הגאון רבי מרדכי שריקי – ראש מכון רמח"ל
אמר רבי יונתן: גדולה תשובה שמקרבת [שמביאה] את הגאולה, שנאמר: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" (ישעיהו נט כ). מה טעם 'ובא לציון גואל' – משום ד'שבי פשע ביעקב' (יומא פו.)
גדולה כוחה של התשובה מכל המושגים של הקדושה ושל העבודה שאנחנו מכירים. חז"ל הגדילו לשבח את כוחה של התשובה ואת מעמדו של בעל תשובה, עד שלא השאירו לנו מילה להוסיף. וכן מובא בגמרא ביומא, בה פתחנו מאמר זה –
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם…
אמר רבי חמא ברבי חנינא: גדולה תשובה שמביאה רִפְאוּת לעולם…
אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד…
אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה…
אמר רבי יונתן: גדולה תשובה שמקרבת [שמביאה] את הגאולה…
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות…
היה רבי מאיר אומר: גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולם…".
ועוד מצינו בראש השנה יז: –
"אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם…".
אמנם אחר שמתבוננים בכל המעלות העצומות הללו שנאמרו על המושג הנשגב של תשובה, עדיין נשאלת השאלה – מהו הגדר האמיתי של תשובה? כשאנחנו מסתכלים בזווית האישית על מעשה התשובה, עולה המחשבה של חרטה מהמעשים הרעים שהאדם עבר עליהם, ובעקבותיה – לעזבם ולשפר את התנהגותו. המבי"ט, הוא רבי משה מטראני, שהלך בעקבותיו של הרמב"ם,כתב בספרו בית א–להים: "חקרנו על גדר התשובה ומצאנוהו נכון ושלם והיא: קריבה לה', מריחוק החטא. והרצון [דהיינו המתבקש] במילת קריבה הוא, היות כוונת השב בתשובה להתקרב אל בוראו שנתרחק ממנו בעברו על דבריו, ולא [לבקש] להינצל מן העונש על מה שעבר" (שער התשובה פרק א).
הרמב"ם, שריכז את הלכות תשובה בספר המדע, ראה למעשה שכל הרעיונות של התשובה מתרכזים למצוה אחת – הלכה אחת : וידוי דברים [שכולל חרטה, עזיבת החטא, קבלה על העתיד, וכו']. בארבעת הפרקים הראשונים של הלכות תשובה הוא מבאר לנו כיצד לשוב לפני ה' על ידי חרטה ווידוי דברים. הלאוין, כמו גם ביטול העשין – חומרתם נקבעת לפי העונש שמחייבת התורה. אמנם מפרק ה' עד סוף הלכות תשובה, רואה הרמב"ם בתהליך התשובה מנגנון של תיקון האדם עצמו והקשר שלו עם הא-להים. בחלק הזה, הוא אינו מזכיר את הנושא של חטאים או את המצוות שאדם עבר עליהן. תחת זאת, הוא פונה לשאלות המהותיות של החיים, כגון בחירה חופשית, אחריות האדם על מעשיו, השכר והעונש, אהבת ה' ועוד. אין פרוש הדבר, שהשתנו ערכי התשובה, אלא הרמב"ם מגלה כאן את ההיבט הפנימי של התשובה.
משמעות הדבר היא, שהתשובה לפי הרמב"ם וההולכים בעקבותיו, היא מהלך של האדם הרוצה להתקרב אל ה'. אותה קירבה אפשרית על-ידי התבוננות במושכלות האמיתיות, עד שישגה תמיד באהבת ה' ובתורתו. זאת, ועוד – לשפר תמיד את התנהגותו, אחר שהתודה ותיקן באופן נקודתי את החטאים הידועים לו.
