א.
האלאס, עיר קטנה בצפון מזרח הונגריה
נער קטן הוא ישכר שלמה, וכבר מבחינים הכל, כי עדיו לגדולות. כבר בגיל שלוש החל אביו ר' יצחק טייכטל ללמוד עמו את התורה הקדושה, וכך בכל יום ויום משעת בוקר מוקדמת, יושב ישכר שלמה, וקולו ממלא את הבית. הוגה הוא בתורה שעות רבות בכל יום, ופקחותו וחידודו ניכרים לעין.
אף אמו לא טמנה ידה בצלחת, רוצה היא להיות שותפה בלימוד התורה של בנה העילוי, ובכל יום ויום אופה היא לו חלה קטנה. חלה לכבוד התורה, ולכבוד ישכר שלמה העוסק בתורה.
ויהי היום, נתרבו עסקי הבית, ובשעה היעודה לא היתה החלה אפויה עדיין, ויישכר שלמה החל להרגיש ברעב הצובט את בטנו. חלפו כמה רגעים, והרעב הולך ומתגבר, ויקם הילד ממקומו שעל-יד הספר, והלך להציץ בתנור לראות עוד כמה זמן יקח עד שתהא פתו אפויה.
הדבר לא נעלם מעיני אמו, ותאמר לו בחיבה – "ישכר שלמה! דע לך, כי התורה יכולה להשביע לא פחות מעוגה טובה. רק צריכים ללמוד בחשק רב, ואז התורה הקדושה תשביע כל רעב".
ישכר שלמה האזין לדברים בתמימות, ושב אל הספר כבראשונה, וילמד בחשק גדול, עד אשר שכח כי רעב היה. לימים העיד על עצמו – "אכן האמנתי לדברים, וחזרתי ללמוד בעיון ובחשק, עד אשר נשכח ממני הרעבון".
ב.
פישטיאן, עיר במערב סלובקיה
העיר פישטיאן כמרקחה. בעין הסערה עומדת 'ישיבת מוריה'. ישיבה זו הוקמה על ידי רב העיר, הלא הוא רבי ישכר שלמה טייכטאל, אשר אף עומד בראשות הישיבה, ועינו פקוחה על כל אחד מחמישים הבחורים המצוינים אשר לומדים בה. נודע הוא ראש הישיבה בהקפדתו על סדרי הישיבה, ויודעים התלמידים כי אף לאחר חצות הלילה, אין הם בטוחים מפני ביקורי הפתע של ראש הישיבה, אשר עלול לקפוץ לפתע כדי לראות את מעשי תלמידיו בשעות שבין אשמורה התיכונה לעלות השחר.
ישיבה זו, אשר הוציאה מבין שורותיה כמה וכמה מורי הוראה בישראל, היא מקור גאווה ליהודי עיירת המרפא פישטיאן, ועם כל זאת – ישנם שאינם מרוצים. צרכי עמך ישראל מרובים, רבים הם המטלות אשר על כתפיו של המרא דאתרא, וכמה מראשי הקהל גמרו בלבם, כי לא יתכן שרבם הנערץ יהיה משועבד גם לצרכי העיר וגם לתלמידי הישיבה. לדבריהם, מאז הוקמה הישיבה, הרב אינו פנוי דיו לצרכי הקהילה.
השמיעו את הדברים באזני הרב פעם ופעמיים, אך הרב אינו מוכן לוותר על ישיבתו. שב הוא על משנתו בנעימות אך בתקיפות, כי לא יתכן לבטל ישיבה מקהילתם החשובה, ואף אם הדבר תופס מעיתותיו, עדיין רבה היא ההשפעה הקדושה אשר משפיעה הישיבה על עירם, ולא יתכן לבטלה חלילה.
ויהי היום, גמלה ההחלטה בלבם של כמה מראשי הקהל, וגמרו אומר להציב אולטימטום לרב העיר. באו הם אל ביתו, נכנסו אל חדרו של הרב, ויאמרו אליו כי לא יתכן עוד כזאת. "רוצים אנו, כי רבנו יעמוד בראשנו, אך אין זה מכבודה של העיר, כי רבה יהא עוסק עם הנערים כמה שעות בכל יום, ועל כן אנו נותנים לפניו את הבחירה – או הרבנות או הישיבה", אמרו ראשי הקהל.
רבנו ישב על כסאו אשר בראש השולחן, ערימות של ספרים לפניו, ויאזין לדבריהם בכובד ראש. משסיימו הללו, שתק רבנו רגעים ארוכים, ראשו שעון על ידיו, עיניו עצומות, וכולו שקוע במחשבות ושרעפי קודש. מקץ כמה רגעים, פקח רבנו את עיניו, קם על רגליו, ונתן בראשי הקהל מבט עז ותקיף.
לפתע נשמע קולו של הרב – "מוותר אני על הרבנות", אמר רבינו. "אם אין אתם מבינים את חשיבותה של הישיבה הקדושה, מוכן אני לפנות את כסאי לאיש אחר, אך הישיבה לא תמוש חלילה ממקומה". בסיום דבריו שב רבינו והתישב במקומו, חזר אל ספריו, וצלל במעמקי הסוגיות אשר עסק בהן, כאילו לא אירע דבר.
משראו ראשי הקהל כי בנפשו הדבר, שבו בהם ממחשבתם הראשונה, ולא זו בלבד שלא דרשו את החלפת המרא דאתרא, אלא אף הקציבו תמיכה לישיבה מקופת הקהל, למען יהיה רבם פנוי מטרדת החזקת הישיבה ויוכל להקדיש את עתותיו לשאר עניני העיר.
ג.
