בלוג

יובל שנים למלחמת יום הכיפורים

לא היו ימים מסוגלים לגאולה השלמה, כאותם ימים נפלאים בעקבות מלחמת ששת הימים. רק מי שהיה כאן אז יכל באמת לקלוט את התחושה ששררה בארצנו. פחד ורעדה אחזה את העם היושב בציון, הכל נבאו את קץ המדינה היהודית ואת שואת הגרזנים והסכינים שהכין לנו האויב הערבי הצמא לדמנו, כאשר רמקולים ברחבי בירות ערב בשרו את היום הגדול, בו יזכו המוני הערבים המשולהבים לזרוק אותנו לים ולהשלים את מה שעשה בן-בריתם, הצורר הגרמני, אך מעט יותר מעשרים שנה קודם לכן. 

נסים שלא נראו כמותם אלפי שנים הפכו את הקערה על-פיה והביאו נצחון אדיר בששה ימים, וכל יושבי תבל חלו ורעדו מפני הדר גאון עוזו של ה'. אך מה גדולה החרפה, כאשר תחת להודות לו, לקדש את שמו ולהשלים את גאולתנו ופדות נפשנו, בחר השלטון הכפרני בקטנות המוחין המובנית של אלו, אשר ממאנים לראות את יד ה' בהיסטוריה. מכאן לא קצרה הדרך לביטוי המובהק ביותר של 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. תחת לכרוע ברך בפני בורא עולם, סגדו כאן לבשר ודם. כאשר כומר נוצרי התפעם במרומי הגולן מהניסים האדירים שעשה ה' לישראל, 'תיקן' אותו משה דיין, האליל הציוני, באומרו – "לא היו כאן נסים, היה לנו צבא טוב".

אותה יוהרה, אותו סרוב לקבל עלינו את עול מלכותו של מי שעשה עמנו את כל הנסים הללו, הביא לשבר האדיר שנים ספורים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. שילוב של טפשות, רפיסות, תפיסה גלותית ולפיה אסור לנו להנחית מכת מנע, כי עלינו לצבור נקודות בדעת הקהל הבינלאומית ולשם כך עלינו להקריב אלפי חיילים [מזכיר משהו?…] ויוהרה שינקה מאותה תפיסה, ולפיה כחנו ועוצם ידינו מסוגלים להרתיע את האויב – כל אלו הביאו את מדינת ישראל אל סף תהום, כאשר רק נסי ה' – שיש אומרים שהיו גדולים אף יותר מבששת הימים – הביאו בסופו של דבר להצלה. 

כששככו רעמי התותחים וספרנו את האבדות, החלו מספר תהליכים פנימיים להתרחש בחברה הישראלית, כאשר החשוב מכולם הוא התנעתה של תנועת התשובה. [ראוי לציין, כי בעקבות מלחמת ששת הימים, חלה התעוררות רוחנית גדולה בקרב יהודי התפוצות – בברית המועצות, בארצות הברית ובאירופה – אך כאן בארץ, כאמור, העדיפו לסגוד לצה"ל]. הציונות כפי שהכרנו אותה הגיעה אל שוקת שבורה, הדור הצעיר שגדל כאן לתוך מציאות של מדינה קיימת חיפש משמעות עבור המדינה ועבור עצמו, ולאט אבל בטוח החלו לצמוח מפעלי הקרוב – 'אור שמח', 'אש התורה', 'אור החיים', 'נתיבות עולם' ועוד רבים וטובים.

כיום, אחר 50 שנה, עולם התשובה צמח והצמיח פירות ופארות, ואף שהמאבק על לב האומה רחוק מהכרעה, המגמה היא בהחלט חיובית, ובכל רבדי החברה הישראלית רואים כמיהה לשוב לשורשים היהודיים מתוך הכרה, כי תורת ה' היא מצע האומה, היא המגדיר של כלל ישראל, בין אם הוא מקיים אותה לכל פרטיה ובין אם לאו, וכל נסיון ליצור תחליף בסגנון כנעני, הרצליאני או אחר נידון לכליה ואינו יותר מקוריוז חולף.

ראוי בהחלט לשבח, לפאר ולהלל את כל ארגוני הקירוב, את כל מוסרי הנפש במשך השנים, אשר השקיעו מכוחם כדי להחזיר נשמות תועות לאביהם שבשמים, איש איש כפי מהללו וכפי הסגנון המאפיין את קהילתו ועדתו. 

ועל-אף זאת, נראה לדאבוננו, כי העיקר הגדול עדיין חסר, וזהו חסר שבולט במיוחד לנוכח ההשקעה האדירה שרואים בכללות בקירוב רחוקים. הדבר הזה הוא ההכרה במימד הלאומי של התשובה, בתשובת האומה אל בוראה כעם ולא כיחידים בודדים. יותר מכך – זהו חסרון בהכרה לא רק מצד אחינו התועים, אלא בראש ובראשונה אצלנו, החרדים לדבר ה', שכל-כך עסקנו בקירוב היהודי הפרטי אל בוראו, אך הזנחנו את הצורה המקורית, השורשית, התורנית של מצות התשובה.

