לנו, ציבור יראי ה', הציבור החרדי, אירע בעשורים האחרונים אסון אידיאולוגי-רוחני גדול.
אסון שנכפה עלינו שלא בטובתנו.
שם האסון הוא: 'אידיאליזציית הגולה'.
דהיינו, לרצות את הגלות בגולה. להפוך זאת לאידיאולוגיה שלנו. לשאוף אליה.
'ציון'. שם קדוש וטמיר, שם שעורר בנו זה כאלפיים שנה געגועים וכוסף נפש רוחני לארץ 'נחלת ה", 'שער השמים', 'הדר העולם' (כוזרי ב', כ').
מקום השתוקקותנו מאז, "חמדת כל העליונים והתחתונים" (כלשון הגר"א), אליה נשאנו את עיננו 'בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן' (תהלים קל"ז, א').
בלילות עטופי יגון, בגולה, בשטף שצף ים הצרות, בימי כיליון הנפש לקדושת הארץ, היו זולגות מעינינו דמעות ענותה, אותם ביטא, יותר מכל, משורר ארץ הצבי, רבי יהודה הלוי במילות שירו הרם: "ושלום אסיר תאוה, נותן דמעיו כטל חרמון, ונכסף לרדתם על הרריך; לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך – אני כינור לשירייך" (בשיר 'ציון הלא תשאלי' הנאמר בקינות תשעה באב).
כל תפילותינו מעודנו – בחול, בשבתות, בחגים, במועדים, בברכת המזון, בכל חתונה, בבניית בית; תמיד תמיד, הזכרנו ואנו מזכירים את ציון. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
והנה, בחסדי ה', בקעו התפילות רקיעים, והחלנו לשוב לארץ הקודש.
כהמשך ישיר לעליות הקודמות, שמאז עליית הרמב"ן ועד לעליית הרמ"ק, הבית יוסף, האריז"ל וגוריו – החלנו במאתיים השנים האחרונות בעלייה לארץ, בעליות גדולות: עליית תלמידי הבעש"ט, עליית תלמידי הגר"א, תנועת 'חובבי ציון' מיסודו של הנצי"ב מוואלוזין זצ"ל, ועוד ועוד.
עד שקרה האסון.
הציונות החילונית השתלטה על כל המפעל.
ומאז שהם לקחו את המושכות לידיהם, מתוך פחד לרוחניותנו, עזבנו את המפעל והסתגרנו.
והם?
הם כבשו עוד ועוד, וחילנו את הארץ הקדושה.
בתחילת הסתגרותנו, זכרנו ימים מקדם וחיבתנו לציון לא שככה. גחלי רשפי שלהבת אש תשוקתה עדיין להבו בקרבנו. אך עם הזמן, ומפחד החיבור עם החילוניים שהשתלטו על כל המוסדות הניהוליים וכו', הלכה ושככה לה חיבת קודש ציון, והפכה לגחלים עמומות, כמעט כבויות. זמן נוסף לא כביר חלף עבר, והנה כבר ניתן היה לשמוע קול בקצה המחנה (מיהודים כשרים, שומרי תורה ומצוות, המברכים בכל יום ויום בברכת המזון "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה"!) משפטים כגון: "התורה ניתנה במדבר, מה יש לך מארץ ישראל?", "באמריקה גם אפשר ללמוד תורה", "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". והאמרה המזעזעת ביותר: "בין הגויים בגולה, היה טוב יותר". רח"ל.
פשוט התקיים בנו ל"ע תוכחת אדוננו דוד הע"ה: 'וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה' (תהלים ק"ו, כ"ד).
את העיוות הרעיוני הזה, את 'אידאליזציית הגולה' – אותה אנו צריכים, בכוחות משותפים, לשרש ולעקור.
עלינו להטמיע בעצמנו שוב ושוב, שעם כל התנגדותנו לשיתוף עם ידיים חילוניות, אנחנו החרדים לדבר ה', כמאז כן עתה, נותרנו קשורים ואחוזים בחיבת קודש לארץ נחלת ה', שער השמיים, בה בחר ה' ואותה איווה למושב לו, בתוך תוך עומק ליבנו ומשאת קודש נפשנו.
וכעת, נכון שלא בנו האשמה, והחילוניות החולנית היא זו שגרמה לנו. אך לא עוד. עתה, הגיע הזמן לתקן.
לחזור בחזרה לארץ ישראל. לא רק פיזית, מעשית, אלא גם ובעיקר נפשית-לבבית-רוחנית עמוקה. להתחבר אליה שוב.
כנגד 'אידאליזציית הגולה' המזוייפת, עלינו להטמיע בנפשותינו שוב, כבעבר, את אמת התורה, כפי שנוסחה על ידי רבי יהודה הלוי בכוזרי (חתימת הספר) בפירושו על הפסוק בתהלים: 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' (ק"ב, י"ד – ט"ו):
"זאת אומרת, ירושלים לא תבנה, כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה" (מהדורת א"ש). והיה הגר"א אומר: "ספר כוזרי קדוש וטהור, עיקרי אמונת ישראל ותורה תלויין בו" (מעשה רב, סי' ט"ו).