בשבת האחרונה, בבית הכנסת בו אני מתפלל, פנה אלי חבר בשאלה מה קורה עם בנו של פלוני, שכרגע מגויס.
עניתי לו, שהוא שומר עלי ועליך כדי שנוכל להתפלל ולנהל את חיינו בשלווה.
חברי כעס וקרא בקול: "מה פתאום, החיילים שומרים עלינו? הקב"ה שומר עלינו!".
השיבותי לו: לפני שבועיים הסתיים טיפול מיוחד ברגלו של בנך, שכלל ניתוח על-ידי רופא מומחה ששכרת לאחר שהפכת את העולם והפעלת את כל העסקונה הרפואית, ולאות הכרת הטוב על הצלחתו בניתוח, קנית לו גם מתנה יפה.
מדוע? וכי הוא עשה משהו? הרי הכל הקב"ה עשה, ומדוע מגיעה הכרת הטוב לאותו רופא?[1]
חברי קצת התבלבל ולא עמדה לו התפלפלותו הלמדנית בחילוק הענינים.
אצל רבים במחננו, ישנה הבנה כמושכל ראשון, ולפיה ברפואה ובכלכלה יש לעשות את כל הנצרך בדרך הטבע, אבל בביטחון – אין מקום לכך.
נעיין קצת במקורות מה כתוב בנושא זה.
מקור א
ספר במדבר נפתח במנין בני ישראל. המפרשים הראשונים עומדים על סיבת המנין. הרמב"ן מסביר על דרך הפשט (במדבר א מה):
"ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר להלן – 'נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה". והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה. כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל'. כי המנין מפני צבא המלחמה".
מקור ב'
בפרשת שלח, כשמשה שולח מרגלים, ניתנים הסברים שונים בדברי רבותינו הראשונים בדרך הפשט מדוע ננקטה יוזמה זו. כותב הרמב"ן וז"ל:
"אבל ישוב העניין בזה: כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד) 'הראנו נא את מבוא העיר'. ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחילה ומאיזה צד יהיה נח לכבוש את הארץ. וכך אמרו בפרשת דברים (א כב) – 'וישיבו אותנו דבר את הדרך נעלה בה ואת הערים' וגו'. כלומר הערים אשר נבוא אליהן תחילה ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות. וכן עשה עוד משה עצמו, שנאמר (דברים כא לב): 'וישלח משה לרגל את יעזר'. וכן ביהושע בן נון 'שנים אנשים מרגלים'. ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס. אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמיד ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי שהייתה ע"פ ה' ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה ונתן לו ה' רשות ואמר לו 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען', וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכיבוש."
למדנו מכאן את ההנהגה בפועל של עם ישראל, בשעה שכולם שומרי ומקיימי התורה כפי שהיו אצל משה רבנו.
כתב רבנו בחיי בתחילת פרשת שלח:
"סוס מוכן למלחמה ולה' התשועה" (משלי כא לא)
[רבנו עומד על סתירה מובנית לכאורה בפסוק זה. מצד אחד – הצורך בסוס מוכן למלחמה, ומצד שני – לה' התשועה. כלומר, הכל בא ממנו יתברך, ומה יש, אם כן, צורך לסוס מלחמה? ב.ג.]
שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו. ושימסור השאר בידי שמים. כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע [כלומר במה שלא שייך לעשות ע"פ הטבע. ב.ג.]. ועיקר יצירת האדם בנוי על מידת הטבע.
ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו. כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו, שראוי שיכין כלי זין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה. שאם אינו מכין ויסמוך על הנס, ימסר ביד אויביו. [רבנו מדגיש, כי ההשתדלות על מנהג הטבע אינה רק 'המלצה' או 'התר' למי שאין בו מספיק ביטחון או מסירות נפש, אלא היא חובה, שאם לא יקיימנה – לא ינצל!] או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו. ומאכילו המאכלים המועילים, ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים.
[כאן עובר רבנו לחציו השני של הפסוק – "לה' התשועה" – ומבאר כיצד הוא משתלב עם החלק הראשון, המחייב הכנת סוס למלחמה]
ואחר שעשה לו כל יכולתו והשתדל בכל כוחו ועשה בדרך טבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה, לא בהכנות האלה. כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן. ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים.
וא"כ, אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם. רק בשם יתעלה שכן כתיב (תהילים קמז ג): 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם', וכתיב (שם י): 'לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה'. וכתיב (שם לג יז): 'שקר הסוס לתשועה'. זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחים כן.
ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה, שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע. ואח"כ יפעול הנס על כל מעשה הטבע.
ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת, לפי שלא היה נצחונם בדרך המנהג והטבע כי אם ע"פ הזכות והעונש, ואם היו זכאים, מעט מהם ינצחו עמים רבים. ואם היו חייבים, מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם – מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלו, ואח"כ למסור העניין למי שהתשועה לו.
כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם.
ומטעם זה ציווה הקב"ה לנח מעשה התיבה. כי בידוע, שהיה ביכולתו יתעלה שיעברו נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע ובמידה ידועה באורך והרוחב, אבל התורה תצווה לנו בכך, שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו – שתהיה אמונתנו, שאין עיקר התשועה בהם, רק בה' יתעלה.
וזהו שאמר שלמה בכאן 'סוס מוכן למלחמה ולה' התשועה'. וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים, השיבו הקב"ה (שמואל ב ה כג) – 'הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים'. ציווה להשתדל בדרך המנהג והטבע כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע.
וכן מצינו במלחמת העי שאמר ה' יתברך ליהושע 'שים לך אורב לעיר מאחריה', והוא הטעם עצמו במרגלים ששלח משה רבנו ע"ה במדבר פארן, שהקב"ה ציווה בכך, וזהו שכתוב 'שלח לך אנשים ויתורו'".