כשמעיינים במקרא כדי ללמוד אורחות חיים, רואים תמיד, כי תשובת ישראל לא-להיו היא מהלך לאומי. מדובר במהפכה בכל צורת האומה, הפיכה משטרית אם תרצו לקרוא לזה כך. ראינו זאת בימי שמואל הנביא, ראינו זאת בימי המלכים יהושפט ויהואש, חזקיהו ויאשיהו, וראינו זאת אצל עולי הגולה עם עזרא ונחמיה. המעמד האדיר של כריתת האמנה בימי שיבת ציון היה הבסיס לכל התנהלות האומה באותו הזמן. גם כעבור מאות שנים בימי החשמונאים, ראינו כיצד שב עם ה' אל א-להיו ותוך מלחמת תנופה בשלטון הזר, שב העם אל בוראו, תוך שהוא כורת אתו שוב את אותה ברית, אשר הביטוי הבולט שלה כעת היה תורה שבעל-פה. התורה הלא כבר הבטיחה, כי עם ישראל ישוב אל א-להיו בצוק העתים, ומובן, כי לא דובר על פלוני שיתחיל להניח תפילין ואלמוני שישמור שבת, אלא על עם שלם שמבין מתוך הכרה בה' כא-להים חיים, שעליו לשוב ולאמץ את מצוות התורה בכל לבו ולבעוט בתרבות הזרה שנדבקה בו מכח השפעת הגויים.

בחלוף יובל לתחילתה של תנועת התשובה, לתחילת הפחת הרוח בעצמות אחר שקרמו עור וגידים, מחובתנו להתוות את הדרך להפיכתה של תשובת היחידים לתשובת הכלל, לאותה שיבה אל ה' שהתורה מדברת עליה. ברי לנו, כי מהפכה מחשבתית זו אינה קלה. היא אינה קלה, משום שההתנגדות כלפיה תהיה הרבה יותר חזקה מההתנגדות כלפי תשובת היחידים, שגם היא קשה. היא אינה קלה, משום שאנחנו מעמידים באמצעותה את תורת ה' על במת ההיסטוריה כצורת חיים המתעמתת אל מול התרבות המערבית השולטת בכיפה, אשר עד כה אינה מאותגרת אלא על-ידי התרבות האיסלאמית, הקוסמת בעיקר לשכבות הנחשלות. היא אינה קלה, משום שמדובר בהפיכתו של ה' א-להי ישראל לגורם המרכזי, יותר נכון – למסובב הגלגל על במת ההיסטוריה העולמית ודחיקתם של כל אלו, אשר חשבו שהם מנהלים את העולם בלעדיו. היא אינה קלה, משום שמדובר בשידוד מערכות המושגים שכה הורגלנו אליהם עד כה. תחת הניתוחים הגיאו-פוליטיים והסוציו-אקונומיים של המציאות האקטואלית בארץ ובעולם, נלמד לחיות את כל חיינו הלאומיים לאור התורה הקדושה, לנוכח חזונות הנביאים, על-פי הדרכת חז"ל מתוך הבנה, כי דווקא במימד הלאומי התורה זועקת את האמת המוחלטת שניתנה בסיני. היא זועקת את האמת הזאת כנגד עולם מערבי, כנגד תרבות מערבית, כנגד מערכת ערכים מערבית, אשר נבנתה כאן במשך מאות רבות של שנים ויצרה את מגדל בבל המודרני, בו האדם המליך את עצמו על הבריאה והשליך את ה' אחר גוו אל מחוזות הטקסים חסרי המשמעות והפילוסופיות העקרות המנותקות מהמציאות.

עד כה עסקו ארגוני התשובה בתשובת הפרט. אולם אחר שלמדנו את העם שבשדות כמה חשוב להניח תפילין, יש לעלות קומה ולהפיץ את הבשורה, ולפיה התוכן של התפילין מחייב את המלכת ה' על כל הבריאה והכרה בכך שהוא חזק יותר מנשיא ארה"ב. איני מזלזל לרגע בתשובת היחידים. אני מעריך ומוקיר את כל ארגוני הקירוב עבור כל פעולה שהם עושים. אולם לא יתכן, שהעיקר הגדול שהכל עומד עליו יהיה חסר. חייבים ללמוד מעולי הגולה בימי בית שני, שבהנהגת עזרא ונחמיה כנסו את האומה, כרתו אתה אמנה והעמידו את היסודות לשיקום האומה והתפתחותה. כל מה שבידינו כיום, כל ההתפתחות האדירה של תורה שבעל-פה שלאורה אנו חיים – הכל בא מכח אותה אמנה, אותה כריתת ברית. כמה נאה ונכון יהיה אם יוקם ארגון גג, אשר ירכז את נושא התשובה ויניע את תהליך התשובה הלאומית באופן שמימד חיוני זה יעמוד במרכז התודעה.

עם שיבת ישראל לארצו בדורות האחרונים, עמדו בראש האומה, לדאבוננו, מנהיגים שרצו לעשות את ההפך הגמור – להעמיד את עם ישראל על יסודות אחרים, ולנתק אותו מכור מחצבתו, התורה הקדושה. הם כשלו, וכיום הכל רואים, כי רק התורה נותנת לנו כח להיות כאן ולהאבק על הארץ הזאת. המאבק שמנהלים אותם אנשי שמאל כנגד הרפורמה המשפטית היום אינה אלא פרפורי הגסיסה של אותו נסיון כושל. אך אין חלל בטבע, שאינו חייב להתמלא, ואם לא ניצוק את התוכן היהודי השורשי אל תוך חיי האומה, עלולים לקום רעיונות אחרים, זרים ומוזרים, היונקים מהבארות הנשברים של התרבות המערבית.

אסור לנו לאפשר זאת. מחובתנו להעמיד את התורה לא רק כצורת החיים של כל יהודי אלא כצורה היחידה שהאומה תחיה את חייה לאורה. כאמור, יקומו לזה מתנגדים מכל הכיוונים, אך זהו היעוד שאין לנוס ממנו, ומתוך אמונה ומסירות, נצליח לעמוד בו, לכונן את מלכות ה' ולהביא את הגאולה השלמה בעוז, בתפארת ובהדר.