"עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסילה סקלו מאבן הרימו נס על העמים. (ישעיהו סב י).

"שבעה שמות יש לו ליצה"ר… ישעיהו קראו מכשול, שנאמר: (נז יד) 'ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי', יחזקאל קראו אבן.. (סוכה נב.)".

"שלום רבי אליהו!"

-"שלום בן-ציון! מה שלומך?"

"ברוך ה'! עבר זמן רב מאז ישבנו לבירור ראוי לשמו…"

-"אכן… ידוע, מה שהלב חושק הפנאי עושק… נראה לי שלא רק לי נהיה מורכב יותר לשבת לשוחח כמו פעם… ואולי גם יש לתת טעם לכך, שכולנו מקדימים את מה שדחוף ולא סובל דיחוי… במקום בו היית בעבר, הבירורים היו ממש קיומיים עבורך, בבחינת אוכל נפש. ואילו היום – בסייעתא דשמיא – אנחנו עוסקים בפרפראות לחכמה… בדברים אמיתיים וחשובים, אך לא בבסיס הקיום אלא בענפים דקים ורחוקים יותר."

"נכון… ברוך ה', יש לומר. אכן כמו שאמרת, שתי הסיבות נכונות… אולי באמת הגיע הזמן שנחליט שאנחנו לא מוכרחים לשוחח בתכיפות של השנים שעברו, וכך לא נרגיש שיש משהו שאנחנו אמורים לעשות ודוחים אותו סתם…"

-"אולי… יש עוד נושאים שאתה רוצה לברר?" 

"כן. ישנם נושאים שבתחילת הדרך ראינו כמעכבים לרצון להכנס למהלך של חשבון המעשים וכו', כגון התפיסה של עובד ה' כאדם תקוע ו'מיובש', וכן רצינו לדבר באופן ממוקד על היחס הראוי לחומריות ולעולם הזה. רציתי גם ללמוד איך אתה תופס את מצות היראה ומצות האהבה, ואולי עוד נושאים שאני לא זוכר כעת."

-"בסדר. נקבע כרגע, שהמהלך הקבוע שבו הלכנו בא לסיומו, ואולי מדי פעם נדבר בנושא מן הנושאים באופן פרטי ללא קשר למהלך הארוך שהלכנו בו."

"בסדר! נראה לי טוב ונכון. אז כרגע נסגור מה שנשאר לנו במהלך הרגיל, ובזה נחתום את הסדרה?"

-"כן… כך נעשה כרגע. למעשה אנחנו צועדים זה זמן רב כברת דרך ארוכה ומשמעותית! והקב"ה 'משנה עתים ומחליף את הזמנים', וכעובדי ה' עלינו להיות פתוחים וקשובים לשינוים שה' משנה במציאות חיינו וסביבתנו, ולהתנהג בהתאם. לא להתעקש להמשיך בהכרח במה שהיינו רגילים אם זה לא הדבר המתאים כעת למה שה' נותן לנו. וכאשר נכון לפרוש, מקבלים שכר על הפרישה כמו על הדרישה."

"טוב… צוותא בסימא ואורחא רחיקא… היה טוב ונעים עד כאן, ובעזרת ה' נמשיך מכאן הלאה איש לדרכו, ומדי פעם נשוב וניפגש לשוחח."

-"בעזרת ה'. ובכן, ניגש לעניננו. מה עלינו להשלים בסוגיה שלנו?"

מה בין 'כבוד' ל'גאווה'

"עבר כבר זמן רב מאז דיברנו לאחרונה, אך מה שלא נפתר לא נפתר… בעיקר מה שרציתי להבין הוא את הנושא של מדת הכבוד, שהמסילת ישרים עוסק בה בכמה מקומות, ובעיקר מה הקשר שלה למדת הגאווה. מספר פעמים חברת ביניהם, וברצוני להבין כל דבר על מכונו."

-"הו, זה נושא חשוב מאוד. יש בו רבדים רבים והסתעפויות שונות, ולא נוכל להקיף הכל. נִגַּע בעזרת ה' בחלק המעשי, מה שאנחנו פוגשים בחיים ובמה שעלינו לעבוד עליו. במה תרצה להתחיל?"

