המשך סדרת 'מחזה ישעיהו', פרק י"ז
סקירה כללית
אנו ממשיכים בסדרת הנבואות אודות השבר הצפוי לאומות העולם, וכעת אנו מתמקדים בפרק הפותח במשא דמשק (פרק יז). כהרגלנו, נסקור תחילה את עיקרי המקראות, ואחר כך נעמיק בפתרונם.
הנביא מדבר בקצרה אודות חרבן ממלכת ארם שבירתה דמשק – 'הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה, עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר, לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד' (א-ב).
לאחר מכן כולל הנביא את חורבן ממלכת ישראל, שכזכור (פרק ז) כרתה ברית עם ארם נגד מלכות יהודה – 'וְנִשְׁבַּת מִבְצָר מֵאֶפְרַיִם וּמַמְלָכָה מִדַּמֶּשֶׂק וּשְׁאָר אֲרָם כִּכְבוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת'. והיא מסתיימת בהפסק פרשה.
בפרשה שאחריה, מתאר הנביא בכמה מקראות סתומים את הידלדלות כבוד יעקב – 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה, וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים, וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה נְאֻם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל' (ד-ו).
הפרשה הבאה אחריה מתארת תחילה את היכנעות האדם שסגד לאלילים אל קדוש ישראל – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה, וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים' (ז-ח).
אחר כך מתואר השממון שיהיה במעוזי האדם אשר שכח את א-להי ישעו – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה שְׁמָמָה, כִּי שָׁכַחַתְּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ, עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ (ט-י).
כמלקט שבלים בעמק רפאים בגאולת בעתה כאשר לא זכו
מרבית מפרשי המקרא פרשו את המקראות האלה כהמשך ישיר לסיום משא דמשק, בו ניבא ישעיהו גם אודות חורבן ממלכת אפרים. פרשת 'ידל כבוד יעקב' מתארת את גלות עשרת השבטים שעל ידי סנחריב, שהגלה אותם ואת שאריתם כמלקט שבלים בעמק רפאים. ואילו הפרשה שאחריה מתארת את היכנעות ישראל מפני ה' לאחר שיראו את הדין שיעשה בהם.
אולם דעת מהר"מ אלשיך אינה נוחה בפירוש הזה, וזו לשונו – "יש פירשו ענין זה על זמן סנחריב, ומלבד שאין התכת [-חיבור] המשך הכתובים מתיישבת, גם אומרו 'והיה ביום ההוא' יורה על יום מסוים לעתיד, וכן ענין 'ביום ההוא' הנאמר אחר כך שתי פעמים, אין ענין האמור בהם צודק על סנחריב, וגם פסוק 'והיה כאסוף קציר' כו' כמשולל הבנה". והאריך בדבריו בקושיות ודקדוקים.
על כן מפרש מהר"מ אלשיך את המקראות על הגאולה האחרונה, והם באים כנחמה על נבואות הפורענות על אפרים בתחילה, כשהוא מפרש כי פרשת 'ידל כבוד יעקב' מדבר אודות גאולת 'בעתה', השונה מהותית מגאולת 'אחישנה', וזו לשונו – "אך אחרי אומרו ענין צרת אפרים שהוא גלות השבטים, בא לדבר נחמה שהוא ענין העתיד. לומר, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי אין ההפרש כי אם שאם זכו – 'אחישנה', לא זכו – 'בעתה'. שבכלל הדבר הוא, שאם זכו מאליהם לא ימותו אנשים מישראל, כי אם יהיו חיים כלם, ולא עוד, אלא שיגָּלה כבוד ה' אליהם כמה דאת אמר (ישעיהו מ ה) 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו' וכו' … 'כי עין בעין יראו' (שם נב ח) – מה שאין כעת יכולת לראות. אך אם לא יזכו, ויצטרכו ליגאל על ידי חבלי משיח, ימותו רבים, וישארו אחד מעיר ושנים ממשפחה.
וזה יאמר פה 'והיה ביום ההוא ידל כבוד יעקב', שהוא אם לא יזכו, ש[אז] נקראים בשם 'יעקב', ש'ידל כבודם' הוא נפשם – מזכיות, אז למרק אשמותם – 'משמן בשרו ירזה', כי יבאו על גופו ובשרו צרות עד ירזה שומנו, ואם לא יספיקו צרות כחש בשרו להשיבו עד ה' ימותו רבים". ושם הוא מאריך לפרש כך גם את המקראות הבאים על אודות המלקט שבלים בעמק רפאים, שהכוונה לרבים שימותו, ועל אודות הצדיקים שישארו, המתוארים בדברי הנביא כעוללות הנשארים לנוקף זית.
