בלוג

מסכת סוכה מתחלקת באופן כללי לשלושה חלקים: פרקים א-ב – מצוות ישיבת סוכה, פרקים ג –ד – מצוות ארבעת המינים. פרק ה – מצוות השמחה. ובאמת צריך להבין, מה הקשר בין שתי מצוות אלו, ארבעת המינים והסוכה?

לצורך כך נצא להתבונן מעט בטעם מצוות סוכה. נחלקו תנאים (במסכת סוכה יא:) מהי אותה סוכה שבה הושיב ה' את בני ישראל במדבר, כמו שאמרו: "תניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם".

שואלים הלומדים, לפי ר' עקיבא, הסובר כי סוכות ממש עשו להם בני ישראל, מהי המצווה לעשות זכר, הרי לא היה כאן שום נס, ועם ישראל בעצמם בנו את הסוכות הללו, ועל מה עושים חג שבעה ימים?

מתרץ הרשב"ם (ויקרא פרק כג פסוק מג) פירוש נפלא: "למען ידעו דורותיכם [וגו'] – פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה סוכה ממש. וזה טעמו של דבר. 'חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך' – באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה".

לפי דבריו, חג הסוכות הוא חג הודאה לה' על כל הטוב שנתן לנו בארץ ישראל, וכדי לעורר את הלב להודיה – נצטוינו לעשות מעשה המזכיר לנו כיצד היה מצבנו במדבר. 

כעין דברי הרשב"ם כתב גם הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מג), ש"בשביל המידות הטובות של האדם דאגה התורה שיהיה זוכר את ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות לה' ושילמוד מדת ענוה ושפלות, לכן יצא מן הבתים לשכון בסכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות, לזכור שכן היה עניננו בתחלה, כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו', ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד ה' וביעדיו לאבותינו, מפני ששמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

שמחה בצאתם מן המדבר

מוסיף הרמב"ם וכותב שם, שזו גם טעם נטילת ארבעת המינים, וז"ל: "הנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות [- ארץ ישראל, כדכתיב (דברים ח, ז) כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר], ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים גם כן, ר"ל ערבי נחל. ואלו הארבעה מינין הם קבצו שלשת הדברים האלה: האחד מהם – רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם, והענין השני – טוב מראה ורעננותם ויש מהם טובים בריחם והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה אין להם ריח לא טוב ולא רע, והענין השלישי – עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים ורמונים ובאגס וכיוצא בהן".

לאור דברי הרמב"ם, מובן היטב הקשר בין מצות סוכה למצוות ארבעת המינים, שכן שניהם באים לעורר אותנו להודות לה' על הטוב הנפלא שיש לנו בארץ ישראל. 

לולב בחוץ לארץ

בספר מנורת המאור (נר ג כלל ד ח"ו פ"ד), העתיק את טעמו ונימוקו הנ"ל של הרמב"ם, וז"ל: "והרב המורה גלה בספרו הנכבד טעם למצוה זו, כדי לזכור שהביאם ה' יתברך ממקום שאין שם פרי, ארץ מלחה לא תשב, אל ארץ נחלי מים זבת חלב ודבש, ועל כן צוה לקחת בידם מהדברים החשובים שבארץ". למדנו מדברי מנורת המאור תרתי – ראשית, שקורא קילוס לטעמו זה של הרמב"ם במו"נ, ושנית – שמדגיש במפורש, כי המצוה באה כדי לזכור שהביאם וכו' אל ארץ נחלי מים, ומהך לישנא של 'והביאם' משמע בהדיא, שחלות המצוה היתה לאחר שהביאם, ובמדבר כלל לא נטלו ארבעה מינים. 

ישנם הרוצים לתרץ בזה את הקושיה הגדולה מדוע בפרשת אמור מחולק חג הסוכות לשני חלקים: בתחילה כתבה התורה (ויקרא כג לד): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'", ומסיימת התורה "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ", ונראה מזה, שסיימה לעסוק בחגים, אך מיד לאחר מכן מופיע – "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". מדוע חלקה התורה את החג לשני חלקים?

אמנם לאור הדברים הנ"ל נראה לומר, שכל עוד עם ישראל היו במדבר, היה חג הסוכות רק מועד כעין שבועות, ללא מצות סוכה וארבעה המינים, שכן אין טעם לקיימם כשהם מחוץ לארץ ישראל, ועל כך כתבה התורה פרשה לעתיד – "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ" – כאשר תזכו להיכנס לארץ ישראל ולאסוף את תבואתה, תזכו לקיים שתי מצוות נוספות בחג הסוכות. 

לאור זאת אנו מבינים היטיב, מדוע סובבה ההשגחה העליונה כי בחוץ לארץ במשך הרבה שנים היה אתרוג יחיד בעיירה, שהרב היה נוטל ומעביר לשאר בני הקהילה שהשתרכו בתוך ארוך, ואילו כיום, זאטוטים שבקושי יודעים לנענע כבר לוקחים סט לעצמם, המהודר יותר מאשר היה לכל קהילת פראג בזמנו. זאת, מכיון שבחוץ לארץ אין למצווה זו טעם וריח, אין על מה להודות ולהלל, וכל מצוה זו אינה אלא שלא תשתכח תורת ארבעת המינים כאשר עם ישראל יחזרו לארצם, כמובא ברש"י על הפסוק בקרית שמע (דברים יא יח) – "ושמתם את דברי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא כ) 'הציבי לך ציונים'". וכן כתב הרמב"ם להדיא, שהטעם לכך שנבחרו מינים אלו הוא היות והם מצויים הרבה בארץ ישראל. 

