לאחר הניסים שאירעו במלחמת ששת הימים, יצאו כמה חוברות ובתוכן שיחות ממרן הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל (קובץ ענינים), שבהן עורר רבות על חובת ההתבוננות בניסים ובנפלאות שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא באותם ימים, ועל החובה להתחזק בעקבותיהם בעבודת ה' ובאהבתו. בשיחות על חודש אלול מובא מדבריו שם:
"חושבני וברור אצלי הדבר, שחובת ההכנה באלול של השנה הזאת מוכרחת להיות במדרגה לגמרי אחרת מאשר בשנים אחרות. כולם מדברים על כך, כי רואים במוחש כי המצב לגמרי אחר. כולם אומרים, כי אלה הם ימות המשיח. בלי ספק רואים את כל אשר התרחש לעינינו…
לפיכך יש לנו לומר, שלאחר הנסים והנפלאות שעברו עלינו, הרי זה מחייב לאמונה, לבהירות, למצב לגמרי אחר. וכל התגלות, כל ידיעה, פירושה כמו שרש״י ז״ל אומר (דברים יא): 'וידעתם היום – תנו לב לדעת להבין ולקבל תוכחתו – ובלי זה לא נקראה זו בגדר ידיעה' ".. (קובץ ענינים אלול-תשרי עמ' ג).
"הנה לא מזמן ראינו נפלאות גדולות, כשקמו עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא הושיענו בדרך פלא, עד שכולם הכירו ביד ה' שהיתה, ומה חסר כאן לההפך למאמין שלם, רק התבוננות והשבה אל הלב" (שם עמ' כד).
והנה כאשר נתבונן היטב, נראה שבאמת ההכנה למועדים של חודש תשרי, היא ההתבוננות בחסדי ה' עלינו ובהארת פניו אלינו.
סדר ההפטרות שאנחנו נוהגים מתשעה באב עד יום הכיפורים מבואר בשולחן ערוך (אורח חיים תכח סעיף ח) [ומקורו מהפסיקתא שהובאה בתוספות (מגילה לא:)]: "משבעה עשר בתמוז ואילך, מפטירין תלת דפורענותא, שבע דנחמתא, תרתי דתיובתא". וממשיך השולחן ערוך שם לבאר: "תלת דפורענותא: דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו. שבע דנחמתא: נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש. ותרתי דתיובתא הם 'דרשו ה' בהמצאו' שקוראים במנחה בצום גדליה, ו'שובה ישראל' שקוראים בשבת של עשי"ת".
לכאורה שבעה דנחמתא ותרתי דתיובתא הן שתי מערכות נפרדות. שבעה דנחמתא הן הפטרות העוסקות בנחמות שהקדוש ברוך הוא מנחם את עם ישראל לאחר חורבן הבית, ואילו הפטרות התשובה מעוררות את עם ישראל לחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, זמן מחילת העוונות. ולכאורה נראה, שרק במקרה יצא, שמיד כאשר מסתיימות השבעה דנחמתא, מגיעות שתי ההפטרות של ימי התשובה. אך הדבר אינו מתישב על הלב.
דבר נוסף שצריך להבין, שלכאורה נראה שכל ההפטרות של שבעה דנחמתא אינן קשורות לתקופה בה הן נקראות. הן אמנם שבשבתות הסמוכות לתשעה באב, מתאים לקרוא את נבואות הנחמה, הבאות לאחר החורבן, אבל לאחר שעבר זמן רב, נראה שכבר אין שייכות, ורק בשביל להשלים את שבע ההפטרות, אנו ממשיכים לקרוא הפטרות אלו, גם לאחר שכבר עבר זמן רב מתשעה באב. והדבר צריך ביאור.
אמנם באמת, כאשר נתבונן במהות הימים האלו, נראה שלא במקרה יצא, שהפטרות הנחמה נקראות בימים אלו שלפני יום הכיפורים, ולא לחינם מגיעות הפטרות התשובה מיד לאחר הפטרות הנחמה.
