כתב הרמב"ם (בהקדמתו לפרק חלק, היסוד השמיני) – "אין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה', ושמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת". ועם זאת ניתן לומר, כי בפרשיות אלו שבתחילת חומש שמות סיימנו מעין הקדמה כביכול, לעיקרה של תורה – הוראת המצוות, שזהו עיקר מהותה של תורה, וכהוראת הלשון "תורה" לשון הוראה. ואין רצוני לומר שזה חשוב יותר מזה, אלא שביחס לנושא שהוא רובו של ספר התורה והוא הגדרת שמו, הרי שספר הישר ותחילת ספר ואלה שמות הרי הם כהקדמה לחלק ההוראות שבתורה.
כבר דיברתי אמורה בקדושת ציון גליון חשוון בביאור דברי רבי יצחק שבמדרשו של רבי תנחומא, כי "לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". ושם פירשנו מה טעם ראה לפתוח בדבר זה את כל ספר התורה, על פי העמדת עיקר עניין הספר עבור ארץ ישראל. ואף שכשמו כן הוא – "ספר התורה", כלומר ספר הוראות ומצוות – ראינו לדעת, כי עיקר עניינן של המצוות הוא עבור א"י, שהיא תכלית השכר האמור בתורה, וכבר האריכו בזה בשו"ת דרישת ציון גליון כסלו וגליון חנוכה-טבת.
דברי רבי יצחק קיימי על כל התורה עד החודש הזה לכם
אמנם צריכים אנו להמשיך ולבאר את תירוצו של רבי יצחק, שלכאורה לא פירש אלא את מעשה בראשית, אך תירוצו נצרך גם לכל סדר פרשיות אלו, שהן כעין הקדמה לתורה, שהרי לא היה לו להתחיל אלא מ"החודש הזה לכם". ושומה עלינו להבין כיצד בכל דבריהם מקושרים הם בסופם להנחלת הארץ.
ויש להבחין, כי בעניין זה של הנחלת הארץ לישראל ראוי להקדים הקדמות בשלושה עניינים –
האחד הוא "כח מעשיו הגיד לעמו", היינו ד"כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו".
השני הוא על עצם מציאותם ולידתם של ישראל, והוא בסדרי התולדות שהם עיקר הספר – "זה ספר תולדות אדם" (ויל"ע אי איירי על כל ספר בראשית או רק על פרשה זו). ואחריו יבואו תולדות נח, תולדות בני נח, תולדות שם, תולדות תרח, תולדות יצחק, תולדות יעקב (גם יבואו בתוכם תולדות עשיו וישמעאל, ויבואר להלן), ונכלל בזה סיפורי נישואיהם וסדרי לידתם והמעשים הכרוכים בהם כמעשה עבד אברהם ורבקה [ואגב מעשה זה, שמענו חיבת הארץ באומרו "רק את בני לא תשב שמה" (כ"ד, ח')], מעשה יעקב ולבן, יהודה ותמר והמסתעפים.
והעניין השלישי הוא זכותם של ישראל בארץ ע"י זכות אבותיהם, בריתם והבטחותיהם. ונכלל בזה מעשה מכירת הבכורה שעניינו זכות הירושה על הארץ, ומעשה הברכות שהוא תוקפם של ישראל בקחתו ברכת אברהם, וחזר ונתנו לו בלכתו לחרן – "ויתן לך את ברכת אברהם" (כ"ח, ד').
י"ט דורות ראשונים
והנה בפרשיות התורה בתחילתה – מעשה בראשית, המבול, הפלגה, עד אברהם אבינו ע"ה, האריך הרמב"ן לבאר היאך הם עוסקים בהעמדת עניין זה של "כח מעשיו" ע"י השרשת עניין שכר ועונש במתנת הארצות ע"פ מעשי הברואים, יעוי"ש (רמב"ן בראשית א', א'). ואחריהם יבואו ענייניו של אברהם אבינו ע"ה בענייני תולדותיו ובענייני ההבטחות והבריתות כאשר ביארנו בגליון כסלו, כי פרשיות הניסיון באו תמיד עם הבטחת הארץ בסופן.
המסעות, ההאחזות, ההבטחות והשתלשלות גלות מצרים
"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט') כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד" (רמב"ן בראשית י"ב, ו').
והנה יש מן הפרשיות שהן בענייני הכיבוש, ההנחלה והקניין ממש, כמעשי הבארות לאברהם ויצחק עד "כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ", הרי במעשיו תחילת ההנחלה והיותה נוחה להכבש לפני בניו (כמבואר בב"ב ק. גבי אברהם ובחולין צ"א: גבי יעקב), וחלקת השדה אשר קנה יעקב, "והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לו לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא" (אבן עזרא ל"ג, י"ט) או "שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום" (רמב"ן שם י"ח), ואחריהם כיבוש שכם "בחרבי ובקשתי" (כפי' א' ברש"י מ"ח, כ"ב).
אף בתוך הדברים באו לימודים בחיבת הארץ כמ"ש ראב"ע על ירידת אברהם למצרים מפני הרעב – "הזכיר הכתוב זה כי לא יצא מארץ כנען רק בעבור חזק הרעב" (ראב"ע שיטה אחרת י"ב, י'), ובמעשה גרר בדבר ה' "גור בארץ הזאת" והבטחתה לזרעו (כ"ה, ג').
