושוב, וכך אומר הפסוק הבא – " וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים". הפסוק לא די לו לומר שהיא שבה אל בית אביה, אלא הוא מדגיש "אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה".

גם בהמשך נראה, שהמקרא מחדד את הקשר העמוק לבית לחם באופן חוזר ונשנה, כאמור בפסוק יח –

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה".

אולי אפשר ללמוד, שלא לחינם יש כאן דגש מיוחד על העיר בית לחם. בפרקים שכל ענינם, ש"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", זועקת העיר בית לחם. זועקת ואומרת – בואו אלי ותקנו את החסרון הנזכר. בואו אל בית לחם, כי שם תוקם המלכות בישראל – מלכות בית דוד.

בזמן גלות פרס, עומד מרדכי היהודי 'איש ימיני', ומכריז כי 'לא יכרע ולא ישתחווה'.

כשנשאל מרדכי להתנהגותו זו, המסכנת אל כל כלל ישראל [כפי שכמעט היה בגזירת המן], וראוי שילמד מיעקב אבינו, שבעת שדרך רשעים צלחה השתחוה לעשו, השיב מרדכי, כי הוא משבט בנימין, אשר לא השתחוה לעשו.

מרדכי שאב את כחו מבנימין, אשר נולד בבית לחם. זהו בנימין, שעליו נאמר – "וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ".

בתקופת בית שני, שבו היהודים לבית לחם, והתפתח בה ישוב יהודי לתפארת. בתקופת החשמונאים, נבנו נקבות מים, אשר הביאו את מימי המעיינות שבאזור בית לחם וסביבותיה אל ירושלים ההומה מתושבים ועולי רגלים, וליד העיר נבנו בריכות מים ענקיות, אשר נקראות בשם 'בריכות שלמה' [אין קשר אמיתי לשלמה המלך…].

בית לחם היהודית נחרבה אחרי מרד בר כוכבא על ידי אדריאנוס שחיק טמיא, שגזר שלא יגורו יהודים בירושלים ובארץ יהודה אשר סביבותיה, ומרכז הישוב היהודי עבר לגליל.

במהלך שנות הגלות גרו בבית לחם נוצרים, שלא אפשרו ליהודים לגור בעיר.

*

עם תהליך שיבת ציון, הפך קבר רחל לאחד מסמלי הכיסופים לארץ ישראל. בתפילות, מאמרים, ואף גלויות ובולים, חשו הכל את השתוקקותה של רחל לראות את הבנים שבים לנחלתם. כאם המצפה לבניה, מאנה להנחם כאשר אינם, ושמחה בשובם מארץ אויב. כך סמלה רחל אמנו את תקות הבנים השבים לגבולם.

במשך השנים היו כמה נסיונות להתיישבות יהודית בבית לחם, נקנו קרקעות, אך הן לא החזיקו מעמד. הקרקעות נגזלו בידי ערבים, ובית לחם נשארה שוממה מיהודים.

בשנת תשכ"ז, עם שחרור המקום מידי זרים, התעורר עם ישראל לשוב אל האם המבכה על בניה. שנים של כיסופים, של תפילות, של געגועים, של תקוות, התפרצו בבית לחם, והמוני בית ישראל שבו לפקוד את קבר רחל, יהודים רבים התרפקו על קברה – "מאמע רחל!".

וידועים דבריו המרגשים של מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ, אשר הכריז על קברה של רחל אמנו – "הקב"ה מבקש ממך – 'מנעי קולך מבכי', אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך – אל תפסיקי לבכות! כי יש שכר לפעולתך…". הדרך עוד ארוכה לגאולה השלמה, ועוד ארוכה לגאולת בית לחם.

נסיונות יהודיים להקמת ישוב יהודי בבית לחם שיכל להיות דוגמת הישוב היהודי בחברון נגדעו, בית לחם נשארה עיר 'ערבית', והיהודים נותרו בה 'בדרך'. "בדרך אפרתה היא בית לחם".