שורש הכפרה של יום הכיפורים מתחיל במה שביום זה נתרצה הקדוש ברוך הוא על חטא העגל בשמחה, וכמו שכתב רש"י (דברים ט יח), שבכ"ט אב נתרצה הקדוש ברוך הוא על חטא העגל, ואמר למשה: 'פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים', ולאחר מכן עשה עוד ארבעים יום בהר, נמצאו כלים ביום הכיפורים, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר לו למשה: סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה.
ובאמת, לא רק יום הכיפורים נקבע לדורות למחילה וסליחה, אלא גם כל ארבעים הימים שלפני יום הכיפורים, שמתחילים בא' באלול, הם ימי רצון מאותו טעם, וכמו שנאמר בפסוק (דברים י י): 'וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים', ועליהם דרשו חז"ל (סדר עולם ו, הובא ברש"י הנ"ל): "מה הראשונים ברצון, אף אחרונים ברצון".
ומכח זה גם לדורות, ארבעים ימים אלו שמראש חודש אלול עד יום כיפור, הם ימי רצון, וכמו שהביא הטור (או"ח תקפא) מפרקי דרבי אליעזר (פרק מו), שהתקינו חכמים לתקוע בשופר בכל ימי אלול, משום תקיעת שופר שתקעו באותם ימים בזמן שעלה משה להר. וכך הובא בשם האריז"ל (ביסוד ושורש העבודה שער המים פרק א), שימי חודש אלול המה ימי רחמים ורצון, וכן כתב בביאור הגר"א (או"ח תקפא א): 'שהן ימי רצון, ימי משה בהר לקבל לוחות האחרונות', ומנהג ספרד לומר סליחות באותם ימים.
והנה עיקר האבלות בתשעה באב הוא על חסרון הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, שנפסק בחורבן בית המקדש, וכאשר הקדוש ברוך הוא מנחם את ישראל, ומבטיח להם שהוא יחזיר אותם לארץ ישראל, הרי זה מראה שבאמת לא עזב הקדוש ברוך הוא את ישראל, ואהבתו אליהם נמשכת. וממילא הזמן המתאים לקרוא אותם, הוא בחודש אלול, שהם ימי רצון, שבהם במיוחד מתבטאת ההנהגה הזו, שהקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל ואוהב אותם, למרות הריחוק שהיה בתחילה מחמת החטאים.
יסוד זה אנו מוצאים בספר יחזקאל – לאחר שהראה לו הקדוש ברוך הוא את צורת הבית השלישי, אמר לו (מג י): 'אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם'. ומפרש רש"י: 'ויכלמו מעונותיהם – בהראותי למו חסדי, שאיני מואסם בעונם'.
והדברים מבוארים על פי מה שאמרו בזוהר (שמות ב ב), שכאשר ירדו עם ישראל לגלות בבל, הם היו בצער גדול, מאחר שהיו רגילים קודם לכן לתפנוקי מלכים בארץ ישראל, וחשבו שלא תהיה להם תקומה לעולמים, ושהקדוש ברוך הוא עזב אותם, וכבר לא יחזור להשגיח עליהם לעולמים, וכאשר ירדה רוח נבואה ליחזקאל, הוא ניחם את עם ישראל ואמר להם: הנה הקדוש ברוך הוא נמצא אתכם כאן, עם כל הפמליה של מעלה שירדו לגור אתכם בגלות. ומסיים הזוהר, שכאשר שמעו בני ישראל את דברי יחזקאל, כבר לא הרגישו את גלותם, משום שראו שהקדוש ברוך הוא לא עזב אותם.
מעתה אנו מבינים היטב, שהקדוש ברוך הוא רצה במיוחד להראות ליחזקאל את הבית העתיד להבנות, כדי לנחם את עם ישראל, ולהראות להם, שאף שהגלה אותם, מכל מקום לא עזב אותם, ועוד עתידים הם לבנות את הבית.
והנה מבואר בדברי הנביא, שכאשר עם ישראל רואים את אהבת הקדוש ברוך הוא אליהם, דבר זה גורם להם להתביש מעוונותיהם. וביאור הדברים הוא על פי מה שאמרו בגמרא (נדרים כ.): "'וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם' (שמות כ טז) – זו בושה, 'לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' – מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא".
