בלוג

במטרת הכפיה על מצוות שבין אדם למקום

מחלוקת האחרונים אם הכפיה על המצוות מסורה לכל, או שאינה מסורה אלא לבית דין

שנינו בברייתא (כתובות פו, א-ב. חולין קלב, ב) שמי שאינו רוצה לקיים מצוות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (הקדמה למנין המצוות ד"ה ועתה) וזה לשונו: 'ואמנם מצוות עשה כולם, הנה כל מצוה מהם בעת חיוב עשייתה יש לנו להכות בשוטים הנמנע מעשותה עד שימות, או שיעשה אותה, או שיעבור זמן החיוב'. וכן כתב גם בפירוש המשניות (כתובות פ"ד מ"ו).

ובגמ' (ב"ק כח, א) מבואר עוד שהאדון רשאי להכות את עבדו ולהפרישו מאיסור שפחה כנענית.  

ונחלקו רבותינו האחרונים אם הכפיה מסורה ביד כל אדם, או שאינה מסורה אלא לבית דין ולממונים על הציבור. הקצות החושן (חו"מ סי' ג סק"א) כתב, שכפיה אינה מסורה לכל אדם, אלא לבית דין, וכעין זה מבואר כבר בתרומת הדשן (סי' ריח), והביאו הרמ"א (חו"מ סי' תכא סעיף יג), שאין ביד האדם לכוף אלא את מי שהוא תחת רשותו. וכן מבואר באריכות במהרש"ל בבא קמא פרק ג. 

אמנם הנתיבות (חו"מ סי' ג סק"א) כתב, שכל אדם מצווה לכפות את חברו להפרישו מאיסורא, והביא לכך ראיה מהגמרא (ב"ק כח, א). וכ"כ החת"ס  בתשובה (חו"מ ח"ה סי' קעז), וז"ל: "מ"מ אמת נכון שאין בין בית דין ובין כל שום איש מישראל שיכול למחות ולפגוע בעוברי עבירה ולא כלום, ואפילו תלמיד לפני רבו לא מיקרי אפקרותא לפגוע בהם ולהכות באגרוף רשע עד שתצא נפשו כנחמיה בן חכליה, כמ"ש 'ואכם ואמרטם', ואמר [נחמיה] 'יד אשלח בכם', ובית דין שהזכירו בכל מקום – לישנא בעלמא הוא, ואורחא דמלתא שיש כח בידם".

ביאור דברי המהרש"ל בסוגיה זו  

וצריך להבין את יסוד דין הכפיה על המצוות, ועל-פי זה להבין את מחלוקת האחרונים ז"ל בזה. 

והנה זה לשון המהרש"ל בבבא קמא שם: "ודווקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה. והוא אדם חשוב ומופלג. אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה. דא"כ לא שבקת חי לכל בריה. וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים. ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא".

ומתחילת דברי המהרש"ל, שבסתם אדם לאו כל כמיניה לכפות, משום שא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, נראה שהנימוק לאי-הכפיה על ידי כל יחיד, אינו מהותי, אלא הוא משום תקנת החברה, שאם תינתן הכפיה ביד כל אחד יווצרו מזה קלוקלים רבים בחברה. אבל מהמשך לשונו, שכתב: "והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין", נראה שהדבר הוא עקרוני יותר, שלא נמסרה כלל הכפיה ליחידים. ויש לעמוד על שורש הדבר. 

גם בהמשך דבריו כתב, שאין הדברים אמורים אלא במצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחברו מותר ומוטל גם על כל יחיד להציל הנרדף מיד רודפו. וז"ל: "ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים. אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו. שמותר לכל אדם, אפילו איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה".

וקשה, שאם הכפיה ביסודה הייתה מסורה לכל, ורק מפני נימוקים חברתיים ניטלה היא מן ההמון ונמסרה לבית דין, למה יצאה איפה מן הכלל, כפיה על מצוות שבין אדם לחברו. ועל כרחנו יש לומר, כי חילוק יסודי יותר יש בדבר.

ונראה, כי יסוד החילוק הוא, שהסיבה לכפיה על מצוות שבין אדם לחברו היא טובת הנרדף ושלומו, ומכיון שבטובה זו מחויב כל אדם, בין אם הוא דיין ובין אם אינו דיין – על כן על כל אדם מוטל לכוף את הרודף לחדול מרדיפתו, כדי למנוע עוול ופגיעה בשלומו של הנרדף. ומצאנו, שדתן ואבירם אמרו למשה 'מי שמך לאיש שר ושופט עלינו', כשבא להציל עשוק מיד עושקו, אבל אדוננו משה לא יכל לראות עוול, והתערב שוב ושוב בכל עוול ועוול – באיש המצרי, בעברים הניצים ובבנות כהן מדין – ככתוב בתורה. זאת, למרות שלא נתנוהו לאיש שר ושופט.