אולם בספר כלי יקר (דברים לב כו) מפרש את המקרא 'וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים', שהכוונה על קיבוץ ריכוזי הגליות שיהיה על ידי הקב"ה, לעומת קיבוץ נדחי ישראל היחידים שיהיה על ידי המשיח, וזו לשונו – "אמרו חז"ל (פאה פ"ו מ"ה) שנים לקט שלושה אינו לקט, וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים, על כן אין להם דין לקט האסור לבעליו, אלא עתיד הקדוש ברוך הוא ללקטם. ש[הנה] נאמר (ישעיה כז יב) 'ואתם תלקטו לאחד אחד' וגו', ומה שאמר 'תלֻקטו' בשור"ק משמע על ידי אחר, כי יהיו נלקטים על ידי מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט, על כן יהיו נלקטים דוקא על ידי מלך המשיח, שנאמר בו (זכריה ט ט) 'עני ורוכב על חמור', ועני מותר בלקט של אחד אחד, דהיינו שתים דהוי לקט, לכך נאמר 'ואתם תלקטו לאחד אחד' דהיינו שתים. אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד, אז הקדוש ברוך הוא בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו יתברך, זה שנאמר 'וזרועו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים', משמע שהקב"ה בזרועו ילקטם לא על ידי אחר, לפי שלא הזכיר שמה 'לאחד אחד' משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד, והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר"[1].
בדבריו לא ביאר הכלי יקר איך מתפרשים המקראות הסובבים לפני ואחרי הפסוק של 'כמלקט שבלים'. אולם לאחר שהתברר לנו שהנביא מדבר על אודות הגאולה שבבחינת 'בעתה', יתפרשו המקראות כמין חומר.
כי הנה על הגאולה שבבחינת 'לא זכו' – כאשר אין ישראל חוזרים בתשובה קודם הגאולה – נאמר 'בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם' (ירמיהו לא ח), ופירש האברבנאל – "להודיע שיהיו חבלי המשיח וצרות קבוץ הגליות כל כך עד שיבואו כולם בבכי מהרעות שיסבלו בביאתם". ומקרא זה מדבר על הגאולה שבבחינת לא זכו, שהיא הגאולה ש'בעתה', כפי שכתב בספר נועם מגדים, כי פסוק זה מדבר אודות גאולת בעתה, שהיא כאשר ישראל הם במצב של 'לא זכו', לעומת הפסוק 'כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף' (ישעיה נה יב), המורה על גאולה שמֵחה, הנסוב על גאולת 'אחישנה', שהיא הגאולה שבבחינת 'זכו'[2].
דומה, כי אין כמו מאורעות הדור האחרון המפרשים היטב מהות הבכי הזה, כאשר מציאות זו מפרשת היטב את מה שנאמר כאן בדברי ישעיהו, לאמר כי בתחילה – 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה'. לאחר מכן יתקבצו הגליות הדוויות לארץ ישראל – 'כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים'.
תיקון הקומה הרוחנית לאחר התקומה החמרית
אחר כך נאמר – 'וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה', ופירושו יכון בכמה דרכים. יתכן שהכוונה על אלה שישרדו את ההידלדלות הנוראית, ואם כן הוא סיכום המצב העגום לאחר ההשמדות והחזרה לארץ. יתכן גם, שהכוונה על אלה שישארו בגליות, שבניה התקבצו ועלו ממנה לארץ ישראל.
אם נתבונן עוד, נמצא כי יתכן ופסוק זה בא להשלים את ההבטחה שבפסוק הקודם לו, כי תחילה הובטחנו על קיבוץ הגליות, ואחר כך מבטיחנו הנביא נאם ה' כי לצד ההבטחה על תקומת הקומה החמרית של העם, מובטחת גם תקומת קומתה הרוחנית שתבוא לאחר התקומה החמרית. ובכך יתפרשו גם מקראות הפרשה הבאה.
הנה במאמרינו על הנבואות שבפרקים ב-ד שהן נבואות שורשיות וכלליות כפי שהתברר שם, התבאר לנו כי התקומה הרוחנית המובטחת לבוא לאחר התקומה החמרית, מתוארת בתהליך המתחיל בהסרת גורמי הקלקול – 'כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה' (ג א), וכלה במצב שבו – 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם' (ד ג). שם גם התבאר, כי הוא הרחבה למה שתואר בקצרה בחזון הפותח והשורשי יותר – 'וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ, וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה, וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ' (א כה-כו, כח)[3].
והוא גם מה שניבא כאן ישעיהו לאמר – 'וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת' וגו', כדי להבטיח בקצרה את מה שכבר האריך בו, כי לצד הבטחת התקומה החמרית מובטחת גם התקומה הרוחנית שתבוא לאחריה. וכך מורים כאן דברי יונתן בתרגומו, שהוסיף לפרש את הפסוק הזה וכתב – "כן ישתארון יחידאין צדיקיא בגו עלמא בני מלכותא" – הרי שצמיחת קרן הצדיקים מובטחת גם היא לבוא לאחר התקומה החמרית.
