פתיחה \ ארץ ישראל – גופי תורה \ חביבות ארץ הקודש
קוראים יקרים! מיום הווסדה של אגודת 'קדושת ציון' וכינונו של הגליון, הבאנו תמיד במדור 'דעת תורה' את דברי אחד מרבותינו שבדורות האחרונים, אשר הנחיל לנו דעת תורה צרופה בענין מרכזיותה של ארץ–ישראל ביהדות, הבנת מהות תקופתנו כעת בה חפץ ה' לעורר את האהבה, ובדבר חובתנו לחיות בארצנו כאומה לאור תורתנו הקדושה.
אחר שראינו את התגובות הנלהבות לדברי רבותינו[1], החלטנו לחזק את המדור ולהביא מעתה בכל גליון דברים של כמה וכמה מגדולי ישראל, אשר מעוררים על אותם יסודות נעלים ביחס למהות תקופתנו וחובתנו לפעול בתוכה, תוך התמקדות בכל פעם בפן מסוים של אותם יסודות. כמו–כן, לא נמנע מהבאת דברי פתיחה, הסבר וכיוצא בכך, על–מנת להאיר את דברי רבותינו. תקותנו, שציבור הקוראים יפיק תועלת מירבית מהדברים.
חלק א
פתיחה
ארץ ישראל היא חמדת ותשוקת העליונים והתחתונים, ובכל הדורות כולם נכספה נפשו של כל יהודי לרצות את אבניה ולחונן את עפרה. זכה דורנו למה שלא זכו כל אותם דורות, ששערי ארץ הקודש פתוחים לרווחה לכל החפץ לבוא בהם, וכאשר דבר חדש זה בא לפנינו – מה שלא היה עד ימינו – הרי שעלינו מוטלת מלאכה שלא היתה מוטלת על הדורות של אבותינו, והיא להעריך את המתנה ולדעת מה ענינה מחד, ומאידך – לדעת כיצד אמורים אנו לזכות ולנצל אותה עד תום. כאשר נלמד ונתבונן בתורת ה', יכולים אנו לראות כיצד ידיעות כה רבות מצויות בידינו ביחס לדבר ה' ובדברי רבותינו מאורי הדורות בנושא גדול זה. כל שעלינו לעשות, הוא להטות את אוזנינו לדברי התורה, ובה, ורק בה, לחפש ולהבין את ערכה ומעלתה של ארץ הקודש.
ארץ ישראל – גופי תורה
תחילה נביא את דברי חז"ל ורבותינו, מהם עולה כי התורה וארץ ישראל – תרין דאינון חד הם, תורתינו הקדושה הרי היא עצם מעצמה, וחלק בלתי נפרד ממהותה של ארץ ישראל – אוירה עפרה ואבניה, אילנותיה תבואתה ודשאיה, ימיה מעיינותיה ונהרותיה, הריה בקעותיה ומישוריה.
נפתח בדברי חז"ל בספרי (עקב פיסקא לז): "תבל – זו ארץ ישראל. איזהו תבלין שבתוכה – זו תורה". וכך הם דברי רבינו הגר"א (יהל אור במדבר קנז): "כשבקש משה 'ואראה אותה', בקש לידע כל עניינה, שהוא ענין גדול כמו ידיעת התורה, שגבוליה וכל ענינה הן עניני תורה בת מלך פנימה".
דברים דומים כתב מרן המשגיח דמיר רבי ירוחם זצוק"ל (דעת תורה בראשית ח"א עמ' ג-ד): "הסוגיא של כל התורה כולה היא ארץ ישראל, הנשמה של כל התורה כולה היא כיבוש הארץ וכו', שתכלית זאת של כל התורה כולה ארץ ישראל, שענין ארץ ישראל נוטל חלק בראש בתורה הקדושה". (וע"ע בעמ' קנט וח"ב עמ' רו-רז וח"ד עמ' קכד ובדעת חכמה ומוסר ח"ב עמ' רו-רז).
וכך הם גם דברי רבינו בעל האור שמח זצוק"ל: "ארץ ישראל היא הנושא של כל התורה, תורתנו המסורה מלאה בשבח הארץ וכו' ומיום מתן תורתינו הקדושה לא פסקה הנבואה מלצוות על ישוב הארץ, ואין לך פרשה שבתורה שלא נזכרת בה ארץ ישראל" (הובא ב"ארץ ישראל בספרות השו"ת" ח"ג עמ' סח-סט).
דברים נפלאים ברוח זו כתב מרן המשגיח דישיבת פוניבז' הגאון רבי יחזקאל לוינשטין זצוק"ל (אור יחזקאל מכתבים מכתב ט): "זאת באמת צריכה להיות תשוקת וחפץ כל מי שיש לו חלק ונחלה בתורת משה וישראל, כי הארץ הקדושה היא נקודת לבנו באמת, כי אין לחלק הארץ מהתורה כי הם כלולים יחד וכו', ואין לנו תורה באמת רק תורת הארץ כי מציון תצא תורה, והשגת הארץ היא באמת קודם התורה, כי היא נחלת אבות, והתורה היא 'תורה צוה לנו משה מורשה' וכו', ומה לנו לדבר עוד בשבחה כי היא מכפרת עוון. כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל נמחלו לו עונותיו. כמדומני כי ידידי יודע מה כמה הייתי מחבב הדיבור על דבר ארצנו הקדושה, כמה ענינים דיברתי מאמונה הנובעת מקדושת הארץ, כמה תועלת היה לי מענינים האלו".