וכן במעשה אבימלך ושרה יש בו צורך גדול, משום הברית שכרתו שם, שהיא היתה המניעה מכיבוש יבוס היא ירושלים מימות יהושע עד ימי דוד (רש"י שמואל ב' ה', ו').
ופרשת קבורת שרה נזכרה "להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה" (אבן עזרא בראשית כ"ג, י"ט; וע"ע רמב"ן שם).
אחר תבואנה פרשיות ירידתם למצרים והיאך נתגלגל הדבר לקיים "כי גר יהיה זרעך" ביעקב דווקא, כדברי יהושע "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים" (יהושע כ"ד, ד').
ומסיים בפרשת ברכות יעקב, אשר רוב עניינן בהנחלתם בארץ ושבחיה, ובבקשת יעקב מיוסף וקיומה בפרשת קבורתו בארץ, "וכל זה לחזק לבות בני אדם על דבר ארץ ישראל לחבבה בעיניהם ולהיותם שם בחייהם ובמותם, כי רוב המצוות תלויות בארץ" (ראב"ע שיטה אחרת, מ"ז, ל')
לוט וסדום
ברם יש בפרשיות חומש בראשית שצריך לבאר יותר שייכותם לענין זה, והיינו פרשיות לוט וסדום, עשיו וישמעאל וענייני ארצם, אשר לכאורה נמנים על "הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה" (חולין ס:), ולפי דרכנו נבוא ליתן בהם טעם אחד מטעמיהם.
ובהקדם יש להזכיר, כי הנה הארץ המובטחת לאברהם אבינו ע"ה היא ארץ י' עממים, הכוללת את "קיני קניזי וקדמוני" שהם אדום ומואב ועמון כמ"ש רש"י שם מדרשת חז"ל ע"פ דברי הנביאים (בראשית ט"ו, י"ט). וא"כ חלק מעניינו של הספר הוא לבאר קיום דבר זה ומה נעשה עם ארץ זו בינתיים. וכד דייקת שפיר תראה שהרבה מדברי התורה בספר זה באו לבאר עניין זה.
הנה פרשת לך לך מזכירה הרבה את עניין "וילך אתו לוט" מחרן לכנען ומכנען למצרים, ברעב ובשובע, ושתק לו באמרו אחותי היא כדברי רבותינו ז"ל, עד הפרדם במעשה פרידת לוט, "כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך" (רמב"ן י"ט, כ"ט).
ואח"כ יבוא מעשה סדום ומעשה בנות לוט אשר יש בו גם מעניין דברי הרמב"ן (א', א') "ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ" (רמב"ן שם א', א'), אך מעשה זה הוא גם תחילת יצירת העמים היוצאים מלוט והנחלתם בארצות אברהם, דהיינו ארץ עמון ומואב, אשר כל זה יהיה הקדמה לדבר ה' "כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (דברים ב', ט'), והיינו ירושה מאברהם כמו שכתב רש"י עה"פ ירושה לעשו – "עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהם לעשו והשנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו" (דברים ב', ה').
ואפילו פרשת תפילתו של אברהם על סדום, שלכאורה באה אגב כללות פרשת סדום, הנה המעיין היטב בפשטי המקראות ימצא שגם היא שייכא בענין ארץ ישראל, יעוי"ש (י"ח, י"ז – י"ט), ואכמ"ל.
ועוד נתווסף באמצעו מעשה מלחמת המלכים, שהיא הקדמה לברית בין הבתרים – ברית הארץ, וגם יש בה טעמי הרמב"ן דלעיל על כיבושי האבות בארץ.
ישמעאל ועשיו
סיפור הגר וישמעאל הוצרך להקדימו לסיפור שילוחם לומר כי לא יירש בן האמה עם בן הגבירה ושהפקיעו אביו מירושתו ע"פ ה', כאשר סיפר מעניין בני קטורה ושילוחם. ומסיים את מקומות נחלתם לומר כי אין להם חלק בנחלת ה', רק כל אומה תשכון חוצה לה במקום ירושתה.
וכן הוא עושה בנחלת עשיו כאשר פתח פרשת "ואלה תולדות עשו" ומאריך וכופל וחוזר בריחוקו מנחלת ה' – "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום". ושוב חזר שנית להדגיש, כי כל עניין סיפור תולדותיו הוא דווקא בהעמדת זכות נחלתו בהר שעיר – "ואלה תלדות עשו אבי אדום בהר שעיר" (ל"ו, ו' – ט').
ובפירוש אנו מוצאים כן בדבר יהושע אל העם: "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרימה" (יהושע כ"ד, ד'), והיינו דבחלק ירושת הבטחת אברהם זה היה חלקו של עשו, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, ביום עלות מושיעים לנחלתו.
תחילת ספר ואלה שמות
וספרא דידן בא עניינו להעלות את העם מן הארץ ההיא אל ארץ זבת חלב ודבש, להקים בריתו לתת להם את ארץ מגורי אבותיהם, כמפורש בכתובים. ובזה נסתיימה הקדמתה של תורה, המתחלת מצוותיה בספר זה ב"החודש הזה לכם", ובמרה שם לו חוק ומשפט עד מעמד הר סיני ובניין משכן ארון העדות להתוועדותו עם משה למען אשר יצוה את בני ישראל.