בזמן חתימת הסכמי אוסלו ב' הידועים לשמצה, והעברת העיר בית לחם לרשות הפלשתינית, נגשו כמה חברי כנסת, ובתוכם הרב מנחם פרוש ז"ל לרה"מ דאז, מר יצחק רבין לדבר על לבו שישאיר את קבר רחל בשליטת מדינת ישראל. לאחר שאחד מהם האריך בהסברים בטוב טעם ורגש, אך רבין לא השתכנע, ר' מנחם פרוש התחיל לבכות – "מאמע רחל! ר' יצחָק, איך אפשר בלי מאמע רוחל???". רבין 'נשבר' והורה להשאיר את קבר רחל בידינו.

הסכמי ה'שלום' הביאו פיגועים רבים, וגם בקבר רחל הרגשנו את זרועם של המחבלים. קבר רחל הפך למתחם מבוצר. מעל המבנה העתיק (שבנאו משה מונטיפיורי) הוקם מבנה גדול יותר וממוגן, וסביב המקום הוקמו חומות ענק.

עם תחילת האינתיפאדה השניה בשנת תשס"א, נסגר קבר רחל ליהודים. האם שוב הופרדה מהבנים, ושוב מאנה רחל להנחם. אולם הכח האמהי של רחל אמנו עורר יהודים טובים שהלכו בדרכה ולקראתה, להקים מאהל בצומת גילה, בדרך אל 'דרך אפרתה', בקריאה וגעגועים אל רחל אמנו. הם נכחו שם בלילות ובימים, בימי חול ובשבתות, העבירו שם שיעורי תורה, נפגשו עם אישי ציבור ובעלי השפעה, ולבסוף הממשלה אפשרה ליהודים לשוב אל גבולה של רחל אמנו, ולהתפלל ולהתרפק על קברה.

היום קבר רחל פתוח לעם ישראל. כל יהודי מוזמן לבקר בו, ועם ישראל מתפלל את פסוקי נחמת רחל אמנו.

בשנים האחרונות, נוספו ניצני אור למקום. כידוע ומפורסם לכל, הוקמו שם 'מוסדות קבר רחל' היא רשת הכוללים המפוארת המאכלסת את המקום במשמרות-משמרות של תורה ותפילה מסביב לשעון, ופעולתיהם נודעו ונתפרסמו לשם ולתהילה, בהעמדת צביון המקום כראוי לו, כמוקד רוחני של תורה תפילה וקדושה.

כמו כן קמה ישיבה במתחם – ישיבת בני רחל. עם הזמן הותרה לינה סמוך לרחל אמנו, ונגאל בית ששימש כפנימיה של הישיבה. עם הזמן נבנתה שכונת קראוונים, ונכנסו משפחות אברכים לגור בפאתי בית לחם.

תפילתה של רחל וההבטחה שהבטיח לה הקב"ה עוד תקוים. רחל אמנו מתחילה למחות את דמעותיה בשמחתה על בניה השבים אליה. אך למודת נסיון היא, ויודעת שלא תפסיק עוד לבכות, עד אשר ישובו הבנים לא רק לקברה של רחל, אלא לעיר בית לחם, לשדותיה, למרחביה, לבתיהם של בעז וישי, נעמי ורות, למקום הסנהדרין אשר בשער בית לחם, ולארץ ישראל כולה.

---

[1] בעתיד ירושלים עתידה להיות הכל – "מקדש, מלך, עיר, מלוכה" – כמבואר בתהילים בפרק קכב – "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".

קודם שנתקבעה ירושלים, מרכז האומה התחלק לכמה מקומות –

שילה – מקום המשכן. חברון – עיר מלכות ישראל. שכם – עיר הברית. בית לחם – מקום הסנהדרין.

[2] כפי שהרחבנו לדבר בטיול לאזור שילה, ובתצפית על מקום משכן שילה ועל מקומו המשוער של פסל מיכה.

חלק מהדברים נכתבו בגליונות הקודמים של 'קדושת ציון', במאמרים על שילה.

[3] בטיול הקודם של קדושת ציון, בבין הזמנים של חודש ניסן השנה, בקרנו במקום המשוער של סלע הרימון, הלא הוא הר הכוכב, הבנוי כגוש סלע ענקי המזדקר סמוך לעיר 'רימון', נישא על סביבותיו, מתאים לשהיה של שש מאות איש, וגובהו מגן על היושבים עליו מפני הרודפים אחריהם.