והנה יראת חטא היא המדרגה העליונה של היראה, והיא מעל יראת הרוממות, כמו שהאריך בזה במסילת ישרים (פרק כד), ובביאור ענין היראה הזו כתב הרמ"ק באור יקר (נשא עמ' מו), וזה לשונו: "מיני היראה הם ארבעה. שתים מהם בחיצונים, ושתים מהם בקדושה.
האחד הוא שהוא ירא מהקדוש ברוך הוא מפני העונש וכו', ונודע שהעונשים הם על ידי הקליפות, ולפיכך נמצא יראתו יראת הקליפות, ואם ימותו בניו ויאבד ממונו ויחלה בגופו, הנה לא ירא, אחר שכבר בטלה הסיבה ההיא, או אם יהיה מובטח מהקליפות לא ירא כלל וכו'.
השנית היא יראה שהאדם ירא מהשם כדי שיטיבהו וישביחהו, ואם לא ייטיב עמו לא ירא ממנו, וגם יראה זו היא יראת החיצונים וכו'.
השלישית היא נקראת יראת שמים, והיינו שירא מרוממות רוכב שמים, ואומר: איך לא אכנע לעבודת בורא הכל שפעל ועשה הכל, ומתוך שהוא מכיר גדולתו ירא ממנו, ויראה זו היא במלכות, והיא יראה ראשונה לכניסת האצילות.
ולמעלה מזו אחרת, והיא הרביעית, אם שנאמר שהיא גם כן במלכות, אלא שהיא בפנימיות יותר, עם שתהיה בבינה, והיא הנקראת 'יראת חטא', והיינו שהוא ירא שמא יגרום העוון, ויפסוק בינו לבין קונו, ויפסול עבודתו, וזו יראה מאהבה, שירא שמא יפסיק עוון מאהבתו…".
הרי מבואר, כי מדרגת יראת חטא היא המדרגה העליונה של היראה, ודומה הדבר למי שיש לו אוהב, שהוא לא רוצה לעשות דברים שיפסיקו את הידידות שביניהם – כך כאשר עם ישראל רואים את האהבה הגדולה של הקדוש ברוך הוא אליהם, הם מגיעים למדרגה, בה הם מפחדים לפגום בה.
ומאידך, שורש חטא העגל, שחודש אלול הוא זמן הכפרה עליו, היה במה שעם ישראל שכחו את אהבת ה' אליהם, וכמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה): "אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה, שכחו ישראל את כח גבורתי שעשיתי עמהם במצרים ובים סוף, ועשו להם עבודה זרה. וכך נאמר בפסוק (תהילים קו, יט-כב): "יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה… שָׁכְחוּ אֵ–ל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם. נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף".
מעתה מובן היטב, כי הדרך הטובה ביותר להגיע ל'שובה ישראל עד ה' א-להיך' היא על ידי התבוננות בכך, שה' לא עזב אותנו, והוא עדיין רוצה בטובתנו, וגם כשהוא כועס על חטאינו – הוא מבטיח לנו שעוד ישוב הקשר ויפרח, ועל ידי זה מגיעים לאהבת ה' וליראה מהחטאים. וזהו הקשר שבין הפטרות שבע דנחמתא לתרתי דתיובתא, שהכל תהליך אחד, בו על-ידי התבוננות בשבע דנחמתא – מגיעים לתרתי דתיובתא!
אם, כפי שנוכחנו לעיל לראות, ההתבוננות בהבטחות מביאות לידי אהבת ה', קל וחומר כאשר אנו רואים בימינו את תחילת התגשמותן, כאשר מתבוננים בכך שה' החזיר אותנו לארץ ישראל, ובכל הנסים שהוא עושה אתנו, והשפע שהוא מרעיף על דורנו, וכאשר מתבוננים בכך שה' מאיר את פניו אלינו – בודאי אפשר להגיע מזה לאהבת ה'. [וכמו שהבאנו בתחילת הדברים ממרן הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל].
את הדבר הזה אנו רואים בהפטרת פרשת פרה, ונביא כאן מדברי מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל, שעמד על עיקרי הדברים (אסיפת שמועות חנוכה-פורים עמ' רו): בהפטרת פרשת פרה, כשמתבוננים בדברי הנביא, רואים בחוש כי כל הכתוב שם כבר נתקיים ונגלה לנגד עינינו, ואף כי עדיין לא זכינו לסוף הנבואה, אולם תחילת הדברים הכתובים שם נתקיימו כבר (יחזקאל לו יז): "בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם" – פירוש, שהיו מידות רעות ומעשים מגונים שטימאו את ארץ ישראל, ומשום כך (שם יט): "וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת", כי בזמן שמטמאים את הארץ, אזי היא מקיאה את העם היושבים עליה.