שנת תש"ב, עליית הגג, בית המדרש, פישטיאן
דחוקה היא עלית הגג של בית המדרש, צפופה וחנוקה. האפילה שוררת בה גם בשעות היום, ואף על פי כן – מלאה עלית הגג מפה אל פה עד אפס מקום. מלאה היא בכמה משפחות שנמלטו לכאן מחמת המציק הנאצי. ישנם שיושבים ושותקים, אחרים ממלמלים תהילים, וכולם שרויים בעצבות על אחיהם שלא שפר עליהם גורלם, ובחרדה על העתיד הלוט בערפל.
ביניהם ניכרת דמותו של הרב מפישיטיאן. יושב רבנו כמו נמצא הוא בהיכל ישיבתו מוקף בתלמידיו, וכותב את ספרו האחרון, ספר 'אם הבנים שמחה'. שעות על גבי שעות כפוף רבנו על גבי הגליון, והקולמוס לא מש מידו. חורט הוא בדם ובדמעות את צוואתו לדורו. קורא הוא לאחיו היהודים – עזבו את ארצות הגויים, עלו לארץ הקודש.
אין לו ספרים, צריך הוא לכתוב מתוך הזכרון, וכך הוא שוזר אמרת חז"ל עם מעשיה נאה מה'אהבת ישראל' מויז'ניץ. באור שמצא בספר ללא כריכה עם מכתב של רבי הלל מקלמיא. מוכיח הוא בראיות ברורות, כי גאולתן של ישראל קמעא קמעא. מתוכח כדרכה של תורה אף עם רבו המובהק הרה"ק ממונקאטש בעל ה'מנחת אלעזר', ומעלה על הכתב את השאלה הנוראה – כמה דם יהודי היה נחסך לו רק היו עולים ישראל לארץ ישראל.
יום אחד בעודו עוסק בכתיבתו, נשמע לפתע קול המולה מהרחוב. הבחור הממונה להציץ מהחרכים של בית הכנסת מודיע בלחישה – "הגרמנים באים"! כל יושבי הגג קפאו במקומם. הנאצים הכו על דלת בית הכנסת, וכאשר לא ענו לדפיקותיהם פרצו אל תוך בית המדרש.
הגרמנים הארורים החלו הופכים את ספסלי בית המדרש, בבקשם לצוד נפשות יהודיות נמלטות. כל יושבי עלית הגג עצרו את נשימתם, ולפתע החל אחד התינוקות לייבב בקול דק. אבי התינוק – ר' הלל הופמן מזכיר הקהילה היהודית – הבין את הסכנה הגדולה, ומיד דחף שמיכה לפיו של התינוק, שלא ישמעו הגרמנים. אמו של התינוק, לעומתו, נבהלה כי חלילה לא יוכל בנה לנשום, והחלה מושכת את השמיכה מתוך פיו. כל יושבי הגג הביטו בפלצות במחזה האיום, מצד אחד חרדו לגורל הילד, ומאידך הבינו כי אם ישמעו הגרמנים רעש מעלית הגג, יהיה זה סופם, חס ושלום.
רק אחד לא הפסיק ממלאכתו. הלא הוא רבינו, שהמשיך לחרוט במרץ על גבי גליונותיו, מוסיף עוד שורות בשבחה של ארץ ישראל, עוד מילים ברורות על אופן הגאולה בדרך הטבע, ויושבי העלייה ראו ולא הבינו – כיצד יתכן לכתוב חידושי תורה בשעה נוראה זו. אף שאלו את הרבי – "ילמדנו רבנו, כיצד ניתן לראות צרות כאלו ולהמשיך לכתוב כאילו לא אירע דבר?!".
הרים רבנו את עיניו הקדושות, וענה להם כשעיניו זולגות דמעות – "התחשבו כי איני רואה? רואה אני היטב, ודוקא משום כך אני כותב! דוקא צרות אלו הם אשר עוררו אותי לחקור ולדרוש על מה עשה ה' ככה, וחייב אני להודיע לאחי היהודים, כי רק בארץ ישראל נמצא מנוחה מהגלות! אמנם מיישבי הארץ הם פורקי עול מצוות, אבל מבואר בדברי חז"ל והצדיקים, כי אף באופן כזה יכולה לבוא הגאולה, ואין אנו מבינים את עלילות ודרכי הבורא".
ד.
י' שבט תש"ה, רכבת ליד אושוויץ
קרון הרכבת היה עמוס, כשישים יהודים משרידי מחנה ההשמדה אושוויץ הצטופפו בו. בעלות הברית קרבו לבוא, והנאצים הארורים רצו להתעלל עוד קצת ביהודים הנותרים, והעלו אותם אל הרכבת כדי להרחיקם מהחזית ולהמשיך להשתעבד בהם. בין היהודים היה גם רבי ישכר שלמה טייכטאל זיע"א.
לפתע ראה רבנו, כי אסיר אוקראיני מגושם, חוטף מיד אחד היהודים את פתו הדלה. לא יכל רבינו להחריש, וצעק על השייגעץ – "רשע, תחזיר לו את הלחם!". הגוי לא היסס והיכה את רבנו מכות מוות. רבנו הרגיש כי קצו קרב, ויקרא אל אחיו היהודים שהיו בקרון – "יהודים! עוד מעט תכלה ממשלת זדון מן הארץ, ואתם תזכו לישועה גדולה שתאיר את כל העולם. ביחוד יזכו לכך תושבי הארץ הקדושה".
והוסיף רבנו והבטיח – "יודע אני כי שעותי ספורות, ואני מבטיח לכם שאתפלל בעדכם שתזכו לישועה ולגאולה שלמה במהרה". "אנא" ביקש רבינו, "עשו עמי חסד של אמת והפיצו בעולם את דברי תורתי". ובסיום הדברים עלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.