הכפיה על מצוות שבין אדם למקום, לעומת זאת, אינה באה מתוך מה שכביכול ה' יתברך נפגע מן החטאים, ומוטל עלינו לכוף את החוטאים שלא לחטוא כדי שהוא ית' לא יפגע כביכול. וזאת, כי אין החטאים פוגעים בו יתברך, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. ואם רוצה השי"ת     בשמירת המצוות בכפיה, יכול הוא לעשות כן בעצמו.

ביאור יסוד החובה לכפות על מצוות שבין אדם למקום

ואם כן נשאלת השאלה – ממה נובעת החובה לכפות על המצוות שבין האדם לקונו. ובספר 'סדר הלכה' (תורת העישוי פ"ג) ביאר כי מקור דין 'כפיה על המצוות' הוא ממצות עשה של 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', שיסודה הוא החובה המוטלת על בית דין להכריח את העם לקיים המצות ולמונעם מעבירות, כדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קעו) 'שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם, ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע, ויעמידו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו כל מצוות התורה ואזהרותיה צריכין לאמונת כל איש ואיש'. 

ובהבנת הדברים נראה לבאר, כי יסוד המצוה הוא מפני שהברית אותו כרת עמנו ה' א-להינו, אינה ברית עם יחידים, אלא ברית עם כל העם, ולא רק היחידים כיחידים נצטוו בשמירת התורה, אלא גם העם כעם נצטווה עליה. והצורה בה העם שומר את התורה, היא על ידי העמדת 'שוטרים ושופטים' שהם שלוחי הציבור כולו וכופים את היחידים לשמור את המצוות. נמצא, שהכפיה על המצוות, היא משום שנצטוינו על כפיה זו, בעצם זה שהעם כעם נצטווה על שמירת המצוות.     

ובזה מבוארת דעת האחרונים הסוברים, שרק על בית דין או על אדם חשוב מוטלת חובת הכפיה, ולא על היחידים, שכן העם בצורתו כעם, שיש לו מערכת אכיפה – עליו מוטלת המצוה לשמור את המצוות כעם, אבל על אדם יחיד מעולם לא הוטלה המצוה לשמור את המצוות בכללות. וכל שאינו בא בשם העם, אינו מחויב במניעת חטאי יחידי העם.

ראיה נוספת יש להביא לכך שענינה של הכפיה על המצוות, אינה כביכול מניעת פגיעה בה', אלא היא רק צורת קיום העם כעם את התורה. והיא מה ששנינו, שלא מוטל על אדם לציין את פירות הערלה שלו, שלא יגזלום גזלנים, משום 'הלעיטהו לרשע וימות', שכיון שבלאו הכי הגזלן עושה כאן רשע ועוול, אין אנו אחראין למנוע ממנו עבירות נוספות.

אילו נועדה מניעת העבירות לשם מניעת פגיעה כביכול בקב"ה, אזי לא היה מובן מה סברה היא זו של 'הלעיטהו לרשע וימות', וכי אם אין האדם יכול למנוע פגיעה אחת בקב"ה, את פגיעת הגזל, למה לא ימנע לכל הפחות את פגיעת אכילת הערלה? והרי בעבירות שבין אדם לחברו, פשוט שכן הוא הדבר, ואם ידוע לו לאדם על גזלן שיבוא לגזול ובדרכו יפצע איזה תינוק המוטל שם, וכי אין מוטל עליו להסיר משם את התינוק כדי שלא יפצע, ומה עניין 'הלעיטהו לרשע וימות' לכאן, הרי מחויב הוא בשמירת שלומו של התינוק!

ועל כרחנו יש לומר, שבמצוות שבין אדם למקום, אין חובת הכפיה מפני שהקב"ה כביכול נפגע מזה, וכל מה שנצטוינו אינו אלא שכעם – מוטל עלינו לכוף את היחידים על שמירת התורה, ולא לאפשר מצב, בו איש הישר בעיניו יעשה.