אם ישנו פסוק [כמעט] מפורש בתורה, המצוֵה על התשובה, הרי הוא: "ושבת עד ה' א–להיך" (דברים ל ב). אמנם הרמב"ם, שראה את הפסוק הנ"ל, לא החשיב אותו כמצווה, ולא מנה את מעשה התשובה בין תרי"ג המצוות. לשיטתו, ישנו הכרח במציאות בקיומה של התשובה, מפני שאילו לא הייתה אפשרות לתקן את העבר, במקרה שאדם מעד, היה זה עלול להטיל יאוש ורפיון רוח, כל ההתקדמות לתיקון ולשיפור הייתה נתקעת, ולא הייתה שום אפשרות להתקדם. לכן אִפשרה ההשגחה הא-להית את פתח המילוט הזה ששמו תשובה, לתת מקום לכך שאדם, על-אף שחטא, יוכל לתקן את העבר ולצפות לעתיד טוב יותר. וז"ל הרמב"ם במורה הנבוכים (תרגום הרב קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ז חלק ג פרק לו) –
"התשובה היא … מן האמונות אשר לא יתישר מציאות בני אדם שומרי התורה אלא בהאמין בם, כי לא ימלט כל איש מחטא … ואילו יאמין האדם כי אין תקוה לרפא זאת המחלה לעולם, היה הולך במחשכי פעליו תמיד, ואפשר שיהיה מוסיף בחטאיו כשידע שאין לו תקוה ולא עצה. אבל כשיאמין כי יש תשובה – יתקן מעשיו וישוב למוטב, ועל דרך השלמות יותר ממה שהיה קודם חטאו".
לעומתו, הרמב"ן מנה – מכח הפסוק הנ"ל: "ושבת עד ה' א–להיך" (דברים ל ב) – את מצות התשובה במנין המצוות, וכמ"ש בפירושו על ספר דברים פרק ל: "שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנוכי מצוך היום…". ושם על הפסוק: "כי המצווה הזאת" – הוא מפרש: "המצווה הזאת [היא] התשובה הנזכרת, כי 'ושבת עד ה' א-להיך' מצוה שיצוה אותנו לעשות כן". "ונאמרה [המצווה של התשובה] בלשון בינוני. לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן". כלומר, לפי רמב"ן פרשה זו כוללת גם מצווה, וגם רמז להבטחה. מה שהתורה הבטיחה – זוהי ודאות ברורה, שהתרחשה לאורך התהליכים ההיסטוריים.
ולעניות דעתי, מצות התשובה מוזכרת כבר בפרשת ואתחנן בתחילת ספר דברים: "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחן. ובקשתם משם את־ה' א-להיך ומצאת כי תדרשנו בכל־לבבך ובכל־נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד־ה' א–להיך ושמעת בקלו (דברים ד כח-ל).
וכן דברי הרמח"ל בספרו אדיר במרום, עמ' לא: "ואודיעך בזה סוד גדול מה שאמר הכתוב: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וכו' ושבת עד ה' א–להיך וכו' (דברים ד ל). דע, כי התגברות הס"א לגזור ח"ו גזירות על ישראל, נמשך לפי עלייתה להתאחז ולינוק במדרגות [הקדושות – הספירות]. כי כפי עלותה כך מתגברת. והנה היא עולה ומתגברת בספירות זו"ן, ואז נדחקים ישראל דוחק אחר דוחק. עד שהיא [הס"א] מגעת לאימא, והיא חושבת להתדבק שם גם כן, בסוד אימא דינין מתערין מינה (זח"ג סה א). אך באמת אינה יכולה, כי אימא היא חירות. ואז אדרבה, ישראל מתדבקין בה ובורחין בסוד התשובה. ולכן היה צריך המלך שגזירותיו קשות[1], שהולך ומתגבר מספירה לספירה עד שמגיע לאימא, ושם נשבר כוחו, כי אדרבה – מתעוררת התשובה לישראל. והוא סוד 'לפני שבר גאון' (משלי טז יח), ועל כן גם בריחת משה ורשב"י היו על ידי הגזירה. וכיון שבבריחה זאת נעשה ספר הזהר [של רשב"י – שברח מפני הגזרה], הנה כבר ענין התיבה קיים ועומד לכל מי שיזדמן אליו, דהיינו הנדבק בספר הזהר כבר מגיע לאימא ויצא מן הס"א, ואין צריך לו חבלי משיח, כמוזכר ברעיא מהימנא פרשת נשא, בענין שהבאתי למעלה בתחילה. והנה עכ"ז לא נתגלה הזהר אלא בזמן הרבה אחרי העשותו, כי הלא הפעולה הזאת אינה צריכה להמצא אלא בזמנה, פירוש – שיברחו ישראל בסוד הזהר הזה, כי פעולתו אינו אלא בסוף יומיא בדרא דמלכא משיחא".
לכאורה ענין התשובה בתורה הוא התשובה הכללית של עם ישראל, והיא באה אחרי המכות שהוא קיבל בעוונותיו הרבים: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א–להיך שמה, ושבת עד ה' א–להיך ושמעת בקולו … ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה" (שם ל א-ב).