ונסיים פרק זה בלשונו הזהב של רבינו הגר"י סרנא זצוק"ל (דליות יחזקאל חלק ב עמוד תיד): "אין תורה כתורת ארץ ישראל – ארץ שֶׁשָּׁמֶיהָ תורה וארצה תורה, אבניה תורה ועפרה תורה, ימיה ומעיינותיה וכל אשר בה".
חביבות ארץ הקודש
ארץ הקודש חביבה עד מאד בעיני א-להים ואדם. קודם כל יש להביא את חביבותו של הקב"ה לא"י, כמבואר במדרש תנחומא (מסעי ה): "אמר הקדוש ברוך הוא למשה – הן הארץ חביבה עלי, שנאמר 'ארץ אשר ה' א–להיך דורש אותה תמיד', וישראל חביבין עלי, שנאמר 'כי מאהבת ה' אתכם…'. אמר הקדוש ברוך הוא – אני אכניס את ישראל, שהן חביבין עלי, לארץ שחביבה עלי, שנאמר 'כי אתם באים אל ארץ כנען'".
ועוד אמרו שם: "אמר הקדוש ברוך הוא – חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, למה? שאני תרתי אותה וכה"א 'ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות' (יחזקאל כ ו), וכה"א 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים' (ירמיה ג יט)".
ועוד איתא בילקוט שמעוני (עקב תתס): "חבב הקב"ה את ארץ ישראל ששקולה כנגד כל הבריות. ראה מה חיבה חבב הקדוש ברוך הוא את ארץ ישראל ששקולה כנגד כל הבריות שברא בעולמו, אמר משה לישראל – לא חבב הקדוש ברוך הוא לאומה בעולם כשם שחבב אתכם, שנאמר 'בך בחר ה' א–להיך להיות לו לעם סגולה' (דברים ז ו), ולא חבב מכל הארצות אלא ארץ ישראל, שנאמר 'ארץ אשר ה' א–להיך דורש אותה' (שם יא יב), הרי אתם נכנסין לתוכה על מנת הדרישה, שנאמר 'ויתן להם ארצות גוים… בעבור ישמרו חקיו ותורותיו' (תהלים קה מד–מה)" וגו'.
אף אבות האומה חבבו אותה מאד, כמש"כ במדרש תנחומא (פרשת ראה סי' ח): "חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב"ה. אתה מוצא, כשברא הקב"ה את העולם, חלק הארצות לשרי האומות ובחר בארץ ישראל. אמר הקב"ה – יבואו ישראל שבאו לחלקי, וינחלו את הארץ שבאה לחלקי. ירמיה הנביא צוח ואמר – 'ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה' (ירמיה ג יט) – ארץ שחמדוה אבות העולם, אברהם נתאווה לה, שכן הוא אומר 'ויאמר ה' א–להים במה אדע כי אירשנה' (בראשית טו ח), יצחק נתאווה לה, יעקב נתאווה לה, אמר רבי יהודה – אף משה נתאווה לה, שנאמר 'ואתחנן אל ה' אעברה נא ואראה את הארץ הטובה' (דברים ג כג), ואף דוד נתאווה לה, שנאמר 'בחרתי הסתופף בבית א–להי' (תהלים פד יא), מהו הסתופף – רבי תנחום ברבי חנילאי ורב, חד אמר – אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם! אפילו יש לי פלטרין וטרקלין בחוצה לארץ ואין לי אלא הסף, איסקופה שלפני הבית, בארץ ישראל – בחרתי הסתופף, וחד אמר – אפילו לא יהא לי לאכול בארץ ישראל אלא סיפוף של חרובין – בחרתי הסתופף. 'ואתן לך ארץ חמדה' – ארץ שחמדו לה האבות".
כך גם דור המדבר התאוו להכנס לארץ ישראל, עד כדי נכונות למסור נפשם על זכות זו. וכך אומרים חז"ל עה"פ 'ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים' בספרי זוטא, המיוחס לתנא רבי ישמעאל: "וכי דרך שלשת ימים היה, והלא כבר נאמר 'אחד עשר יום מחורב', מה אני מקיים 'דרך שלשת ימים'? אלא מלמד, שהילכו באותו היום כדרך שהיו מהלכין בשלשת ימים, שבכל יום היו מהלכין שנים עשר מיל, ואותו היום הילכו שלשים וששה מיל. היה ר' שמעון אומר – בוא וראה חיבתה של א"י כמה היא חביבה, שכל מי שהוא הולך למלחמה, הרי הוא רץ והולך, כשהוא מגיע למלחמה, הרי רגליו משתברות, אבל ישראל אינן כן, אלא כשהיו קרובים לארץ ישראל, היו רגליהם נושאות אותן ואומרין אלו לאלו – 'אילו אנו נכנסין לארץ ישראל ומתים מיד, אין אנו כדאי' [כלומר שזו זכות כל-כך גדולה, שאין בן אנוש ראוי לה] שאנו נכנסין אל המקום אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".
אך מלבד חיבת האבות עצמם את הארץ, אף הנחילו לנו את חביבות ארץ ישראל כמש"כ בעל החרדים (מצוות התלויות בארץ פרק ב ד"ה וצריך כל): "אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ – אז נכסוף נכסף והשריש אברהם אבינו את חיבת הארץ בלב בניו".
ומשום כך מצאנו בגמרא, שגדולי האמוראים חיבבו את הארץ בכל מאודם, בנפש ואף בגוף, וכמו שאמרו בגמרא כתובות קיב. – "ר' חנינא מתקן מתקליה, ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא, ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'". הרי, שגדולי האמוראים חיפשו עוד ועוד דרכים לחבב עליהם את הארץ, וזהו שמסיימת הגמרא שם – "לקיים מה שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'", שגם האבנים והעפר הגשמיים יהיו רצויים ומחוננים בעיניהם.
וכן כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ה הלכה י): "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'".
חיבת הארץ לא כבתה אי שם בימי האמוראים ולא בימי רבותינו הראשונים והאחרונים, אלא היתה היא נחלת כל ישראל במשך כל הדורות.
וכן מסרו בשם רבנו החזו"א זצוק"ל (מובא בפאר הדור ח"ב עמ' מב): "איך יתכן בכלל, שאיש אשר חונך על ברכי התורה לא ירגיש חיבה והשתוקקות לארצנו? הלא מוטבע דבר זה בחינוכו של הילד הרך, עד שאין למחות את הרשמים שהוא מקבל הנחרתים כבצפורן ברזל ושמיר על לוח לבו".
סוד גדול גילה לנו תלמיד רבנו הרמח"ל, הלא הוא הרמ"ד וואלי זצוק"ל, כי אף עיקר מטרת הגלות היא כדי לעורר בנו מחדש את החשק לארץ הקודש (בפרושו לתהילים קו כד): "'וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו' – והנה העון הזה היה כל כך חמור לפניו ית' וכו' עד שממנו נמשכה הגזרה של הגלויות כדי שיכירו וידעו הבנים שאין ארץ כארצם, ולא יתוקן עון המאיסה של האבות, עד שהבנים יביאו את עצמם לחשוק בה בחשק גדול, כענין שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' (שם קב טו), כלומר דהא בהא תליא, שלא יבוא עת חנינה לציון, עד שבניה יחמדוה בתכלית החמדה והתשוקה".
וכן כתב בעל החרדים בספרו (מצות התלויות בארץ ישראל פ"ב – פרק נט) שבכך תלויה הגאולה: "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחלת עונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, ושם נאמר אתה תקום תרחם ציון".
כך כתב גם הגר"מ קלירס זצוק"ל רבה של טבריה בספר 'טבור הארץ': "אין לך מצוה גדולה מזו – לחבב ארץ אשר מלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרה ודורש אותה תמיד ועיני ה' א–להיך בה, ובזכות זה נבוא במהרה אל המנוחה ואל הנחלה, וישלח לנו גואל משיחו במהרה בימינו אמן".
אף תוך כדי מלחמתם של רבותינו ב'ציונים', הם טרחו להדגיש, כי אין בכך כדי לפטור אותנו מקשר הדורות לארץ ישראל. וכך כתב מרן המשגיח הגר"ד יפה זצוק"ל ('לעבדך באמת' בראשית עמוד ס): "חשוב להבהיר, שהמאבק של גדולי התורה בציונות ובהשקפות לאומיות הסותרות את דעת התורה – אסור שיגרע כי הוא זה מאהבתנו את הארץ הקדושה ומהכרת גודל מעלת הישיבה בה, ואסור בשום אופן להשלים עם טשטוש מושגים בענין זה".
ויהי רצון שיתקיימו בנו דברי רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי מאמר ה): "ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש, ינחץ הענין המיוחל שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו', רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
בהכנת המדור נעזרנו רבות בקונטרס 'ביאור גודל מעלת מצוות נטיעת עצי פרי בארץ ישראל' ותשו"ח למחבר שליט"א על רשותו להשתמש בחומר. ניתן להשיג את הקונטרס המלא אצלו בדוא"ל – 5371rh@gmail.com.
בגליון הבא נתמקד בעזר ה' בדברי גדולי ישראל על מעלת המגורים בארץ ישראל וחומרת היציאה ממנה. הקוראים החשובים מוזמנים לשלוח חומרים בנושא זה (נא להקפיד לציין מקור) לדוא"ל DOAR@KEDUSHASTZION.ORG.
[1] ומאידך – את הנסיונות של גורמים מסוימים לקעקע יסודות אלו ולהנדס את תודעת הציבור, כאילו אין מדובר בדעת תורתנו ובהשקפת רבותינו.