"נתחיל מזה שאמרת בשיחה הקודמת, שאין פסול בכך שאדם במדרגת הנקיות – מה שנקרא 'צנוע' – ישמח בכבוד שמגיע לו לפי מעמדו, ואף ירצה בו. כל זמן שהוא לא חושב שהוא 'ראוי לתהילה' [שגם זה נשאר לברר – מה ההבדל בין כבוד לתהילה], זו לא גאוה. הבנתי מזה, שהרצון בכבוד הוא לא מידה רעה. אך בחז"ל, וכן במסילת ישרים, מבואר שישנה מידה רעה של 'כבוד'! גם אם זו לא גאווה – צריך לעבוד עליה מצד הבעיה של הכבוד!"

-"יפה מאוד. יש לציין, שנושא הכבוד הוא ממש הנושא שלנו. העבודה שלנו על ההכרה בערך העצמי שלנו מתוך ההכרה שלכל אדם יש 'חלק מיוחד בעבודה ובמלחמת היצר', כלשון הרמח"ל בדרך ה' – זה ממש ענין הכבוד."

"מה? מה הקשר?"

-"מה מוזר לך?"

"מה זה קשור? כבוד – זה שאדם רוצה שיעריכו אותו בחברה, שיביעו את זה בפומבי על ידי שיאמרו דברים בשבחו, או יותר מזה – על ידי שיעניקו לו העדפה על פני אחרים בדברים שכולם רוצים בהם וכיוצא בכך! מה שנקרא – 'כּוֹבְד'. איך זה קשור למה שאמרת?"

-"יפה מאוד. בוא נתחיל כדרכנו מההתחלה. אולי קודם לכן נעלה את השאלה שאנחנו תמיד צריכים לשאול – למה? למה לאותו אדם חשוב שיעדיפו אותו על פני אחרים? מה הוא מקבל מזה? וכעת נגש להתחלה, לפירוש המילה. מה פירוש 'כבוד'? וכן מהו ההפך מכבוד?"

"לא יודע… אולי קשור ל'כָּבֵד'? מלשון משקל? ומה ההפך מכבוד? בזיון?"

-"טוב מאוד. ישנו פסוק, אולי אתה מכיר – 'שבעת קלון מכבוד' (חבקוק ב טז). ועוד פסוק, אותו אתה ודאי מכיר '…כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו' (שמואל א ב ל). המונח 'כבוד' פרושו, כמו שאמרת, הוא 'כבד'. והפכו – 'קלון', פרושו 'קל'. גם מבחינה פיזית, ככל שדבר יותר כבד – הוא יותר קבוע. ככל שדבר יותר קבוע  – הוא יותר קיים. ככל שהוא יותר קיים – הוא יותר משמעותי. אמור מעתה – 'כבוד' ענינו מה שנקרא בלשוננו משמעות. אתה ודאי מכיר את הביטוי 'לדבריו יש משקל'. הכוונה היא שהדברים משמעותיים. הכבוד הוא צורך בסיסי וקיומי לאדם. עד כדי כך, שהנפש והנשמה נקראו 'כבוד', כלשונו של דוד המלך – 'עורה כבודי', 'וכבודי לעפר ישכן'. כי אכן, לאדם ישנה משמעות אמיתית בעולם. הוא לא מיותר ולא 'קל'. הוא נצחי! במה? כמו שדברנו רבות והזכרתי קודם, לכל אדם יש חלק מיוחד שלו בתיקון העולם! חלק נצחי, קיים, משמעותי, במציאות! עכשיו זה מובן?"

"אה, עכשיו הבנתי מאיפה באת. זה ברור. אבל איך זה קשור לרצון של אדם שינהגו בו כבוד?"

משמעות או הרגשה של משמעות

-"או. עכשיו נבין את זה בקלות. כפי שהזכרנו אינספור פעמים, למרבית האנשים לא ברור וחי הקשר שלהם למשמעות האמיתית של החיים שלהם, שהיא החלק המיוחד בתיקון העולם, מה שהזכרנו. ועל כן, מכיון שמשמעות היא צורך קיומי, אנשים מבקשים להם הרגשה של משמעותיות. אנשים הגונים אמנם אינם מנווטים את חייהם אך ורק לפי הרגשת המשמעות שיקבלו, אבל שואבים את המשמעות שלהם מהמעלות שלהם, מהיחודיות שלהם וכיוצא בכך. אך גם להם, עלולה לא להספיק המשמעות האמיתית של מה שהם עושים, והם מודדים את המשמעות שלהם על פי מה שחושבת החברה על מה שהם עושים… ולכן חשובים להם גינוני הכבוד, שמוכיחים להם שאכן הם 'כבדים' יותר מאחרים, מועדפים יותר מאחרים, משמע מכאן שהם באמת משמעותיים…"

"נשמע שאתה מזלזל בזה מאוד!"

