ראש השנה לאילן טומן בחובו כמה הלכות חשובות, הנצרכות בין לחקלאים ובין לשאר האנשים, ולהלן פירוט הדינים ליום זה:
- להלכה אנו פוסקים כשיטת בית הלל שראש השנה לאילנות חל בט"ו שבט ולא בר"ח שבט, וע"כ כל ההלכות המתייחסות לר"ה לאילן חלות ביום ט"ו בשבט, ולא בר"ח שבט.
- פירות אילן שהחנטה שלהם חלה קודם ליל ט"ו בשבט שייכים לשנה הקודמת לעניין קביעת מעשר שני או מעשר עני [אמנם השנה, שאנו במוצאי שביעית, אין לפירות שחנטו אחרי א' תשרי דיני שביעית ואין בהם קדושה, ולעניין איזה מעשר מפריש מהם אם מעשר שני או מעשר עני האריכו בזה, ואכמ"ל], וכמו כן אין מעשרים פירות כאלו משנה לחברתה. והדבר מצוי בלימון ושסק שחונטים בתקופה זו של השנה, ויש לברר תמיד אילו מעשרות להפריש מהם.
- אתרוג שנלקט קודם ר"ה לאילן אי אפשר לעשרו עם אתרוג שנלקט לאחר ר"ה לאילן, וכן לגבי מעשר שני ומעשר עני השינוי הוא בר"ה לאילן, ולגבי שנה זו עיין בסעיף הקודם.
- נידון נוסף הוא לגבי שנות ערלה, שמי שנטע אילן מונה שנה אחר שנה מהנטיעה עד א' תשרי שהוא ר"ה לנטיעה, ולאחר מכן יש לו למנות עוד עד ר"ה לאילן ורק מכאן ואילך הפירות מותרים. לגבי צורת המנין המדויקת נחלקו בזה בראשונים, ובכל מקרה של ספק יש לברר את כל הפרטים.
- הרבה שנים יהודים בחוץ לארץ לא היו אומרים תחנון בט"ו בשבט, ובשולחן ערוך נפסק שאסור בתענית. והנה בחו"ל כמעט אין משמעות ליום הזה [מלבד לגבי ערלה], אמנם היום שאנו בארץ ישראל היחס ליום הזה אינו רק בקביעת איסור תענית ולחילופין באכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל אלא ברצון להשתקע בארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
בשעה שנכנסו ישראל לארץ היה חילוק דינים במצוות התלויות בארץ. לגבי חלה וערלה אמרו חכמים שמיד משנכנסו לארץ נתחייבו בהן, בעוד לגבי תרומות ומעשרות, שביעית ויובל לא נתחייבו אלא משעת כיבוש וחילוק, שחלה 14 שנה אחר שנכנסו לארץ. לאחר שישראל גלו מארצם נחלקו הפוסקים אם תרומות ומעשרות חלות מדאורייתא או מדרבנן.
במהות החילוק שביניהם ראיתי בספר מעגלי צדק [ממו"ר הגאון רבי דב צבי קרלנשטיין זצוק"ל] שביאר ע"פ החזון איש (שביעית סי' ג' סעיף ב'), שלגבי חיוב חלה וערלה החיוב אינו תלוי בקדושת הארץ שעם ישראל מקדש, כי אם בקדושת הארץ שנתנה לאברהם אבינו, וכבר אז חלה קדושת הארץ. ולפי הנ"ל ביאר את הטעם שלא בטלה קדושת הארץ לגבי חלה וערלה, כיון שהיא מכח מה שנתנה לאברהם אבינו.
והנה לגבי חלה בזמן הזה אמרו בבבלי כתובות [כ"ה.], שכיון שאין רוב יושביה עליה, דהיינו שבני ארץ ישראל לא נמצאים בארצם, ע"כ אין חיוב חלה בזמן הזה מדאורייתא, ואפילו למ"ד תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא [להלכה נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפ"א מתרומות הכ"א – עיי"ש].
ורואים כאן דבר מעניין, שקדושת הארץ לגבי מצוות חלה וערלה, אשר חלה בימי אברהם אבינו, קשורה לביאת כל עם ישראל לארץ ישראל. ויש לומר בזה, שצריך שכל זרעו הראוי לרשת את הארץ הקדושה יהיה במקום, ועל-ידי כך מוגדר הדבר כאילו אברהם אבינו נמצא כאן. לעומת זאת, קדושת הארץ של כיבוש וחילוק קשורה לבעלות על ארץ ישראל שנתנה לעם ישראל על-ידי ה' יתברך, ועד שלא נעשה קניין בארץ ע"י כיבוש וחילוק, אין חיוב במצוות הללו.
היום אנו קרובים כבר למצב בו רוב ישראל יושבים בארצם והמיעוט בחוץ לארץ, ובאופן כזה מצוות חלה יחול חיובה מהתורה בארץ ישראל. רואים כאן פן נוסף בחשיבות העליה של כל יהודי לארץ ישראל והאחריות המוטלת על מי שנשאר בחוץ לארץ, שבכך הוא פוגם בקדושת הארץ שמגיעה ע"י אברהם אבינו, שבשל ישיבתו בארץ העמים, אינה חלה אותה קדושה בארץ ישראל. לעומת זאת, כל עליה של יהודי לארץ מוסיפה בקדושת הארץ.