בלוג

בעזר ה' יתברך ויתעלה

אור לר"ח אדר א', ההיכל כבר כמעט ריק. רק ישראל עוד יושב במקומו, שקוע, מרוכז וכותב במהירות כמנהגו בסוף כל יום. לא אפריע לו באמצע, אבל אני מקוה שלא יאריך יתר על המידה, הרי סכמנו שנדבר מדי ר"ח. הנה הוא מסיים ונגש אלי, כנראה הבין שאני ממתין לו.

-שלום יהודה, לא שמתי לב שאתה מחכה לי. יש לך נושא מסוים שתרצה לדון בו, או שתסכים לדון בדבר מה שאני חושב אותו לכמעט מוקדם להכל?

-מעניין לשמוע מה אתה חושב למוקדם להכל…

-לא התכוונתי מוקדם בעצם, אלא לסור מרע שמוקדם לעשה טוב, והוא כיצד נשמר מהטעויות שנעשו על-ידי תנועת המזרחי. הנה כמו כל קליפה שקודמת לפרי, כישמעאל ליצחק ועשו ליעקב, קדמה הציונות של פושעי ישראל והקמת מדינה של יהודים גרידא לבנין עם ישראל לפני ה' והקמת מדינת התורה. היו יהודים שומרי תורה ומצוות שהצטרפו לציונים ואת התוצאות כולנו רואים. צריך ללמוד מטעויותיהם כדי שלא נכשל ח"ו.

-מה יש לדון, והרי כולנו יודעים שהבעיה המרכזית שלהם היא ההתחברות לרשעים והלמידה מדרכיהם, כמו שכותב הרמב"ם, שהאדם נמשך אחר סביבתו. אתה הרי דברת על חיים כעם ה' וזה ודאי לא שייך עם רשעים, מה שייך לחשוש?

-צודק, אבל עדיין יש לבדוק האם זאת הבעיה היחידה שלהם. שים לב, שכללת כאן שתי בעיות כאחת, הראשונה – עצם ההתחברות עם הרשע, ולא סתם התחברות, אלא שותפות, ולא שותפות בין שווים, אלא היו הם טפלים ופריצי ישראל עיקר, וממילא נתנו לגיטימציה לפשיעה ולאפיקורסות. והשניה – שכיון שפעלו עם הפושעים למען תוצאה משותפת, בעל-כורחם הוגדר רצונם כהקמת מדינה של חול, שרק זה יכול להיות משותף להם ולחילונים, מלבד שיש מקום לומר שגם מעיקרא מטרתם לא היתה להעמיד עם לה' בארץ ה', אלא לחיות חיים נורמליים ככל האומות ולהפסיק לחיות בגלות תחת אחרים, אם מרגש לאומי אנושי ואם פשוט מרצון טבעי לחיות. ודאי שהיו ביניהם תלמידי חכמים יראים ושלמים, אולם בעל כרחם של אלו נגררה התנועה בכללותה למחוזות אותם כולם רואים, וזאת בשל הצורה שהגדירו את עצמם כנטפלים לתנועה הציונית של הרצל, שעיקר מטרתה הייתה שנהיה עם ככל העמים. מן הסתם אתה יודע שכשהיה דיון אצל הציונים האם להתעקש על ארץ ישראל או להתפשר על אוגנדה, המזרחי היו בעד הפשרה כדרכם הפשרנית וויתרו על ארץ ישראל, וממילא כשעיקר השאיפות הן גשמיות, מה אפשר לצפות שיצא מהם? הרי לנו שלושה חסרונות.

-חשבתי שאתה בעד רגשות אנושיים… ועכ"פ, מה שייך להיות נגד הרצון לחיות? ראיתי פעם ברש"ר הירש משהו על זה שהתורה לא שוללת רגשות אנושיים.

-אמת, זה נמצא ב"אגרות צפון". בא נצא לאוצר לראות את לשונו.

