מתוך ספרו "דעת תורה" ח"ד עמ' קכ"ד (פרשת שלח)
בגמ' (ברכות ה.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא … כן אמר ר"ל (ברכות סג) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל.
וכן הוא הענין בסוד ארץ ישראל. ארץ ישראל היא אחת המתנות הטובות כתורה וכעולם הבא. כבישת הארץ וישיבתה בה, היא מצות עשה, ארץ ישראל אלינו היא מעיקרי התורה, היא יסוד כל התורה כולה, אמרו חז"ל (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, עיי"ש. – וכשדומה כמי שאין לו אלוק הרי שכלום אין לו. יסוד הארץ הוא שישתלם ישראל על ידה בתכלית השלמות, ולא לילך לארץ הנה הוא חלילה כאינו ישראל, כמי שיאמר ישראל אנכי אולם ללא תורה וללא עוה"ב, ודאי הוא כי חסר מכל. וכסוד התורה כן סוד ארץ ישראל, אינה מתחזקת אלא ביסורין, אינה מתחזקת אלא במסירת נפש, אינה מתקיימת אלא כשממיתין עליה, וכשאין ממיתין עליה הנה זה חטא וחסרון כלפי עצם הארץ, הנה זה טענה בעיקר סוד הארץ ומתנתה.
כשאמרו ישראל: "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז", גילה לנו הכתוב כי פחדתם זו באה מן "וימאסו בארץ חמדה", החומד הארץ אין פחד נגד עיניו, כי מסוד הארץ הוא מסירת נפש ממש, גם ליהרג עליה, יהושע וכלב לא פחדו כלל, כלום לא עמד לפניהם, האמינו וגם בטחו כי ארץ חמדה היא, חמדו את הארץ ואיך יפחדו?
וחטא מאיסה בארץ הנה זה חטא בכל מתנת הארץ, כי על כן ודאי אשר אמר: "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר" – באין מסירת נפש אובדים את הארץ, וזהו אינו ענין של עונש כשאר עונשים של עבירה שעושים, אלא זה חטא וחסרון בעיקר מתנת הארץ. ובאין נתינה איך יקיימו אותה? ואמנם חטא הוא, המאיסה בארץ הנה זה חטא ממש, חטא מסוד יצה"ר ככל החטאים, וכן אהבתה מצוה ככל מצות התורה. וחטא המאיסה כי נעשתה, איתה בא היצה"ר, כי חד הם, ומן יצה"ר כבר לא מתפטרים, גדול כחו של חטא, לא תטהר ממנו ולא תתנקה ממנו כליל, נשאר הוא גם לדורות, עד תיקון הכללי, עד ביטול היצר בתכלית. – הנה זה כי חטאם לארץ, חטא מאיסתם אותה, נשארה גם לבנים, כי על כן ודאי אשר אמר "וישא ידו להם וגו' ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" – כי גם המעט מן זה החטא, יהיה פחות שיהיה, די ומספיק להיות אובדים את הארץ, מתנתה אינה ניתנת כי אם ביסורין, כי אם במסירת נפש, כי אם בכל נפשך, ולא כי תמאס אותה, ומזה כל הגלויות עד עת הקץ, עד וכפר אדמתו עמו. ועיין רמב"ן כאן (במדבר פרק יד פסוק א).