-"מה יש לומר? זה באמת מגוחך! הרי זה לא באמת משנה! אם אתה חושב שאתה משמעותי, מה מנפק"ם לך מה שחושבים על זה אחרים? ואם אתה מרגיש לא משמעותי, אתה לא אמור להרגע אם אומרים לך שאתה כן… למרות זאת, כמו שדיברנו בשיחה הקודמת, זה אמנם הבל, אך לאדם במדרגת הנקיות עדיין מותר ליהנות מהבלים…"

"ומה זו, אם כן, המדה הרעה של 'כבוד'?"

-"מצוין. שים לב ללשונו של הרמח"ל במידה זו. הוא קורא למידה הרעה הזו 'חמדת הכבוד'. הוא מתאר אותה כאחות הקנאה, כאשר ההבדל ביניהן דק ולא לגמרי ברור לי. הוא מדבר על כך, שקשה לאדם להיות פחות מחבריו, ולכן הוא ממקד את החיים שלו בתחרות חברתית במקום להשקיע בתפקיד האמיתי שלו בחיים. בנקיות, הרמח"ל אינו מגנה רצון לגינוני כבוד! 'לשיטתו', כפי שהסברנו. המדה הרעה בחמדת הכבוד, כמו שהוא מאריך בתיאורים, היא שאדם מוסר את החיים שלו ואולי אף את הדעות וההשקפות שלו, רק כדי להגיע לתפקיד שהקהל רואה בו תפקיד משמעותי. נו, כולנו מכירים… והרי זהו שגעון! זה לא רק להחליף עולם עומד בעולם חולף, זה להחליף בתוך העולם החולף את האפשרות להיות משמעותי ומועיל באמת, תמורת כך שיגידו עלי שאני משמעותי… מסכים?"

"כן… בצורה שאתה מציג את זה, זה באמת נשמע שגעון, אך למעשה כך העולם חי…"

-"נכון! אולי מעומק הצורך של האדם למשמעות, הוא כל כך מפחד להודות, אפילו בינו לבין עצמו, שהוא לא כל כך משמעותי בעולם הגדול, ולכן נאחז בכל מה שיכול לתת לו לפחות הרגשה של משמעות. כי לצערנו, להכיר בכך שהמשמעות האמיתית שלנו היא לא החיים הקצרים הללו – זו אמת שהיצר משתדל בכל יכולתו להשכיח, כמבואר בפרק א' של מסילת ישרים. תראה איזה מאמץ עושה הרמח"ל לבאר ש'האדם לא נברא עבור מצבו בעולם הזה אלא עבור מצבו בעולם הבא'…"

"נפלא מאוד. עד כאן בררת, שאין איסור שאדם יחפוץ שישבחו אותו על מה שהוא באמת וינהגו בו את הכבוד הראוי לו. מאידך, שאדם ינהל את חייו לפי השאלה איך ישיג יותר שבחים וגינוני כבוד – זוהי המידה הרעה של 'חמדת הכבוד'. וכל זה לא קשור לגאווה. כי בגאווה אדם חפץ ב'תהילה' ולא רק בכבוד. אולי נסגור את הנקודה הזו קודם שנמשיך."

תהילה – שלמות הכבוד

-"טוב מאוד. מהו באמת ההבדל בין 'תהילה' לכבוד. רוב הפעמים שמוזכר במקרא המושג 'הלל' – הוא ביחס לקב"ה. ישנם מקומות נוספים בהם מוזכר המונח תהילה, כגון 'אל יתהלל חוגר כמפתח', 'אל תתהלל ביום מחר', 'איש מתהלל במתת שקר' ועוד. העקרון בכולם הוא בכך ש'ילמד סתום מן המפורש'. תהילה היא לא רק על המעלה המוזכרת הניכרת, אלא כמראה מקום לכך שיש עוד מעלות רבות, שראוי להן הכבוד. לגבי הלל לה', מפורש הכתוב 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו' וכן 'לך דומיה תהילה א-להים'. כאשר אנחנו משבחים את ה', אין אנו אומרים, חלילה, שמה שאמרנו הוא כל מה שה' יכול לעשות. הרי לגדולתו אין חקר  – ראה ברכות לג: על ההוא דנחית קמיה דרבי חנינה, ועיין היטב במו"נ חלק א פרק נט שהרחיב בענין זה. מה שאנחנו מציינים הוא רק סימן לכך, שיש עוד מעלות ושלמויות רבות מאד, שעליהן ראוי להודות ולכבד. כך גם בפסוקים שהזכרנו, כאשר אדם מתהלל, הוא מתכוון להראות מתוך מה שסופר עליו, שיש בו עוד יכולות ומעלות הראויות לכבוד. זהו ממש מה שהסברנו במהות הגאווה. האדם המתגאה סבור, שהמעלה שיש בו היא רק סימן לכך שהוא 'מושלם', 'בר מעלה' וחשוב יותר משאר בני האדם, מתוך כך שיש בו מעלה כל שהיא. מובן?"