משהתברר לנו, כי הנביא כלל בזאת הבטחת התקומה הרוחנית, בהתאם לדבריו בנבואות השורשיות שבראשית הספר, תתפרשנה לנו גם הנבואות שבפרשה הבאה – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה, וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים'. פסוקים אלה מתארים את תיקון הקלקול, שגם בנבואות השורשיות בפרקים א-ד מתואר ככניעה אל ה', והמרת עבודת אלילים בעבודת ה'.
בחזון הראשון נאמר – 'כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם' (כט). ובפרק ב' נאמר – 'בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו, וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם' (ה, ח-ט), כפי שתואר שם עוד בהרחבה.
אחר כך מתאר הנביא את מצב החורבן שגרם לאדם לשְׁעוֹת על עושהו – 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה שְׁמָמָה, כִּי שָׁכַחַתְּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ' (ט-י). והוא דומה לתחילת החזון הפותח, שם נאמר – 'הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר, וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה' (ד, ח).
בראשית ירושת הארץ יש בידי ישראל נחלה פחותה בהרבה מבעבר
אולם מהר"מ אלשיך מפרש, כי מקראות אלה מכלל דברי נחמה הם, כי הם מתארים את ראשית ירושת ארץ ישראל בגאולה האחרונה, אשר בתחילה אין בידי ישראל אלא ערים מועטות, ביחס למה שהיה להם בעבר, ועל כך מנחמם הנביא, שלא יתרעמו על כך, כיון שמכל מקום תתן הארץ את יבולה בשפע רב ובמהירות.
וזו לשונו – 'ביום ההוא' יראה והנה 'ערי מעוזו כעזובת החרש' כו', שהוא כי יהיו 'ערי מעוזו' שיעור מועט, 'כעזובת החורש והאמיר', כשיעור שיעזוב איש מקצה חרישו ומאמיר אילנו, שהוא מה-שהוא מועט ובלתי חשוב בעיניו … כלל הענין,כי הן מעט יהיו 'ערי מעוזו' אשר יהיו לו בימים ההם. ועם כל זה כי מעט הוא, מי יתן והיתה מיושבת באילנות וכרמים – ארץ אותם 'ערי מעוזו' … כי מה שהיתה שממה הוא, כי אשר נחרבת בבית ראשון, הוא 'כי שכחת א-להי ישראל', שהוא עון עבודת אלילים וביטול תורה. ובחרבן בית שני, 'צור מעוזך לא זכרת', הוא יתברך הנותן לך עוז על ידי שלום … ואת לא זכרת והיתה לך שנאת חנם … והנני מנחמך כי הלא יתוקן במהרה, כי עתה 'ביום נטעך תשגשגי', 'ביום' עצמו, שהוא באילנות שיעשו פארות ושלוח נטישות ביום אחד … והוא מאמר דוד המלך ע"ה 'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו', כי בחזרה מהזריעה בסוף השדה ישא בידו אלומותיו (תענית ה.)". יעוין שם בארוכה[4].
[1] כך מתפרש גם בספר תפארת שלמה (סוכות, ד"ה חג הסוכות), כי המקרא הזה מדבר מקיבוץ גליות, ובדבריו מתבאר יסוד נפלא בענין פנימיות ענין ברכת יבול הארץ וברכתו, שהוא ענין קיבוץ הגליות ותקומת ישראל, וזו לשונו – "מבואר בהאר"י ז"ל (ליקוטי תורה תהלים פד) סוד ענין עליית התבואות והצמחים מן הארץ שהוא סוד עליית ניצוצות הקדושים שצומחים ועולים … וזהו 'ברך עלינו את השנה הזאת … ואת כל מיני תבואתה' … 'תקע בשופר גדול לחרותנו' זהו קרוב הגאולה, כמבואר בכוונות (פע"ח שער הק"ש פכ"ג) 'ונתתי עש"ב' – ש"ם ע"ב – 'בשדך', והשם ע"ב הוא של קיבוץ גליות, גימ' של נדח"י, וזהו 'מקבץ נדחי ישראל'. ולכך סמוך ברכת תקע בשופר לברכת השנים כנ"ל … אסיפת ניצוצות הקדושים שצמחו ועלו 'והיו כמלקט שבלים בעמק רפאים', וכמו שכתוב 'וצמחו בבין חציר' (ישעיהו מד ד)".
[2] ראה עוד מה שכתב בספר קול התור (ח"ב אות סג) – "יוסף וציון הם ביסוד, ובנינה בא בדרך עניותא לפי תכונת משיח בן יוסף … וכנאמר 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם'.
[3] כיון שנבואות אלה טרם התגשמו, אין לדעת איך הן תתקיימנה במציאות, אם בכליון החוטאים או החֲטאים.
[4] על פי יסוד דברי התפארת שלמה שהובאו לעיל, מתפרשים מקראות אלה גם על שגשוג עולי הגולה בארץ ישראל, ודו"ק.