ונשאלת השאלה:
האם חובת האדם להזהר מסכנה בדרך הטבע היא רק 'גזרת הכתוב', אבל אינה מועילה מצד עצמה, שהרי באמת כבר נגזר על האדם בראש השנה כל מה שיקרה לו במשך השנה, ומעשיו [הטבעיים] אינם מעלים ואינם מורידים, ואם הוא נוהג בדרך התורה – התורה תצילנו מכל רע, אלא שהתורה גזרה שעל-אף זאת, יכלכל אדם את מעשיו בדרך הטבע, או שמא דרכי הטבע אכן משפיעים בפועל על מציאות האדם גם בשעה שלא שנגזר עליו כן מראש, ולכן חובת הזהירות היא מוכרחת מצד עצמה ולא רק כ'גזרה' של השתדלות.
מקור ד
נעיין בדברי החינוך על מצות מעקה בפרשת 'כי תצא' (מצווה תקמו), המתיחס בדיוק לשאלה זו.
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו". כותב ה'חינוך':
"להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו. ועל זה נאמר "ועשית מעקה לגגך".
והענין הוא, שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה לפול בהם או מהם.
ובכלל מצווה זו, לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו. וזה שהזכיר הכתוב 'לגגך' – דיבר הכתוב בהווה.
ולשון ספרי : "ועשית מעקה לגגך' – מצוות עשה!'
משרשי המצווה:
לפי שעם היות הקב"ה משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו או במצוותו, לפי זכותן או לפי חיובן, וכענין שאמרו ז"ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אא"כ מכריזין עליו מלמעלה –
אעפ"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם.
[ה'חינוך' בא להפריך דעה מושרשת, ולפיה כל מה שקורה לאדם – גם אם זה באשמתו – הרי שאליבא דאמת זה קורה בהשגחה פרטית, וכך היה ראוי לו מחמת עוונותיו, אלא שישנה 'גזרת הכתוב', שאעפ"כ צריך השתדלות בדרך הטבע – ב.ג.].
כי הא–ל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת, והמים מכבין הלהבה. וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש, שתרצץ את מוחו. או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ, שימות.
והוא ב"ה חנן גופות בני האדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע. ונתן שניהם – הנפש וגופה – בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות.
ואחר שהא–ל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר, ציווהו לשמור מן המקרה. כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
[במילים פשוטות – מי שנכנס למקום סכנה ונפגע ר"ל, אין זה בגלל עוונותיו או בגלל שמראש נגזר כן עליו, אלא זה קרה לו מחמת עצם היותו מצד טבע הבריאה משועבד לחוקי הטבע, והטבע פועל בו את פעולתו. ומי שאינו מתחשב בהם, אינו יכול להתקיים, למרות שמצד עליון יש לו עוד שנים רבות ובריאות – ב.ג.]
ואמנם יהיו קצת מבני האדם אשר המלך חפץ ביקרם לרב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ב"ה, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים, והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר הא–ל הטבע בידיהם. ובתחילתם היה הטבע אדון עליהם,ובסופן לגודל התעלות נפשם – נהפוך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הוזק. וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם 'לגו אתון נורא יקידתא', 'ושער ראשהן לא התחרך'.
ורוב בני האדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת.
ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מוות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס.
ואמרו ז"ל: שכל הסומך על הנס, אין עושין לו נס.
ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום. כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה', היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל עניינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי.
וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו.
ואשר לא יחלוק על האמת מרע לב, יודה בזה".
[בדברי החינוך יש כאן ביטוי חריג ומוקצן – מי שחולק על הדברים הוא רע לב!].
הרי שלדעת החינוך הכרח ההתחשבות בחוקי הבריאה, אינם 'גזרת הכתוב', שלמרות שאינם משפיעים כי הכל נגזר מראש יש להתחשב בהם, כי אם בדיוק להיפך! הקב"ה שעבד את האדם תחת חוקי הבריאה, כלשון החינוך, ואי-התחשבות בהם תגרום שחוקי הטבע [שהם עצמם רצונו יתברך בהנהגה זו, וכמאמר הקדמונים – 'הטבע בגימטריא א-להים'] יפעלו את פעולתם על האדם ויזיקוהו גם כשלא נגזר עליו [וכדברי רבנו בחיי שהבאנו לעיל].
למדנו מדברי רבותינו, כי ההנהגה הראויה היא מצד אחד חובת העשיה וההשתמשות בכל דרכי הטבע שבידינו, ובמקביל – לדעת שההצלחה באה אך ורק מידו יתברך, ולא לומר אלהינו למעשה ידינו, ושכוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה.
ונסיים בדברי הרמב"ן, שמשלב גם כן את שני החיובים – המעשה בפועל ידינו והידיעה, שרק ה' יתברך הוא מושיענו. על הפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" כתב הרמב"ן וז"ל:
"כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט–כ) 'לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה. כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה למען החרימם'.
וכדי שלא נטעה ונאמר 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', מסיים שם הרמב"ן:
"ויחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם. וכעניין שאמר הכתוב (תהילים מד ד) – 'כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיע למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם'. וזהו בזכות האבות". יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב – "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". אמן, כן יהי רצון.
[1] הערת המערכת: כמובן ואין צריך לומר, שאין בהכרת הטוב למי שנלחם כל התייחסות לעצם השירות בצבא שאינו מושתת על ערכי התורה, בלשון המעטה, נושא המאמר הוא היחס הנכון ע"פ התורה בין השתדלות לבטחון בזמן מלחמה.
יש להוסיף גם את דברי העקידה ריש פרשת וישלח וספר העיקרים מאמר ד פרקים ה ו