בזה נוכל לתת טעם נוסף מדוע יצא הערוך השולחן מגדרו וכתב, ש"אותם המבכרים פרי בן השנואה על אתרוגי בן האהובה [אלו המעדיפים את אתרוגי חוץ לארץ על פני אתרוגי ארץ-ישראל] קצר עטי אשר אתי לתאר שפלות נפשם ופחיתות דרכם ורוע לבבם, והסרת מסוה הבושה מעל פניהם". וכתב עוד – "הנכון לאיש הישראלי לבלי לבכר פרי ארצנו הקדושה על פרי ארץ העמים? איה כבודו יתברך? איה כבוד התורה הקדושה, שבפסוקים רבים השתבחה בשבחה של ארץ ישראל? איה כבוד משה רבינו שהתחנן "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"? ומה שונים דרכנו מדרכי רבותינו חכמי התלמוד שלהי כתובות, דר' אבא מנשק כיפי דעכו, ר' חייא מגנדר בעפרה, שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. ואלו האנשים מגנדרים בעפרא דארץ אחרת, ומנשקים פירותיהם, וישליכו [לבוז] פריה וטובה של ארץ הקדושה ככלי אין חפץ בו" (הובא בספר שדי חמד, מערכת ל' כלל קמ"א פסקא ל"ב ד"ה ומצאתי. וראה גם בערוך השולחן או"ח סי' תרמח סכ"ט).

הקפת המזבח וניסוך המים

מוסיף על כך הערוך לנר (מסכת סוכה דף מה.) וכותב, שזה גם טעם הקפת ההושענות, וז"ל: "במתניתין מקיפין את המזבח שבע פעמים. בירושלמי קאמר זכר ליריחו. ומה שעשו זכר לנס זה ובחג הסוכות דוקא, י"ל דעיקר שמחת החג היא להודות ולהלל להקב"ה חסדיו ונפלאותיו, דלכך גומרין הלל כל ימי החג ולא כל ימי פסח, ועיקר שבח הקדוש ברוך הוא היא על הנסים שבארץ ישראל, דלכך אמרינן במגילה (יד.) 'אין אומרים הלל על הנסים שבחוצה לארץ', ולכן מזכירין נס זה של יריחו, שהיה נס ראשון שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל אחר שעברו הירדן ונכנסו לארץ ישראל".

ניתן להוסיף על דבריו, כי לא רק שעיקר השבח של הקב"ה הוא על הנסים שבארץ ישראל, אלא לא מצאנו בכל התורה חיוב להודות לה', אלא על דבר אחד – על ארץ ישראל, ובשני מקומות – בברכת המזון ובמצוות הביכורים [המתבונן יראה, כי עיקר ההודאה בשני אלו היא על ארץ ישראל ולא על המזון והפירות].

יתכן לומר, כי גם ניסוך המים בסוכות הוא מחמת ההודאה על ארץ-ישראל, שבלשון הרמב"ם הנ"ל איתא, וז"ל – "והנראה לי בארבעת מינין שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות". הרי מבואר, כי אחד הדברים שקיבלו כשנכנסו לארץ ישראל הוא מים לשתות, ואם כן סברה גדולה לומר, כי ניסוך המים בא להודות על המים שקיבלו לשתות [וראה בסוגיה בריש תענית, כיצד הן הלולב והן ניסוך המים נקשרו בבקשת הגשמים].

הודאה על ביאה שלישית

אנו חיים בדור, שזכה בחסדי הבורא לבוא שוב לארצנו הקדושה בביאה השלישית, כמו שהבטיחה התורה בפרשת נצבים (דברים ל ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". בנוסף, זכינו לשפע גשמי עצום, שלא היה כדוגמתו מאז שלמה המלך, כמו שהבטיחנו "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". לנוכח הזכיות העצומות הללו, ראוי לנו בחג הסוכות – החג שנועד להודות על טובה של ארצנו הקדושה – לקיים את מה שאנו אומרים: וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו … אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ.

ההלל שלנו בחג הסוכות צריך להיות עם שמחה והודיה אמיתית על הזכות ללכת בארץ החיים, כמו שאמר דוד (תהלים קטז ט) "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים", ופרש"י – "בארצות החיים – ארץ ישראל". ובגמרא בכתובות (קיא.) למדנו – "א"ר אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר: ונתתי צבי בארץ חיים, ארץ שצביוני בה – מתיה חיים, שאין צביוני בה – אין מתיה חיים". המחובר לארץ ישראל, הרי הוא מחובר לחיי הנצח! אשרינו שזכינו, ויזכנו ה' יתברך להבין את המעלה העצומה שזכינו בה, ונדע להודות לה' בכל ליבנו על מתנה נפלאה זו, מתנת החיים.