גודל מעלת המגורים בארץ הקודש
פתיחה \ מעלת ישיבת ארץ ישראל \ עלית גדולי ישראל לארץ הקודש \ גדולי ישראל שחשקו לעלות לארץ ישראל
פתיחה
אך למותר הרבות דברים בגודל מעלת ישיבת ארץ ישראל, שהרי כבר נתפרש הדבר בתורה נביאים וכתובים, ואף בדברי חז"ל ורבותינו, ראשונים ואחרונים, ואין מחלוקת בדבר, ומוסכם ופשוט הוא בכל ישראל. ואף על פי כן, שומה עלינו לחזור ולשנן את הדברים מכמה טעמים. האחד, כי אלו אשר זכו כבר לישב בארץ הקדושה, צריכים הם להכיר רום מעלת מצוה זו, ולא להיות ח"ו בכלל המקיימים את המצוה כמצוות אנשים מלומדה. ובוודאי אלו היושבים בארץ נכר, הרחוקים מפלטרין של מלך, שאף אם יתכן שכבר שקלו בדעתם אם לעזוב אדמה טמאה ולהתקדש בקדושת הארץ, ומחמת סיבות אמיתיות החליטו לעת עתה לא לנקוט בצעד אמיץ זה, אך לפעמים כבר הופך הדבר להרגל, ושוב אין הם שואלים את עצמם בכל יום חדש שמא ואולי הגיעה עת שתחפץ והוכשרה השעה לשוב הביתה לארץ שאוירה מחכים, פסיעותיה מושכרים, ושמיה קודש קדשים. על כן נביא בגליון זה מעט מן המעט ניצוצי אור מדברי חז"ל ורבותינו, שדיברו על גודל מעלת המגורים בארץ הקודש, לצד תאורים נלבבים על עליותיהם של גדולי הדורות לארץ הקדושה, תוך מסירות נפש והקרבה שאין לתאר מתוך השתוקקות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
מעלת ישיבת ארץ ישראל
התורה עצמה חוזרת פעמים רבות על כך, ששכר התורה והמצוות הוא ישיבת הארץ. הדברים חוזרים על עצמם בפרט בספר משנה תורה בו אנו עוסקים בשבועות אלו, ואנו אומרים את הדברים בכל יום פעמיים: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום… למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ".
אף כל שאיפותיו של משה רבנו בחיר הנבראים כלולות בדבר אחד, כמו שכתב רבינו הגר"א (אדרת אליהו דברים לג כט): "ושבחה מבואר בכל התורה וכו' וכל תשוקתו של משה היה לכנוס בה".
וכך היא ההנהגה הראויה לכל איש ישראל, כמש"כ בספר חרדים (מצוות התלויות בארץ פרק נט): "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל, ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה שנאמר (תהילים קו כד) 'וימאסו בארץ חמדה', ובפדיון נפשנו מהרה יהיה, כתוב 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו', ושם כתוב 'אתה תקום תרחם ציון'".
וכן כתב החסיד יעב"ץ בסידורו (סולם בית אל ג ו): "ידוע, שחובת המתפלל לכוון גופו כנגד ירושלים וכו' וכאן ראינו לזכור ירושלים שנית לומר שלא יספיק הרושם והרמז וכו' ולזה צריך כל אדם מישראל לעשות בלבו הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור בארץ ישראל ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל מלך, אעפ"י שחרב לא זזה שכינה ממנו, והדר בחו"ל עובד ללא א–להי אמת כמו שאמר דוד המלך – 'כי גרשוני היום מסתפח בנחלת ה' ' ".
וכתב רבנו החתם סופר זצוק"ל (תורת משה פרשת שלח): "והמבין ויורד בדעתו לסוף קדושת ארץ ישראל וקדושת נפשו, ימסור נפשו וכל הונו רק לעלות ולראות".
וכך דרש רבינו הגר"י איבשיץ זצוק"ל (יערות דבש חלק א דרוש יד): "מזה תבינו כמה מצות יש לחמוד לעלות לארץ ישראל כמ"ש השל"ה וספרי יראים שתמיד יהיה בלב אדם חשק וחמדה לארץ ישראל, כדכתיב 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', ויהיו עיניך ולבך שם כל הימים, ותמיד אם אדם מלא כל חמודות, יזכור שהוא חסר, שאינו בארץ ישראל תכלית השלימות, ויתעצב על כך, כי עיקר חסר אצלו, וכמ"ש 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי', כי לשמחה מה זו עושה אם מקום תכלית האושר האמתי חסר".
בעל ה'יסוד ושורש העבודה' אף צוה על כך בצוואתו לבניו: "בני אהובי תשוקתכם יהיה בתמידות ליסע לארץ הקדושה, ובודאי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, והובא בספרים אם אין מוסכם בלב אדם הישראלי בתכלית ההסכמה שבודאי קודם שימות יראה לשום פעמיו לנסוע לארץ הקדושה למות שם, עונשו מרובה רח"ל, ובודאי אם לא יהיה תשוקת האדם בתמידות לזה, לא יהיה גם כן הסכמה בלבו. לכן בני אהובי, ברו לבבכם לזה, ולה' הישועה".
וז"ל ספר 'פלא יועץ' על ארץ ישראל: "ארץ ישראל הצבי ישראל, ידוע מעלתה כי רבה כמבואר בזוהר הקדוש ובשאר ספרי הקדש, אשר יבחר בו ה' יקריב אליו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וצריך כל אדם שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים, על דרך הכתוב 'צמאה נפשי לא–להים לא–ל חי מתי אבא ואראה פני א–להים', ובכן ישתדל בכל עוז לקבוע דירתו בארץ ישראל".
עלית גדולי ישראל לארץ הקודש
רבים מאד מגדולי ישראל בכל הדורות עשו מאמצים כבירים לעלות לארץ הקודש, לעתים תוך סיכון עד כדי מסירות נפש ממש. יש מהם שבאו להשתקע בה, ואף בדורות שלא היה הדבר אפשרי, לא נמנעו מלבוא לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. נביא מעט מפי כתבם וכתבי תלמידיהם של הגדולים אשר זכו לכך ובטאו את גודל התרגשותם והתרוממותם במילים חמות ומרגשות.
מראשוני רבותינו שעלו לארץ הקודש הלא הוא רבנו הרמב"ן, וכך הוא כותב בדרשתו לראש השנה: "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי נעשיתי כעורב על בני אכזרי על בנותי, לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי".
ועוד מובא שיר שכתב הרמב"ן (שם בעמ' תכו): "אני הגבר ראה עני, גליתי מעל שולחני, הרחקתי ממני אוהב וריע, כי ארך המסע מהשתרע, הייתי נזיר אחים, במדבר מלון אורחים, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, ושם הנחתי את רוחי ונשמתי, עם הבנים והבנות אשר כנפשי, ועם הילדים אשר טפחתי ורביתי על ברכי והם ראשית דרכי, הם לי הנאהבים והנעימים, והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכבוד החברים זכרון געגועיהם כצפעוני ישך, מיודעי מחשך, ונקל זאת, וכל יקר ראתה עיני להבזות, כי טוב לי יום בחצריך, לבקר בהיכלך החרב ומקדשך השומם, לחזות ולרצות אבניך ואת עפרך לחונן, ועל חורבותיך לקונן, כי עפרך בפי צוף ופנג, ובכיתי עליך במר נפשי מספד מר ובבכי אתענג".
בעל ה'כפתור ופרח' כותב בהקדמתו לספרו, שבכל שנות נדודיו לא מצא מנוח לכף רגליו, "עד כי הביאני המלך חדריו, המלך שהשלום שלו, משכני לארץ הצבי ארצנו הקדושה, לישב בצלו".
אף רבנו חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש עלה לארץ הקודש, וכך כתב בהקדמת ספרו: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על א–להי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון ואזרתי כגבר חלצי, סכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר, באתי בו עד כי הביאני פה עיר ליוארני יע"א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי והצצתי ביושבי ארץ".
רבים מתלמידי רבנו הגר"א מוילנא עלו לארץ במה שמכונה 'עליית תלמידי הגר"א', וכך כתבו תלמידי הגר"א באגרת על רבי ישראל משקלוב: "שבא הוא וכל בני ביתו להסתפח בנחלת ה' וגבול תפארתו באהבה, בחיבה ובנשיקת עפר אדמתה בהלל והודיות על כל פסיעותיו בגעגועים רבים כבן אל חיק אמו".
ועוד קודם לעלית תלמידי הגר"א, עלו לארץ הקודש כמה מגדולי תלמידי הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיהם, ומקום של כבוד יש בדברי הימים לעלית הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק והרה"ק רבי אברהם מקאליסק, מגדולי תלמידי המגיד זי"ע, אשר עלו בראש קבוצה של כשלוש מאות תלמידים – הם ומשפחותיהם – והקימו את הישוב החסידי בארץ הקודש, תחילה בצפת ואחר כך בטבריה. וכ"כ מרן הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים במאמריו: "רבותינו סבלו בארץ ישראל חרפת רעב והיה ביכולם לחזור לסלונים שבחו"ל, ולא עשו כן מכח דברי הרמב"ם, שאומר שאסור לצאת מא"י לחו"ל אא"כ חזק שם הרעב, ואע"פ שמותר לצאת אינו מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה יצאו ונתחיבו כליה למקום. ולמדנו מכאן, שהגם שיש הלכה, יש מדת חסידות, והם התנהגו בזה במדת החסידות ושקלו והבינו, שכיון שרצון ה' לאהוב את ארצנו הקדושה קיימו זאת רבותינו הקדושים בכל חום לבם ומאודם, ובדרכיהם אנו הולכים לאהוב את הארץ הקדושה".
מרן הרה"ק רבי משה מלעלוב כתב מהספינה בדרכו לארץ ישראל בשנת תר"י (מדמויות ירושלים עמ' רל): "הנה אנכי יצאתי מארצי ממולדתי ומבית אבותי הקדושים, אם כי היה קשה מאד פרידתם, אבל מחמת חיבת עיה"ק וגם מטעמים הכמוסים עמדי, אזרתי ברוב עוז כגבור חלצי".
וכך כותב בעל ה'אמרי בינה' – רבי מאיר אויערבך זצוק"ל – בהקדמתו לספרו: "וזהב הארץ ההיא טוב – אין טוב כתורת ארץ ישראל. והקרבתי על מזבח אהבת ציון וירושלים כל מחמדי, עזבתי את בני היקרים המופלגים ואחי ורעי, ובחרתי לשבת גלמוד בד' אמות של הלכה בקודש".
בספר 'האיש על החומה' מתוארת עליתו של מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל עם רבו הגר"א שאג זצוק"ל (חלק א עמ' 127): "כשהודיע רב החובל כי בעוד שעות מועטות עומד להתגלות באופק חופה של ארץ הקודש, באותה שעה גברה התרגשותם ביותר. מעתה היה כל רגע נדמה להם כנצח, וכאילו נתעורר בקרבם רצון עז לזרז את מהלך האניה למען תחיש את חתירתה אל חופי הארץ הנכספת. מורנו לא היה יכול לשלוט ברוחו ונתעורר בו דחף פנימי עז, שהוא צריך לעשות משהו ולא לעמוד בשעה זו ולצפות באפס מעשה עד שהאניה השטה לאטה תגיע אל היעד הנכסף. מבלי להרהר הרבה, ניתר ממקומו בתנועה מזורזת ישר אל סולם התורן, ובזריזות מופלאה דילג משלב לשלב על סולם החבלים הצמוד לתורן, ותוך דקות ספורות והנה הוא בראש התורן כשעינו הבחינה מרחוק בפס צהבהב של חול שאליו מתנפצים גלי הים ונעצרים, ומכאן מתחילה היבשה של הארץ הקדושה והחביבה, התחיל לצווח בקול אדירים – "הנה מורי ורבי, הנה שם היא ארץ הקודש, אני רואה, אני רואה אותה ממש ממש – את הארץ". לשמע הקולות וקריאת ההתפעלות הזדעקו הרבה מנוסעי האניה שהסתכלו בעינים סקרניות על התרגשותו של הצעיר התמהוני. אחרים הזהירו אותו וביקשוהו לרדת מחשש שלא תמעד רגלו ויתגלגל מראש התורן, אבל מורנו נאחז בכל כוחותיו במוט התורן, כשהוא צווח בהתרגשות כל מיני ביטויי התפעלות, ולא הסכים לרדת מעל ראש התורן עד שהודיעוהו מהסיפון, שהנה גם משם כבר רואים".
דברים דומים כתב הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל על עליתו לארץ ישראל: "והנה בראותי מרחוק את ארץ הקודש אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, נעשיתי לאיש אחר לגמרי. נרעשתי ברגש נורא מאוד מרוב שמחה, ועיני זלגו דמעות. אמרתי – אמותה הפעם, אשר זיכני השי"ת להיכנס לארץ אבות. שכחתי כל הייסורים, וכמו רוח אחרת נכנסה בי – רוח של שמחה ועונג רוחני עד אין קץ, ועיני זלגו דמעות מאין הפוגות, כי זכיתי ברחמי שמים להיכנס לאה"ק ת"ו, אשר עליונים ותחתונים מצפים לראותה. ירדתי על החוף ודרכתי על אדמת הקודש. הרגשתי על כל צעד ושעל, שאני דורך בכף רגלי על אדמת הקודש".
כ"כ מרן הגר"ז סורצקין זצוק"ל (בהקדמה לספרו על ויקרא): "והנני בזה להודות ולהלל ולשבח את בוראי על כל חסדיו והציל אותנו מכף כל אויב ואורב והביאנו אל הר קדשו אל עיר א–להים קדש משכני עליון והביאני אל המנוחה, אמנם לא אל מנוחה שלמה, כי הערבים לא השלימו עדיין עם הרעיון שבא מועד לפנות את ארץ ישראל לבני ישראל, ותמיד הם נמצאים עמנו במצב של הטרדה ותגרות".
בספר 'לפיד האש' מתואר בואו של מרן הרה"ק בעל ה'דברי חיים' מקלויזנבורג זצוק"ל לארץ ישראל (עמ' תפה): "קרוב לשעת חצות הלילה, אור ליום חמישי כ"ב בחשון, המריא שוב המטוס, והפעם ישר לארץ ישראל. רבינו זי"ע ישב כל הדרך אפוף להבות קודש, עיניו יורדות פלגי דמעה, כולו רועד מהתרגשות ושפתותיו רוחשות בעל פה את פיוטי הגעגועים מקינות תשעה באב – 'ציון הלא תשאלי', 'ציון עטרת צבי', 'ציון ידידות', 'ציון צפירת פאר'. עין בעין ראו אז כולם – כל הנוסעים היהודים שהיו עמו במחיצתו באוירון – כיצד משתקף בקלסתרו ציור חי של דורש ציון אמיתי, כפי שמתארו רבי יהודה הלוי זלה"ה – "אסיר תקוה, נותן דמעיו כטל חרמון, ונכסף לרדתם על הרריך, ינעם לנפשי הלוך ערום ויחף עלי חרבות שממה אשר היה דביריך, לבי יאוה לחבק בזרועות עפר ארצך, ואחשוק בפי נשק אבניך, אניד לבתרי לבבי בין בתריך, וארצה אבניך ואחונן את עפריך". הורגש, כאילו מלאכי מרום מלווים אותו כשעומד ליכנס בארץ השכינה, מלאכים מארץ ישראל, ובארבע אמותיו נושב כבר אוירא דארץ ישראל. לא קשה לשער איזו סערת רוח התחוללה בלב הרבי פנימה באותו רגע מרומם ונשגב, שכל ימי חייו ובכל גלגוליו הנוראים שאף וערג לקראתו, הוא הרגע בו דרכו רגליו על אדמת הקודש דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה".
וכך תאר מרן המשגיח הגרא"א דסלר זצוק"ל את הרגשתו העילאית בארץ ישראל (מכתב מאליהו חלק ה עמ' 519): "מה אומר לכם חביבי, אני מרגיש בחוש אמיתת דברי רבנו יהודא הלוי שאמר – "חיי נשמות אויר ארצך" – חיי נשמות ממש וכו' רחבת ידים מאד מאד היא, קדושת הארץ מאשרת ומעגנת לבלי סוף. הלא מובן ממילא מצב רוחי והלך מחשבותי".
לסיום פרק זה נביא את אשר מספר רבי אליהו האיתמרי בעל 'שבט מוסר' על אחיו, שהלך רגלי לארץ ישראל מרוב אהבתו אליה (מדרש אליהו דרוש ה): "והחסיד אחי כמהר"ר יצחק הכהן נר"ו וכו' בהיותו בן י"ח שנים חשקה נפשו להלוך לירושלים תוב"ב להסתופף בצילו יתברך מקום אשר שכן שמו שם, ולא היה יכולת בידו להלוך, ומרוב חשקתו שם לדרך פעמיו להלוך ברגליו אחר שיירה שהיתה הולכת והקב"ה עשה לו נסים אין חקר וחננו עם בני השיירה ושכרו לו חמור לרכוב עליו והוליכוהו על כפים עד מקום חפצו והלך בבית המדרש ולא יצא משם מעולם וכו' ובהיותו שם ויהי רעב גדול בארץ עד שברחו רובם מארץ ישראל לחוצה לארץ שרעב של מהומה היה רעב של לחם ומים כי לא המטיר ה' באותו שנה ורבים מתו מצמא יותר מהלחם והעשירים אשר היו שם היו קונים קיתון של מים בערך גדול והוא מוטל ברעב ובצמא ובאו אצלו החכמים ואמרו לו שילך לחוצה לארץ עד יעבור זעם והם ישאו עליהם עונו והוא השיב שכוונתו למות בארץ הקדושה ומה לו למות ברעב או ממיתה אחרת וכו' ועם כל זה לא שם לבו לצאת לחוצה לארץ". ומאריך שם במעשה עד כמה מסרו נפשם בכדי להיות בא"י.
גדולי ישראל שחשקו לעלות לארץ ישראל
מלבד כל רבותינו שזכו לכך ואכן התישבו בארצנו, רבים מספור הם אותם אלו שחשקו בכל לבם לכך, וחלקם אף נקטו בצעדים ממשיים לשם כך, אך לא עלתה בידם. אחד המפורסמים שבהם הוא רבנו הגר"א מוילנא זצוק"ל, שניסה לעלות לארץ הקודש, כמו שכתב באגרתו הידועה: "ואני תודה לא–ל נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה חמדת כל ישראל וחמדת ה' יתברך, כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה". ואמנם לא עלתה ביד הגאון להוציא רצונו אל הפועל, אך כמה מתלמידיו זכו לכך כפי שהרחבנו לעיל, ומתוך מסירות נפש מופלאה הניחו את התשתית לחידוש הישוב היהודי המאורגן בארצנו, אשר עליו התבססה שיבת ציון האדירה של זמננו.
אף רבנו החתם סופר זצוק"ל שאף לעלות לארץ הקודש, כפי שכתב באחת מתשובותיו (יורה דעה סי' לג): "מי יתן ויזכני השי"ת להיות מהמיישבים של ירושלים". ואף בנו רבי שמעון סופר בעל ה'מכתב סופר' סרב להתחייב לחוזה רבנות ארוך מדי בגלל שאיפתו לעלות לארץ ישראל, וכפי שכתב כשבקשו ממנו להיות רב בעיר פאפא: "והאמת אגיד לאהובי, כי גם אני גם זוגתי הצדקת תחי' עינינו נשואות ומיחלות לה' שיסייעני על דבר כבוד שמו לחזות בנועם ה' בהר קדשו בירושלים תוב"ב במוקדם האפשרי, וכבר גליתי לאהובי קצת מאין עלתה מחשבה זו על לבנו, ה' ישמרנו ויחיינו וישמחנו על בנינו לאורך ימים טובים. לזאת הסכמתי בדעתי, אם יבואו הנה האנשים הידועים, בשום אופן לא אבטיח להם להשכיר עצמי להם לזמן מוגבל כאשר המה מבקשים לכל הפחות לחמש שנים, ואם יפצרו בי, אני מגלה ליחידי סגולה שבהם טעמי ונמוקי – אולי על ידי כך יניחו אותי ולא יפצרו בי, וה' א–להי אבותי יעזור לי להשלים מחשבתנו לטובה לראות ולֵרָאות בעיר ה' שמה עד ביאת הגואל בב"א".
וכך כתב בעל ה"ערוך לנר" בצאוותו: "היות ולא זכיתי להקבר בארץ הקדושה, כפי שהיתה תוחלתי העמוקה, רצוני הוא לפחות להיות כולי נקבר בעפר ארץ ישראל, קניתי לי ארגז שבו עפר ארץ ישראל ובו יכוסה כל גופי".
אף רבנו החפץ חיים זצוק"ל שאף לעלות לארצנו הקדושה, כפי שכתב במכתבו (החפץ חיים חייו ופעליו חלק ב): "התענגתי לשמוע משלומו הטוב בשובו לשלום הביתה, יזכה לעלות יחד עם כל נפוצות הגולה לציון ברנה. גם אנכי משתוקק הייתי בתשוקה גדולה להיות בארץ הקודש, ומה גם לעת זקנתי, אך לא זכיתי לזה בעוונותי הרבים, ומן השמים עכבוני".
ואף מרן בעל ה'אחיעזר' זצוק"ל (קו"א אחיעזר חלק ב עמ' רעו) גילה כי: "הרעיון מנקר במוחי זה כמה שנים, אשר נפשי איותה לעת זקנה להסתופף בחצרות היכל ה'".