אחריות זו אינה קיימת אלא כאשר יש ביכולתנו לבוא בכוח העם ולכוף את היחידים, שכפיה כזו תביא למצב ציבורי של שמירת תורה לאומית. אבל לעשות עצות בסתר, להביא למצב בו העברינים יעשו פחות עבירות, באופן שהם אפילו לא יהיו מודעים לכך, שהם לא עשו את העבירה – דבר זה אינו יוצר מציאות ציבורית של שמירת תורה לאומית, ואין כאן רק מניעה פרטית של עבירה פרטית, וזה אינו מוטל עלינו.

[אמנם יש לציין, שעל-אף שחובת כפיה אין כאן, יש ענין ומעלה במניעת עבירות אף מן העבריינים, כמו ששנינו שם במשנה, שהצנועין מוצאים פתרון, כדי שלא יכשלו העברינים בעבירות נוספות].

החובה למנוע דבר שיש בו חילול ה'

אמנם נראה, שיש להחריג מכך מצוות, שבהן נפגע כביכול, כבודו של מקום. במקרים הללו, הוא יתברך כביכול נפגע, ואז חזרו מצוות שבין אדם למקום להיות כמצוות שבין אדם לחברו, בבחינת רעך ורע אביך – ראה שבת לא. רש"י ד"ה דעלך סני לחברך לא תעביד. וזאת, מכיון שבמקרים אלו, ישנה מטרה עצמית במניעת הפגיעה, והיא אינה באה רק מחמת חובת שמירת התורה הלאומית. לכן בכל מקרה של פגיעה מכוונת בקודש או בכתבי הקודש, וכל כיוצא בכך – אין ספק שמוטל על כל יחיד לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הדבר. 

סמך לכך יש להביא מן הדין של קנאין פוגעין בו שנאמר במי שגונב כלי שרת שהוא עניין שיש בו חילול השם, וכן נאמר בבועל ארמית שגם בזה יש עניין של חילול השם וכמו שנאמר (מלאכי ב יא) כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר.

אלא שהגדרה זו צריכה היא לדקדוק גדול, איך לא תיכנס תחתיה כל התורה כולה, שהרי ענין חילול כבוד ה', הוא מושג שאפשר להרחיבו על כל עבירה, ועל-אף זאת ראינו, שלא כל עבירה נתפסת כפגיעה בכבוד ה', שיהיה מוטל עלינו למנוע אותה מחמת הפגיעה בו. והכלל הנראה בזה הוא, שכל דבר שכאשר הוא נעשה, הוא נתפס אצלינו כאסון ולא רק כחטא, ואנו מתאבלים עליו – זהו דבר אותו מוטל עלינו למנוע גם שלא במסגרת הקיום הלאומי של התורה. 

והדברים מסורים ללב מרגיש, ועל דברים כיוצא בכך נאמר, שהם הלכה ואין מורין כן, וקנאין פוגעין בו. [ואף ששם הדבר נאמר על הריגה, ובוודאי כפיה באמצעים קלים יותר, קלה יותר, מכל מקום יש ללמוד משם את העקרון, ולפיו הקנאות לכבוד ה' מסורה היא ללב, אימתי כבוד ה' נפגע, ואי אפשר למסור בזה כללים ברורים]. וה' ינחנו בהם בדרך אמת.

ויש להעיר על דברי רבנו החסיד במסילת הישרים שלו, שם כתב, וז"ל – "וזה פשוט, כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו, ובודאי שיצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך, לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ח"ו, ושיעברו על מצותיו". ולפי מה שנתבאר, אזי אמנם בחילול שמו יתברך הדבר דומה למי שמכה את חברו, אבל בעבירה על מצוותיו, אין היחס ההלכתי לזה כמי שרואה שמכה את חברו, ואין היחס לכפיה על אי-עבירת עבירה, כאל הצלת שמו יתברך. [ואפשר, שרבינו החסיד דבר כאן על מדרגת הצנועין הנ"ל].

מצוות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרים עליה

יותר מכך ניתן ללמוד מן הדין, שמצות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מצווין עליה (חולין קי, ב). מדין זה נראה, כי מה ששמירת התורה מוטלת היא על כללות העם, הרי זה מפני שהברית נכרתה עם כללות העם, והשגחת ה' לטובה על ישראל תלויה היא בשמירת כללות העם את הברית, ולא במעשה פרטי של כל פרט, ועל כן מוטל על העם להכריח את יחידיו לשמור את הברית. אבל כאשר יש כביכול ברית פרטית עם כל יחיד על כל מעשה פרטי שלו, שכפי מעשיו יזכה – בזה לא מוטל על הכלל לכפות את היחיד על קיום הברית, שכן כיחיד, הוא עומד במצוה זו מול ה', ולא מוטלת על הציבור האחריות עליו. 

