"… ב"מלחמת ששת הימים" – קדמו לפרוץ המלחמה שבועיים של חרדה וכוננות גשמית ורוחנית כאחת, מלאים בתפילות ובבקשת רחמים. ועד כדי כך גברה הדאגה מהאסון העומד להתרחש, שהיה חשש כבד שיפלו חללים רבים מהאוכלוסיה האזרחית, ולכן הכינו שטחים נרחבים שישמשו בעת הצורך לבתי קברות המוניים. הימים האלה הביאו להתעוררות עצומה, ואח"כ בתוך ימים ספורים באופן פתאומי הביא הקב"ה נצחונות בלתי צפויים בכיבוש ירושלים ושאר חלקי ארץ ישראל, וישועות גדולות שלא חשבו עליהן כלל. המעבר החד מבירא עמיקתא של אימה ופחד לאיגרא רמה של רווח והצלה נפלאים, גרם להתרוממות גדולה ולהרהורי תשובה רבים בכל שדרות העם.
אמרו אז גדולי ישראל שהשי"ת התנהג אתנו ברחמים גדולים כדי להעיר את לבנו לתשובה, כדברי ה"תומר דבורה" (פרק ראשון, הה' – לא החזיק לעד אפו) "שאפילו האדם מחזיק בחטא, אין הקב"ה מחזיק אף, ואם מחזיק, לא לעד, אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש (מלכים ב יד) שהחזיר הקב"ה גבול ישראל – מלבוא חמת עד ים הערבה (שם כה), ובזמנו היה שטח מלכות ישראל גדול יותר מבזמן שאר מלכי ישראל, "כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאד, ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל" (שם כו). "והם היו עובדי עגלים, וריחם עליהם ולא שבו אם כן למה ריחם? בשביל מידה זו ש'לא החזיק לעד אפו', אדרבא מחליש אפו, עם היות שעדיין החטא קיים, אינו מעניש, אלא מצפה ומרחם אולי ישובו". כאשר השי"ת רואה שמידת הדין והעונשים אינם פועלים להחזיר בתשובה, לפעמים הוא משנה את ההנהגה, כי אולי דוקא מתוך רחמים רבים וישועות גדולות שלא עפ"י שורת הדין יתעוררו להתקרב אל ה'. ואמנם במלחמה הקודמת כתוצאה מהפדות וההצלה והארת הפנים הגדולה שזכינו להן היתה התעלות, אבל היא חלפה מהר ולא ניצלנו את השעה כדבעי לשינוי יסודי באורחותינו…".
מתוך שפתי חיים (מידות ועבודת ה', ח"א עמוד תרל"ד)