"כלומר, 'תהילה' היא שבח שמטרתו להורות על שלמות כוללת ולא רק על המעלה המסוימת אותה מציינים. נכון?"

-"כן. על פי זה מבואר היטב הכתוב 'אל יתהלל חכם בחכמתו… כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי' (ירמיה ט כב-כג). כל מעלה שיש לאדם, היא מעלה רק ביחס לעולם הזה ואינה מורה על שלימות, מלבד החיבור לה', שהוא מקנה לאדם שלמות אמיתית ומעלה נצחית – 'מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים'."

"יפה מאוד. נחזור לעניין הראשון. אדם יכול להנות מגינוני כבוד עד שהוא מגיע לדרגת הענווה? כך היה משתמע ממה שהבאת מהספר 'לשון לימודים'. נכון?"

-"לא! כבר הזכרתי, שאדם במדרגת הפרישות, שעובד כדי לההביל את הנאות העולם ולפרוש מהם – כבר לו ראוי שלא יתן לבו להתרשם משבחים וגינוני כבוד. הרי במדרגת הטהרה, שהיא חלק ממדרגת הפרישות, מביא הרמח"ל את הצורך להטהר לגמרי מלפנות לכל תכלית אחרת במעשים מלבד עבודת ה'. וכך הוא מזכיר את הצורך להטהר מההנאה מכבוד – "ולטהר מחשבתו במעשי עבודתו ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו וירגיל עצמו לברוח ממנו, אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל התהילה אשר יהללוהו בני האדם ותהיה מחשבתו פונה ביחוד אל אדוננו אשר הוא תהילתנו, והוא כל טובנו ושלמותנו ואפס זולתו, וכן הוא אומר (דברים י כא) 'הוא תהלתך והוא א-להיך'. "שים לב איך הוא מכנה את הרצון בכבוד – תרמית! כזבים! זה ממש מה שראינו קודם. ההרגשה השקרית, ולפיה המשמעות שלי נקבעת לפי מה שאומרים עלי או איך שמתיחסים אלי! הרי זה כזב! זו תרמית!"

"נכון. זה מה שלמדנו לאורך כל המהלך הארוך הזה…"

-"ולפי מה שראינו עד כאן, מובן מאוד מה שהוא כותב בסוף ענין חמדת הכבוד: "והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת". ומה שכתב במידת הענוה: "וכמו שהבזיון הוא דבר מתיחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו (משלי יח), 'בבוא רשע בא גם בוז'. כן הכבוד מתיחס אל הצדיקים, כי הכבוד שוכן עמהם ואינו מתפרש מהם, ואומר (ישעיה נד) 'ונגד זקניו כבוד'". כי כבוד פרושו משמעות! והמשמעות היחידה האמיתית היא הדבקות בה'! לכן הדבק בתורה הופך להיות באמת משמעותי! ואי אפשר להפריד את זה ממנו! ממילא, הכבוד שלו נמצא אתו תמיד, בלי קשר לצורה בה מתיחסים אליו האנשים."

כבוד ה' – משמעות המציאות

"נפלא. אגב, איך מבינים לפי זה את המושג 'כבוד ה' '?"

-"שאלה מצוינת. זה אחד הדברים עליו רמזתי בהתחלה, שיש בנושא הכבוד רבדים והסתעפויות. לתת כבוד לה' – הכוונה, שאנחנו מראים שהדבר המשמעותי ביותר בעולם זהו הגילוי שלו. הרי זה באמת הדבר היחיד שיש לנו לעשות בעולם. לגלות, לראות ולהראות ש'ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. שאין עוד מלבדו. זוהי המשימה היחידה בעולם. זה 'הפרויקט' שה' 'המציא' עבורנו, כדי שנוכל להשיג את טובו הגדול בשלמות! כפי שאמרו חז"ל – 'כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לכבודו'! ובאמת, שאין כאן המקום להאריך. אולי יום אחד נלמד את הספר 'דעת תבונות', שם הכל מבואר."