והגם שענין התשובה מוזכר אצל חז"ל בקין, ואחר כך אצל אדם הראשון, אברהם אבינו [שהיה מורה דרך לאנושות כולה], ראובן, יהודה ותמר, דוד המלך ועוד – בכל זאת רוב התוכחות של כל הנביאים ענינן היה לקרוא לישראל לתשובה כאומה.
נמצאנו למדים, שהיסוד האמיתי של התשובה בתורה קשור לתשובה הכללית של עם ה' שצריך לחזור מעבודה זרה ומהגילולים של האומות, שאז הקב"ה מוציא אותנו מהגלות, מאפילה לאור הגדול של החרות, שהיא סוד האימא העליונה, הבינה – עיר מקלט. זאת אומרת, שהתשובה היא מצווה כללית, כמו עבודת הקרבנות בבית המקדש, ואחר חורבן בית המקדש, הפכה מצוה זו למצווה פרטית של וידוי דברים פרטי [בלי קרבן] ואישי לתיקון העוונות והפשעים.
רשב"י, שהתגלו לו סודות הבריאה בשלמותם, גילה בעצם, שהתשובה קדמה לעולם כולו, ואפילו בבחינה מסוימת לתורה [וכמ"ש אצל חז"ל : "שאלו לחכמה: חוטא מהו ענשו, שאלו לתורה … שאלו לקב"ה…" (פסיקתא דרב כהנא פיסקה כד, וכן הוא בירושלמי מכות פרק ב הלכה ו)]. הבריאה נוצרה עם החושך, הדין, ובלשון המקובלים – שליטת המלכין, או – הכלים, ואחר כך שבירתם. שליטה זו היא שורש הקלקול של האדם, ותיקונו. ולפי זה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל, כי התשובה קדמה לעולם (בראשית רבה פ א, פסחים נד. ועוד). זאת, כי מקודם בריאת עולם, נתן הקב"ה מקום לשליטה של האדם ולבחירה, אבל בד בבד הכין את סדר תיקון העולם, דהיינו עליית אותם מלכין – אותם כוחות 'שנפלו' – לעלות ולחזור למקור הטבעי שלהם, דהיינו לאימא העליונה, לאצילות הטהורה.
הגישה של הזוהר היא, שאם האדם יתעורר לתשובה בלבב שלם – מיד הוא קורא לאימא – השכינה העליונה – לשרות עליו לכבסו ולטהרו מחטאותיו.
מה שהתשובה יכולה לעשות – אפילו התורה לא יכולה לעשות:
"כד בעא למברי אדם, אמרה תורה קמיה, אי בר נש יתברי ולבתר יחטי, ואנת תידון ליה, אמאי יהון עובדי ידך למגנא, דהא לא ייכול למסבל דינך. אמר לה קב"ה, הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא. אמר קב"ה לעלמא בשעתא דעבד ליה וברא לאדם, א"ל, עלמא עלמא, אנת ונימוסך לא קיימין אלא על אורייתא, ובגין כך בראתי ליה לאדם בך בגין דיתעסק בה, ואי לאו הא אנא אהדר לך לתהו ובהו, וכלא בגיניה דאדם קיימא, הדא הוא דכתיב (ישעיה מה יב) 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי', ואורייתא קיימא ומכרזא קמייהו דבני נשא בגין דיתעסקו וישתדלו בה, ולית מאן דירכין אודניה" (זוהר תולדות חלק א קלד:).
התשובה היא הבשורה והמתנה הגדולה שהקב"ה נתן לעם ישראל להורות למין האנושי כולו. התשובה היא בעצמה ביטוי של קיבוץ הגלויות – "ושב ה' א-להיך את שבותך" – שהולך ונמשך עד ציון בית קדשנו ותפארתנו. ויהי רצון שיתקיים בנו, ובמהרה: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'.
נ.ב. מאמר זה הוא חלק ממאמר שלם על 'סוד התשובה', שיצא בקרוב ע"י מכון רמח"ל. יתכן שחסרים בו מקורות, ועוד חזון למועד.
[1] ע"פ דברי הגמרא (סנהדרין צז:), שקודם הגאולה הקב"ה מעמיד לישראל מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירם למוטב [והובא שם קודם לכן בתחילת המאמר].