מתבאר, אם כן, שהגדרת הכפיה היא, שנכרתה ברית בין ישראל לאביהם שבשמים, וצורת העמדת הברית היא שהעם מקיים את הברית כעם. והדרך של עם לעשות דברים, הוא להעמיד אותם כחוק ולכפות על כך. אין כאן מציאות כפיה מחודשת, אלא השתמשות בכח הכפיה הקיים ועומד, שכל עם כופה את יחידיו על חוקיו.

כל האמור נכון אף להסוברים שהכפיה מסורה היא לכל 

עד כאן נתבארה דעת האחרונים הסוברים, כי הכפיה אינה מוטלת אלא על בית דין או על הממונה על הציבור. אבל נראה, כי גם לדעת האחרונים הסוברים שעל כל יחיד מוטלת החובה לכפות על שמירת התורה, אין זה מפני שעל כל יחיד מוטלת שמירת התורה של כל יחיד ויחיד, שאם כן, יקשה הדין של 'הלעיטהו לרשע וימות', בו נראה, כי לא מוטלת על היחיד מניעת עבירה פרטית מעוברי העבירה, ויוקשה להסביר איזו סברה יש לומר, שדווקא בכפיה מוטל על היחיד למנוע עבירה, בעוד שבתחבולות אין עליו למנוע זאת.

ולכן נראה, שגם לפי דעת אחרונים אלו, הטעם שהיחיד כופה הוא, מפני שלענין עבירות שפשוט לכל ישראל שהן עבירות, הרי כל יחיד ויחיד הוא כשליח הכלל למנוע את העבירה, שכך היא הצורה בה שומר עם ישראל כולו את התורה, שכל יחיד מונע את העבירות שהוא יכול למנוע, ובכך נשמרת התורה בכללות. כלומר, שמירת התורה על ידי כל יחיד, באה היא בתורת חלק פרטי משמירת התורה על ידי הכלל כולו, שהצורה בה העם כופה את יחידיו לשמור את התורה, היא על ידי שכל יחיד ויחיד כופה את מי שהוא יכול לכפות על שמירת התורה.

החילוק בין עבירה של יחיד לעבירה של הרבים

אמנם נראה לאידך גיסא, שכל האמור עד עתה שהכפיה על המצוות היא עניין המסור לציבור, וממילא לב"ד שהם שלוחיו, ואין הכפיה מוטלת על כל יחיד ויחיד, זה אינו אלא בכפיה על חטא פרטי, או מצוה פרטית, שזה אינו מוטל אלא על ב"ד, אבל במצב שעם ישראל בכללותו רחק מעל ה' בזה מוטל על כל יחיד לעשות כל אשר ביכלתו להשיב את העם כולו אל ה'.

וזה  מפני שכאשר היחיד עובר על דברי תורה, אין בכך הפרת הברית בין ישראל לא-להיהם בעצם, וכל מה שיש כאן הפרת ברית – אין זה אלא מפני חובת הכפיה, שכאשר הציבור אינו כופה את היחיד על שמירת התורה, בזה הוא לא מעמיד את חוק התורה כחוק העם, וזו היא הפרת הברית. וממילא, ביחס ליחיד, מכיון שחובת הכפיה אינה מוטלת עליו, אין כאן הפרת הברית כלל, שמצד עצם מציאות החטא, אין כאן הפרת ברית, שהרי זה רק חטא של יחיד, ומצד מה שהוא אינו כופהו, הרי לא מוטל עליו לכופו. 

אבל כאשר העם כעם אינו שומר את התורה, הרי בעצם אי-שמירתם את התורה הופרה הברית, וכשהברית מופרת, בזה בוודאי מוטל על כל יחיד ויחיד להקים את התורה, ולחדש את הברית בין ישראל לאביהם שבשמים עד כמה שהדבר נתון בידו.

ואם כן כיום הזה, שלדאבוננו הרב זנח ישראל טוב, ועזבו רוב עם ישראל את התורה, ויש בכך הפרת ברית בעצם, ודאי מוטל על כל יחיד ויחיד להקים את התורה מעפרה, ולהשימה לכתר על ראש עם ישראל, ולחדש את הברית הנושנה בין ישראל לאביהם שבשמים.