"אולי… נהדר. בעצם, בכך סיימנו את הדרך הארוכה בסוגיה המשמעותית הזו. כמדומני, שזו הייתה המדה האחרונה ממשפחת המידות שכינית 'חברתיות', שכולן תלויות באותה תובנת עומק שבה עסקנו היום באופן ממוקד. אותה תובנה האומרת, שאליבא דאמת אין משמעות למה שאומרים או חושבים עלי הסובבים אותי. זה רק מרגיש לנו משמעותי. וכאשר נפנים את הנקודה, שאנחנו באמת בעלי ערך, מתוך כך שיש לנו חלק מיוחד בתיקון העולם השייך רק לנו, ולה' בורא כל העולמות – שאין עוד מלבדו – ממש חשוב מה שאני עושה ואיך שאני עושה – ממילא לא יהיה לי כל צורך בהערכה חברתית חיצונית, ואוכל להיות פנוי לברר ולהתבונן מה הדבר הטוב ביותר שעלי לעשות כדי לקיים את רצון ה' בשלימות. משם המשכנו להבין את התועלת הנפשית שצומחת מתוך המקום הזה, כאשר אין שורש למידות הרעות להשפיע עלינו. לא לקנאה, לא לכעס, לא לגאווה ולא לצורך בכבוד."

-"ממש כמו שאמרת אומר הרמח"ל. "…הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם. ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו…  והכבוד אינו אלא הבל הבלים המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו, ומי שמכירו – ודאי שימאס בו וישנאו…!"

"ברוך ה'. אני שמח שאני במצב שאני לא רק יודע את זה מהספר, אלא אומר את זה בעצמי…"

-"אכן. ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו. הוא יפתח ליבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. אמן אמן אמן."

לקוראים היקרים. 

במשך שנים ארוכות לווינו את החברותא המיוחדת הזו בין ר' אליהו לבין בן-ציון מבקש ה'. התחלנו מראשית הדרך בבירור יסודות בעבודת ההתבוננות במחשבה ובמעשה, ומשם עברנו לבירור היחס הראוי של עובד ה' אל המצוות והמשימות העומדות לפניו בלימוד התורה ובעבודת ה', ומשם לבירור והעמקה בענין המידות. בדרך עברנו תוך סוגיות חשובות ויסודיות בבנין הנפש מתוך חיבור וקשר מוחלט אל ה' ורצונו. עסקנו בסוגיות חשובות כגון התשובה והיסורים, אהבה וערך עצמי. נסינו לסלול המסילה ולסקלה מאבן כלשון המאמר שבראש המדור. התקוה, שאכן הצלחנו במשהו. כעת בסייעתא דשמיא הגענו לסופה של המערכה הנוכחית, הבנויה כולה כשרשרת אשר חוליותיה אחוזות זו בזו. מעתה, כפי שנכתב בראש המאמר, יפסיק המדור להופיע כמתכונתו הנוכחית, ואם ירצה ה', נשתדל מדי פעם להביא מאמר בסגנון זה בברור נושא מן הנושאים. 

ציבור הקוראים החשובים מוזמן להעלות נושאים המתאימים למתכונת זו, שיכולים להביא תועלת לציבור. 

וכאן המקום להודות ולהלל לגיליון הקדוש 'קדושת ציון' ולעורכיו, שיזמו, תמכו ועודדו את כתיבת המדור הזה, מתוך ההכרה שדרישת ציון ודרישת המקדש אינה אלא דרישה לא-להי ציון, למי שצווה על המקדש. ועל-מנת שיהיה בלבנו רצון עז ואמיתי לגילוי כבוד ה' וחזרת השכינה למקומה, עלינו להיות מחוברים באופן אישי ופנימי לעבודת ה', ולא רק מתוך מחויבות חברתית וציבורית כמצות אנשים מלומדה, כלשון הרמח"ל – "כי מי שלא נתדבק עמו יתברך באהבה אמיתית, צירוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול". תקוותנו שעזרנו בכך, ולו במעט.

ברכת ה' עליכם, ברכנו אתכם בשם ה'. 

בידידות, אליהו.