צער, תשובה והתבוננות בחטא המרגלים
למעלה מעשרים ימים בלוח השנה היהודי נקבעו במגילת תענית[1] ובספרי הפוסקים כימי תענית – זאת בנוסף לארבעת הצומות הידועים. ימים אלו נקבעו בגלל מאורעות שונים שארעו בהם במהלך ההיסטוריה, והם מכונים ימי 'תענית צדיקים'. אף שימים אלו מקורם במגילת תענית והובאו להלכה גם ע"י הבה"ג ועוד, הפוסקים דנו באשר לתוקף תעניות אלו, והבית יוסף אף מציין, כי מעולם לא ראה ולא שמע על מי שאימצו את התעניות הללו. למרות זאת, כאשר כתב את ספרו השלחן ערוך, הלך בעקבות בעל הטורים, והביא את רשימת תעניות אלו, תוך קביעה כי "ראוי להתענות בהם".
אחד מהימים האלו הוא היום שבו מתו המרגלים. בטור ובשולחן ערוך סימן תקפ נכתב: "בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ". ואמנם כבר הביאו הבית יוסף ועוד גירסה אחרת, ולפיה מיתת המרגלים היתה בז' באלול, ובו נקבע יום התענית לדורות.
שתי קושיות מרכזיות הקשו הפוסקים על קביעת יום זה לתענית. הראשונה היא ממשמעות הפסוקים, מהם עולה כי המרגלים מתו עוד לפני ט' באב, שבו נגזר על עם ישראל שלא יכנסו לארץ. קושיה זו הקשה הרא"ש בתשובה (סוף כלל יג) וכתב, שיתכן ומדובר כאן על מוציאי דיבה אחרים ולא על י"ב המרגלים. לא ברור אם כוונת הרא"ש לאנשים אחרים בדור המדבר שהוציאו את דיבת הארץ בעקבות המרגלים אך מיתתם לא היתה יחד עם המרגלים עצמם אלא כחודש לאחר מכן, או שכוונתו למאורע אחר שאירע במהלך ההיסטוריה, בו אנשים מסוימים הוציאו את דיבת הארץ רעה ומתו ביום זה. הבית יוסף, לעומת זאת, נוקט כי אכן מדובר על מיתת י"ב המרגלים, אך מציע כי יתכן שתחילת חולי המרגלים היה מיד אחר שהוציאו את דיבת הארץ, אך הם לא מתו עד ז' באלול.
קושיה נוספת, אותה הקשו הפוסקים, היא מדוע מיתתם של המרגלים היא סיבה לקבוע יום תענית, והלא "באבוד רשעים רנה". הבית יוסף כותב, כי מן הסתם המרגלים שבו בתשובה על חטאתם, ולמרות זאת לא נתקבלה תשובתם, ועל כך שלא נתקבלה תשובתם אנו מצטערים. דברים אלו עולים יפה לשיטתו, שמחלתם של המרגלים ארכה כחודש ימים, מה שבהחלט מותיר מקום לחשוב, כי במהלך פרק זמן זה שבו המרגלים בתשובה מחמת יסוריהם.
הב"ח מציע הסבר אחר לדבר: "לפי שכל ישראל נענשו על ידם, לפי ששמעו לקולם ונגזרה עליהם גזירה וצרה גדולה שימותו במדבר, ועל כן מדרך התשובה קבלו עליהן להתענות ביום זה לדורות, כדי שישימו ללבם העון הגדול ששמעו לקול הרשעים ולא יחזרו עוד לעשות כמעשה רשעים".
לסיום נביא גם גישה שלישית, המשתקפת בדברים נחמדים שאמר מרא דארעא דישראל הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל כפי שהובאו בספר "האיש על החומה" (ח"ב עמ' 141): "מספר אחד מתלמידיו של הגאון רבי זרח ברוורמן: יושבים היינו בשבת קודש אחר הצהרים מסביב לשולחנו של רבנו הצדיק רבי זרח ולומדים בצוותא בפרשת שלח. רבנו לא הרגיש אז בטוב ולמדנו בביתו. והנה נפתחה הדלת ורבי חיים זוננפלד מופיע בכדי לקיים מצות ביקור חולים אצל רבנו. בתוך שמצא אותנו עוסקים בתורה, שאלנו: באיזה ענין אנו עוסקים. בפרשת המרגלים – ענינו לו.