ולהלן כתיב (שם כ): "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" – במקום לעשות תשובה, הוסיפו חילול ה', עוד יותר גרוע ממה שהיו מקודם, (שם) "בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" – אף לאחר שיצאו לגלות, המשיכו לעשות את אותם המעשים של חילול ה', וניכר היה עליהם כי עם ה' אלה ומארצו יצאו[1], ולכן (שם כא) "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי", כי כשכבוד שמים מחולל, צריכים תיקון לזה, ומה היא העצה – (שם כג) "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם… וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת" (שם כד) – שיהיה קיבוץ גלויות, ובזה יהיה קידוש ה', וזו תהיה העצה למנוע את חילול ה'. עד כאן דבריו.
והנה בהמשך הפרשה שם נאמר (שם כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים", ונראה כי זהו המשך של ההבטחה, ולפיה יביא אותם הקדוש ברוך הוא לארץ ישראל, כלומר, שמה שיביא אותנו הקדוש ברוך הוא לארץ ישראל – זה יגרום ל'וזרקתי עליכם מים טהורים', וראה שם בדברי מרן הגרי"ג מה שביאר שם על פי דרכו. אמנם לפי דרכנו אפשר לבאר, שעצם זה שהקדוש ברוך הוא מאיר פניו לעם ישראל – הוא שגורם להם לשוב אליו.
וסמך לזה אפשר לראות בגוף הפרשה שם, שבה אומר הנביא (שם כב): "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה… בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל". והנה הנביא משתמש באותה מטבע לשון שנאמרה לגבי מראה בנין הבית: 'ויכלמו מעוונותיהם', והדברים מתאימים, שבאמת בשניהם הוא אותו ענין, שעל-ידי שהקדוש ברוך הוא מאיר פניו לישראל, הם מגיעים לידי בושה המביאה לידי יראת חטא, המעולה שבמדרגות!
וראה בדבריו הנפלאים של הגר"י סרנא זצוק"ל (דליות יחזקאל חלק ג עמ' רצה): "אולם כשבא הדבר לידי כך שהקב"ה יתנהג עם ישראל במדה זו – לקדש שמו המחולל על ידם בין הגוים, בושה וכלימה היא להם, וכמו שכתוב: 'לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ה' אֱ-לֹהִים יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל' וכו'. אכן בכל זאת, גם יסודה של מדה זו היא האהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, כי זה גופא שכל קידוש שמו תלוי הוא במצבם של ישראל ולא בשום אומה אחרת בעולם, הוא מאהבת ה' אותנו ומבחירתו בנו ובריתו שכרת עמנו לעולם, ולכן יחד עם הבושה והכלימה מזכירת הדרכים הרעים ומעללים אשר לא טובים, מתגלה גם האהבה והחמלה עליהם על ידי שחומל על שם קדשו… ויחד עם הבושה והכלימה – 'וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם' (שם לא) – באה ההכרה במידת גמילות חסדו של הקב"ה, וכמו שפירש"י ז"ל: "ונקטתם בפניכם. תמקו בעצמיכם בבשתכם על הגמול הרע אשר גמלתם לפני ואני גומל לכם טובה". ובסופו של דבר יוצאת מזה אהבה רבה מישראל להקדוש ברוך הוא, ובאים לידי תשובה שלמה, תשובה מאהבה, ומאהבת ישראל להקב"ה, מתחדשת כימי קדם אהבת הקב"ה לישראל, עד שסוף הגאולה כבר היא מתוך אהבה גמורה מישראל להקב"ה והקב"ה לישראל, וישראל מתעטרין בשבחו של מקום: ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
[1] אמנם ראה ברש"י שם שביאר, שחילול ה' הוא עצם מה שיצאו מארץ ישראל, באמור אויביהם עליהם עם ה' אלו ומארצו יצאו ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו.