אמר ה' ית' ביד עמוס נביאו (עמוס ח ט-י) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' א' וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר".
אין לך יום אור כיום שמיני עצרת, יום היחוד עימו ית' והשמחה בו ית', ובו החשיך ה' לארץ, הפך החג לאבל והשירים לקינה, על שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכל ברכים תלכנה מים. כי נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה הייתה בעם. על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב.
ושם (עמוס שם יא-יג) נאמר "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' א-להים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ".
על-פי הנראה והנשמע בארץ הקודש בימים אלו, יש להבין את סמיכות הפסוקים. כאשר עשה ה' את הדבר הנורא הזה בארץ, כמה כל לב וצמאה כל נפש, להבין ולהתבונן על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה. משוטטים המה בני א-ל חי לבקש את דבר ה' ולא ימצאו.
ואמרו בגמ' (שבת קלח:) – "'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו', דבר ה' – זו הלכה, דבר ה' – זה הקץ, דבר ה' – זו נבואה". מבקשים הם עם ה' לדעת מה הלכה ילמדו מן המאורעות שאירעו, מה עליהם לעשות בעקבות מה שאירע, מבקשים הם עוד לדעת מה נבואה נאמרה כאן, ואיזה דיבור דיבר עמהם כאן ה' א-להי אבותיהם, ומבקשים הם לדעת את הקץ, איך משתלב ומתחבר מאורע איום ונורא זה, בתכנית הגדולה של ה' יתברך להביא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, 'ולא ימצאו'.
ואמנם מעשי ה' גדלו ועמקו מאוד, ואילו חיה אדם אלף שנים פעמיים, לא ימצא את המעשה אשר עשה הא-להים מראש ועד סוף, אך כשם שאין אנו רשאים להתבונן במה שאין אנו יכולים להתבונן בו, כך נצטוינו להתבונן במה שהורשינו, להטות אוזן ולשמוע את קול ה' א-להינו המדבר אלינו מתוך האש.
קול הברה שמעתי שהיו אומרים, שבמאורע הנורא שאירע, נתגלה כי כלל כוחות הצבא הביטחון והמודיעין, המתרברבים ומתיהרים בכחם ביכולתם ובהבנתם את המציאות – אין בהם לא כח ולא יכולת, ונערים ימשלו בם, ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. וזה מה שביקש ה' א-להינו ללמדנו באסון הנורא הזה.
דומני, כי הן אמנם מקצת אמת יש במבט זה על מה שאירע, אך עדיין מבט זה הוא מבט שטחי דל וחיוור, ואינו ממצה כלל את העומק אשר בקש ה' ללמדנו במעשה הנורא אשר עשה.
וזאת, משום שכאשר נתבונן, נבין כי האומר כך טוען, כי מה שאירע במאורעות הנוראיים של שמיני עצרת זה, הוא דבר הגיוני לפי סדרי הטבע, ורק אנחנו לתומנו סברנו עד היום, שיש לנו צבא חזק ומודיעין מתוחכם, ושעל-פי סדרי הטבע אין לנו לחשוש מהתקפה נוראה כל כך.
לפי זה באמת היינו תמיד בחשש סכנה כזו, והיא אכן הייתה צפויה, כסומים היינו וכהולכים בחושך חשבנו שאנחנו בטוחים, עד שנתגלתה האמת המרה, ולפיה גם על-פי גדרי הטבע, אין אנו בטוחים.
במבט כזה מצד עצמו, אין שום לימוד תורה, קדושה ודעת ה'! משל למה הדבר דומה, למי שהיה סבור שיש לו עשרות אלפי שקלים בחשבון הבנק שלו, ולבסוף נתברר לו, שבאמת אין בידיו אותו ממון, היש קדושה בידיעה זו? וכי נתעלה אדם זה בידיעתו את המציאות לאשורה?
אמנם ודאי הוא, שפעמים רבות ידיעת האדם על מצב דלותו, יכולה להיות מכשיר לכך שכשהוא רואה שאין לו מבטח אחר, ממילא הוא מוכרח לפנות אל א-להיו, ואף את הידיעה על המצב הנורא שבו אנו נמצאים, ניתן לנצל לכך שבהכירנו כי אין לנו על מי להישען, נשוב ונשען על קדוש ישראל באמת.
אך דומני, ואציע בפניכם את מחשבותי, כי הדיבור אשר דיבר עמנו ה' א-להינו ביום שמיני עצרת האחרון, הוא מהותי, פנימי ועמוק בהרבה מידיעה שטחית זו.
נראה, כי באמת על-פי סדרי הטבע הרגילים בעולם, אצל עם שיש לו צכא עם יכולות מודיעיניות ומבצעיות, כצבא מדינה זו – אכן אין זה סביר כלל וכלל, שיוכלו כמה נערים ישמעאלים, לכבוש ישובים שלמים ולטבוח ביושביהם באופן נורא כפי שהיה, ולשבות מאות אנשים נשים וטף.
המעשה שהיה אינו מסדרי הטבע כלל, ואך ורק יד ה' עשתה זאת, כדבר האמור בשירת האזינו (דברים לב כט-ל) – "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם".
אם יש צדק בדברי, אז מה שאנחנו צריכים ללמוד מן המעשה הזה, אינו שצה"ל הוא צבא חלש, אלא שלמרות שצה"ל הוא צבא מאוד חזק – אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר.
וזאת, כי ישראל עם קדוש אשר ה' יתברך כרת עמו ברית להיות לו לא-להים והמה יהיו לו לעם – אינם תלויים בדרכי הטבע לא לטוב ולא למוטב. אם הולכים הם בדרך אשר בחר ה', אזי הוא מאיר להם פנים, והם מצליחים באופן שהוא למעלה מסדרי הטבע, ואם אינם הולכים בדרך ה', ועוזבים אותו ואת תורתו, אזי הפורענות באה אליהם גם היא שלא לפי סדרי הטבע.
ומכל פינה וזוית אשר התבוננתי על האסון הנורא של שמיני עצרת היה נראה לי, כי לא מקרה היה לנו, כי אם יד ה' הייתה בנו.
מתוך מה שנתפרסם לציבור נראה כי המקומות העיקריים שנפגעו בטבח, היו מקומות שמזוהים מאוד עם טומאה ועזיבת התורה, אם באותה מסיבה ארורה שהיתה מלאה בטומאה, ואף סרך עבודה זרה היה שם כמו שנתפרסם, ולדאבוננו נתקיים במשתתפיה הדבר אשר דיבר ה' ביד ישעיהו עבדו: (ישעיהו סה יא-יב) – "וְאַתֶּם עֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ. וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם".
וכן חזינו בישובים, אשר יושביהם נטבחו בצורה נוראה ומחרידה, שהיו ישובי שמאל קיצוני, כמו שנודע ונתפרסם, יתן ה' ותהא מיתתם כפרה גמורה, עליהם ועל כל אחינו בית ישראל, וכיוון שנרצחו בשל יהדותם כבר קורא להם הכתוב חסידיך ועבדיך כפי שפירשו לנו רז"ל.
וכנגד זה ראינו במידה הטובה המרובה, בשמירה הגלויה ששמר ה' על שומרי בריתו ועדותיו, בישובים רבים דתיים הקרובים אל החלל וניצולו בניסי ניסים[1], ולזכרון נפלאות ה' אזכיר את שמותם – סעד, עלומים, מפלסים, שוקדה, תקומה, כפר מימון, ועוד כמה וכמה ישובים שאיני זוכר כעת את שמם.
ובעיר אופקים, כבר נתפרסם שהיו המרצחים במרחק עשרות מטרים מבתי כנסיות שהיו מלאים בהמון חוגג, והיו מסומנים להם במפותיהם בתי הכנסיות היכן הם, וה' הפלה את חסידיו ואוהביו, ולא נתן את המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף. ובישיבה הקדושה אשר בישוב תפרח, שבינה ובין אופקים אין אלא כמה דקות נסיעה בודדות, ובכל הישוב כולו כמעט אין שום כלי נשק, אם בכלל, ותסמרנה שערות הראש מן המחשבה מה היה קורה אילו היו באים לשם המרצחים.
וגם מבחינת העיתוי, הלא ידוע כי כבר זמן רב יש כאן מאבק במדינה, שפנימיותו הוא מאבק האם מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית, ושיאו של המאבק הרע היה ביום הכיפורים האחרון בתל אביב, שם חללו את התורה ואת הקדושה באופן מזעזע, ועוד עמדו לעשות כן במעמדי הקפות שניות, שהיו אמורים להיות שם, עד שבטלם ה' ביד חזקה ובחמה שפוכה.
יד ה' הייתה כאן, הן בהצלחה הלא טבעית של המרצחים ימ"ש, הן בעיקר הפגיעה במקומות המזוהים עם שכחת התורה, והן בשמירה העליונה ששמר ה' את עבדיו ושומרי מצוותיו.
אולם מסקנה זו, אף שנראה כי היא בלתי נמנעת, מכל מי שהוא מאמין בה' ועיני שכל לו – אף על פי כן ישנה הרגשה נכונה וקדושה, כי מסקנה זו יש בה פגם, והיא מובילה לומר 'שלום עלי נפשי', שכן אם ה' חרה אפו בעוזבי תורתו, ואת שומריה שמר, אם כן יאמר כל שומר תורה לעצמו – אני אין לי מה ללמוד מן הדבר הנורא הזה, שכן אני נמנה על הדבקים בה' השמורים והבטוחים.
אבל באמת, כאשר הראנו ה' איך כל ביטחון אחר הוא הבל, וישועת ישראל באמת אינה תלויה בצבא חזק, אלא בדבקותם בה', אזי כשם שידיעה זו צריכה היא לזעזע את הרחוקים משמירת התורה, תרתי משמע, ולקרבם אל ה', כך היא צריכה לזעזע אותנו, בראותנו את הקשר העצום בו אנו קשורים באופן נגלה ומוחש בה' א-להינו, ולתת אל לבנו את הדבר הגדול הזה, כי ה' א-להינו הוא חיינו ואורך ימינו לשבת על האדמה אשר נשבע לאבותינו.
ואין זה משנה מה תהיה ההתחזקות המעשית שתבוא מכח זה, אם בתורה או בתפילה, בשבת או בקדושה. ואף אם לא תהיה מזה התחזקות מעשית, ורק בלב תקבע התחושה כי הדבקות בה' היא עוזנו ומשגבנו – אין לך תיקון גדול מזה.
עוד ענין נוסף שיש לתת עליו את הדעת בבואנו להתבונן במעשה ה', הוא מה שלמדונו רבותינו בכמה וכמה מקומות, שמדרכי ה' היא, שהעונש בא על ידי החטא, כלומר שהחטא – שהוא הסיבה הרוחנית של העונש – נעשה גם לסיבה הטבעית של העונש, והעונש בא על ידו.
דוגמא לזה הוא חטא שנאת חינם בבית שני, שהוא היה החטא שבגינו נענשו בחורבן הבית, והוא גם היה הסיבה הטבעית שבשלה חרב הבית. בכללות ראינו זאת בכך, שעל-ידי שנלחמו זה בזה ולא התאחדו כנגד אויביהם, גברה עליהם יד האויבים, ובפרטות – במעשה דבר קמצא, וכן הוא בהרבה מקומות בחז"ל ואכמ"ל בזה.
והנה הסיבה הטבעית שעל ידה נשתלשל ובא העונש הנורא שאירע לנו, היא השמאלנות. וזה בכמה בחינות יבינם המתבונן מדעתו, ובפרט בשנים האחרונות, שהחמאס הלך ושחק את מרווח הביטחון שהיה סמוך למוצבי צה"ל, שמתחילה כל מי שהיה נכנס לשם היה נורה, ולאחר שהחמאס ארגן שם הפגנות ונהרגו שם עשרות מפגינים 'תמימים' 'חפים מפשע', אזי הוחמרו מאוד הנהלים, ונקבע כי אין לירות אלא במארגני ההפגנה, וכך הלכה ונשחקה רצועת הביטחון הזו והייתה לאין, עד שביום פקודה, לא נעשה כלום, עד שבאו המרצחים וכבשו את המוצבים מטווח אפס.
ואין הדברים אמורים כדי לזעוק חמס, על אזלת היד של הממשלה[2],אלא כדי להבין דרך הצורה בה גלגל ה' את העונש, מה חרי האף הגדול הזה, ומהו החטא שבשלו הסער הגדול הזה.
ואם אנו רואים שהשמאלנות היא זו שהביאה את העונש, אות הוא, שהיא גם הסיבה הרוחנית שבשלה בא העונש. ואכן דבר גלוי וידוע הוא שכאן בארץ הקודש, השמאל המדיני וההתרפסות לאויב הישמעאלי באה יחד עם מאבק בקדושה, והליכה אחרי הבעל, ואילו היותר קרובים אל ה' ואל תורתו, הם גם נחושים יותר במלחמה נגד האויב הישמעאלי, אלא שצריך להבין את שורש הדברים.
תפיסת השמאל כאן בארץ נשענת היא על שני עמודים של חטא – הראשון הוא חוסר בטחון בישועת ה', ופניה אל תשועת אדם, שזה גורם לכך, שאי אפשר להכות באויב עד כלה, מחשש למה יאמרו הגויים, ושמא יסירו מעמנו את תמיכתם.
והעמוד השני של החטא הוא, חוסר חיבור לעם ישראל, עד שיכול השופט הרע לדון באובייקטיביות בנידון שבין רוצח בני עמו, לבין הנרצח שהוא מבני עמו, ואין הוא חושש כלל, שמא מה שהנרצח הוא מבני עמו יטה חלילה את הכף בעיניו הטמאות, להכריע בחומרה יתירה כלפי רוצחו [ואנו חוששים מאוד, שמא אדרבה…].
ולכשתמצי לומר, החטא הראשון הוא חטאם של המדינאים, והשני של השמאל היותר קיצוני – השופטים הרעים והנלוים עמהם.
ושני החטאים האלו יחד, תלויים הם ועומדים בעזיבת תורת ה', שבעזוב ישראל את התורה, שוכח הוא את א-להיו השומר אותו, ושוכח הוא את מציאותו הלאומית, שהחיות הפנימית שלה היא רק התורה והיעוד האמיתי היחודי לעם הקודש.
וכשראה ראינו איך חטא זה הוביל הוא לחורבן העצום שהיה, על עם ה' מוטל עתה לשוב אל ה' משני אלו הרעות, ראשית לקיים בעצמנו מקרא שכתוב: (ישעיהו י כ) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת".
ומשכך, עלינו להגן על עם ה' השוכן בציון, ולהסיר ממנו כל סכנה, בכל הכלים שנתן ה' יתברך בידינו, בלא להתחשב בשאלה איך ימצא זה חן בעיני נשיא פלוני או ראש ממשלה אלמוני. ובמקביל לשוב אל ה' א-להינו, שהדבקות בו באמת היא המשענת היחידה, ולבטוח בו שהוא יושיענו מכל רע.
ועוד מוטל על עם ה' לשוב ללאומיותו, להתחבר שוב לעצמיותו, להפסיק לאהוב את שונאיו ולשנוא את אוהביו, ולהסיר מתוכו את כל הערב רב, ששונאים את ישראל ואוהבים את אומות העולם. וגם זה יקרה רק בשובו אל תורתו, שהיא העושה אותו באמת למה שהוא – לגוי אחד בארץ.
ואנו יראי ה', אם אמנם גם עד עתה היינו קרובים להיות מתוקנים בשני הענינים האלו, בעקבות דבקותנו בתורת ה', עתה בראותנו איך דבקות זו היא בית חיינו, עלינו לאחוז בה ביתר שאת וביתר עוז, ולעסוק בכל יכולתנו להשיב את עם ישראל כולו, לאחוז בעץ החיים, ואכל וחי לעולם.
ונזכה שתתקיים בנו נבואת צפניה (צפניה ג יא-טז) – "בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי. וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם ה'. שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד. רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם. הֵסִיר ה' מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ה' בְּקִרְבֵּךְ לֹא תִירְאִי רָע עוֹד".
[1] וגם שומרי תורה ומצוות יחידים שנהרגו, ה' יקום דמי כולם – לא היה זה באופן של טבח שיטתי שעברו הפורעים מבית לבית ושחטו אנשים נשים וטף, כבפרעות קישינב, אלא היה זה בדרך של מלחמה. רבים מהם נהרגו במלחמה למען הצלת ישראל, ואף הפליאו לב במסירות נפשם למען עם ה' בכל עוז, מותם הוא מות גיבורים, והם נצרבים בזכרון האומה לדורות כהרוגי לוד, שמסרו נפשם על הצלת ישראל, ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ומעטים נהרגו כאזרחים הי"ד, אך רק ככל מלחמה שיש ונהרגים בה, ולא באופן מנוול של טבח שיטתי, ובוודאי שעל מותם על כולנו לפשפש יותר במעשינו.
[2] אף שאולי גם זה דבר נכון וראוי, אבל לא זה עניין המאמר, שבא להעמיד את הצורה בה אנו צריכים לפנות אל ה' לאחר אירוע זה, ולא לדון כיצד אנחנו צריכים להתיחס לממשלה.