נתיישב רבי חיים סמוך לשולחן והתחיל להרצות דבריו בנועם ובחן: "איך נוכל להסביר ענין זה, שאנשים מורמים מעם, ראשי אלפי ישראל, הוציאו דיבת הארץ המובטחת ורצו להניא את העם מלהכנס בתוכה. התרחשות זו של דיבת המרגלים אין לפרשה כפשוטה, אם נתבונן שהמדובר בראשי אלפי ישראל בדור דעה של דור המדבר. אלא יש לפרש, כי גדולים אלה – משבאו לארץ ישראל שרתה עליהם רוח הקודש, וראו כל הדורות העתידים שיהיו שרויים בארץ הקודש, גם את אלה שעתידים לחטוא, וגם את הדור שלנו עם ה'ציונים'. ונתבהלו ואמרו, אם כך מוטב להשאר במדבר ולא להכנס לארץ. וזו הכוונה 'ארץ אוכלת יושביה', כי קדושת הארץ אינה סובלת יושבים שאינם מתנהגים בקדושה, וסופם להיות נפלטים ומוקאים ממנה ואם כך מוטב להשאר במדבר ולא להכנס לארץ. ועל זה ענו להם יהושע וכלב: "טובה הארץ מאד מאד עלה נעלה וירשנו אתה" – למרות הכל, עלינו לעלות ולרשת את הארץ, ולעמוד בכל הנסיונות, ובהדי כבשי דרחמנא למה לנו. וזה היה חטאם של המרגלים, כי לא היה להם להתחכם נגד מה שצוה ה' ולהרהר אחר הבטחתו. ואע"פ שחטאו המרגלים ונענשו, אבל מכיון שלשם שמים נתכוונו – לפיכך יום פטירתם הוא תענית צדיקים".
אם נסכם את הדברים, הרי לפנינו שלוש דרכי התייחסות ליום זה. על פי דברי הבית יוסף, יום זה הוא יום בו אנו מביעים את צערנו על כך שלמרות שהמרגלים שבו בתשובה על חטאם, לא עלתה להם תשובתם. בזאת אנו מדגישים ומזכירים לעצמנו את חומרת העוון של הוצאת דיבת הארץ, עד שאף התשובה לא תמיד מכפרת עליה.
לדברי הב"ח, ה'תענית ציבור' שנקבע ליום זה אינו רק יום בו אנו מביעים צער על העבר, אלא כחלק מתשובתם של ישראל על חטא המרגלים, נקבע יום י"ז באלול ל'יום התבוננות' לדורות כלל ישראל, למען לא ישובו ויפלו בחטא חמור זה של הוצאת דיבת הארץ רעה.
ואילו לדברי רבינו הגרי"ח זוננפלד נקבע ביום זה תענית על הסתלקותם של המרגלים, מה שמלמדנו שצדיקים היו וראוי יום מיתתם להיות יום צום. מכך אנו למדים כמה חמורה היא הוצאת דיבת הארץ, כי אף כאשר היא באה כתוצאה מחשבונות רוחניים של זיכוי הרבים, ומחשבות כאילו ע"י ההתנגדות לארץ הקדושה תבוא הצלה לעם ישראל – עדיין העוון חמור עד מאד. עלינו להשאיר את הנהגת העולם לידיו של הקב"ה, ולקיים את אשר ציוונו בתורתו לעלות לארץ ולרשתה, מתוך ידיעה והרגשה כי 'טובה הארץ מאד מאד'.
[1] אין הכוונה כאן למגילה הקדומה מזמן הבית המוזכרת במשנה ובתלמוד שעניינה ימים האסורים בתענית, אלא רשימת תעניות מזמן הגאונים שמכונה גם בשם זה.