אף אצל רבים מרועי החסידות בכל הארצות פִּעֵם הרצון לעלות לארץ, זאת מלבד רבים רבים שאכן זכו לכך, כפי שכתב כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א בהסכמתו להוצאה מחדש של ספר 'שער החצר' להרב דוד בן שמעון זצוק"ל, שבו מובאות תרי"ג מעלות של ארץ ישראל: "אך למותר לספר מה גדולה היתה חיבתה אצל אבותינו הקדושים זי"ע, שרבה עד מאד השתוקקותם לעלות ולישב על אדמתה ולשבוע מטובה, ועוד יזכר לנו אהבת איתן של כ"ק אאדמו"ר זצוקללה"ה לארעא קדישא הדין, מורשה היא לו מזקינו הקדוש בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע, שבחיבה מיוחדת היה מזכיר את האגרת המונחת בגנזיו, בה כתב דו"ז הרה"ק מוהרש"א מראצפערט בנו של זקה"ק מצאנז זי"ע: "הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשנו, ואולם היה לי מניעות רבות, אבל כעת עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים וכו', וגם כ"ק אאמו"ר הקדוש רשכבה"ג זלה"ה היו לו חשקות גדול ליסע לארה"ק".
אחר דברים שכאלו חוצבי להבות אש מפיהם של רבותינו חסידים וקדושים על מעלת העליה לארץ הקודש, ואחר שראינו כיצד רבים מרבותינו שבכל הדורות אף עשו מעשה רב בעצמם, ואף אלו שלא זכו לכך – השתוקקו לכך בכל מאודם, מי הוא זה אשר יש באפשרותו לעזוב את טומאת ארץ העמים ולעלות ולהראות בארצות החיים, אשר לא ישוש על כך כמוצא שלל רב.
אגרת מתלמידי הגר"א משנת תק"ע לגולה על שליחותו של הגאון רבי ישראל משקלוב
הארץ מבשרת, הארץ מתעוררת, ארץ מה לשון אומרת – זכרתי ימים הייתי ממלכת גברת, ביד השם עטרת תפארת.
גם עתה בי לא שום דבר נחסרת, בי התורה מתבררת, בי היראה מתגברת, בי הנשמה משוחררת, מעוונתיה החקוקים בעט ברזל ועופרת.
ומדוע אני שחרחורת, בזויה מכבודי ושממה מיושבי, ואני שכולה וגלמודה, הלא אני ארץ חמדה, חמדת העליונים והתחתונים, טובה בשני עולמים המזומנים…
אמת מה נהדר ישיבת הארץ הטובה, אמת מה נפלא חיבת ארצנו, אמת מה נאה קודש זיו הדר ישיבתה והליכתה, שבתה וקימתה, שלותה ושלמותה.
גם בחורבנה אין דמיונה, בשממותה אין כמותה, בשלוותה אין דכוותה.
טוב עפרה ואבניה, טוב תבואתה ופירותיה וירקותיה, טוב זכות אויריה, טוב השגת תורותיה, טוב ריבוי מצוותיה, טוב טהרת קדושותיה, טוב הליכות ד' אמותיה.
מצלת אנשים ומביאם לחיי עה"ב בדרכיה, ואף במתים חפשי מעול שר המות בגבולותיה, כי אם לאחד ממלאכי מעלה לוקח נשמותיה, מכפרת על נוחי נפש במנוחותיה, ארץ שמתיה חיים תחילה בתחתיתיה, התורה שיבחה ברבת שבחיה, התורה ריממה ברוב רוממותיה, ומי יוכל לפאר גודל פאר המלכה בכל חלקיה וכו', וכי היא אינה כדאי למטרח בגינה רברביה קרתא, הלא היא שרתי במדינות שבחיה אין למנות.
(הודפס בס' פאת השלחן הוצאת יד בנימין תשכ"ח ירושלים)
בהכנת המדור נעזרנו רבות בקונטרס 'ביאור גודל מעלת מצוות נטיעת עצי פרי בארץ ישראל' ותשו"ח למחבר שליט"א על רשותו להשתמש בחומר. ניתן להשיג את הקונטרס המלא אצלו בדוא"ל – 5371rh@gmail.com.בגליון הבא נתמקד בעזר ה' בדברי גדולי ישראל על חומרת היציאה מארץ ישראל. הקוראים החשובים מוזמנים לשלוח חומרים בנושא זה (נא להקפיד לציין מקור) לדוא"ל DOAR@KEDUSHASTZION.ORG.