מכתב ט"ו – "עבור נא על כל התורה כולה והגידה נא לי איזו הנאה טבעית היא רוצה להשתיק מלבנו ואיזו היא הנטיה הטבעית שהיא רוצה לבער מתוכנו? האם ישנה הנאה טבעית שאין התורה משתדלת לרומם, נטיה טבעית שאין היא מקדשת אותה בהפעלתה בהתאם למטרה שהוצבה ע"י הבורא? הצדק הוא חותמה, וההנאה וספוק תאוות היצר אינם אף פעם תכלית, וע"כ היא משעבדתם לחוק העליון ומציבה להם גבול ע"י חכמת הבורא, ולפי התכנית שנקבעה ע"י חכמתו, היא הופכתם לאמצעים בלבד. ולאחר שהשתעבדו לחק העליון ולתכליתו על טהרת הקדש של האנושיות, הם ככל דבר המשמש למילוי יעוד האדם. התורה נלחמת נגד הסגידה לקנינים ולתענוגות ונגד ההשקפה הרואה בהם את מטרת חיינו. אבל לא רק שהיא מתירה לרכוש קנינים חמריים וליהנות מעוה"ז בתור אמצעים ובתוך התחומים שנקבעו ע"י חכמת ה', אלא אף רואה בזה חוב קדוש הקשור במילוי יעוד האדם, והיא מוקיעה כחוטא את כל מי שמסגף את עצמו ללא מטרה ובזדון מהנאות המותרות לו (תענית י"א וכ"ב). גם לא יתכן אחרת, היתכן שה' יטע בנו איזו נטיה ואח"כ ירצה לבער אותה כליל ע"י התורה? התורה מצוה לנו "ושמחת לפני ה' אלקיך", היא מצוה אותנו על שמחת החיים על יסוד הידיעה שעלינו לחיות, לחשוב ולהרגיש, לדבר, לפעול, ליהנות ולסבול לעיני ה'".

-דברים נפלאים, כמו כל דבריו. אבל זה לא סותר את מה שאמרתי. אגב, יהודה, אתה ודאי מרגיש שהדברים במבט ראשון נראים מחודשים.

-כן, הרי התורה דורשת הקרבה והרגשות התורניים מרוממים מסתם רגשות טבעיים, אבל באמת זה לא מוגדר אצלי די הצורך.

-לא הייתי רוצה לסטות מהנושא שלנו, אבל אם אתה רוצה, אשתדל לתמצת בקצרה. ודאי הוא, שהאדם נברא בצלם אלקים, כלומר שהרגשות הבסיסיים שקיימים בכל אדם באשר הוא הם נכונים ואמיתיים ומקורם בקדושה, אלא שצריך ללכת בהם ביושר ולהשתמש בהם, לא שהם ישלטו על האדם. וצורת ההשתמשות היא קיום מצוות התורה מתוך חיות, שכל מצוה דורשת רגש אחר במינון הנכון ובמקומו. יש להמליץ, שהמצוות הן הנשמה והרגשות האנושיים הם הגוף. הצורה הרצויה הינה שהנשמה תשכון בתוך הגוף, תקדש אותו ותרומם אותו. אמנם, יש זמנים, כמו בגלות, שעם ישראל נמשל למת, וכפי שמבואר ביחזקאל בחזון העצמות היבשות, שהנשמה נפרדת מהגוף, ואז כמעט ולא יתכן שהאדם יהיה מחובר לגוף בצורה נכונה. בזמן הגלות, אחד שמחובר לגוף אינו מחובר לנשמה והדבוק בנשמה רחוק מן הגוף, וגם אם תצליח לאחוז בשניהם – הרי תחזיק בנשמה נבדלת וגוף מת, לא בגוף חי שבתוכו נשמה קדושה. ובהגיע זמן הגאולה, מתעורר הגוף וניצוצות מן הנשמה חופפים עליו, וראוי להתחיל לחיות.

-אולי תתן לי דוגמא לגוף חי.

-נקח דרך משל, אדם שאוכל בחתונה – אפשר לאכול כי האוכל טעים והרעב מציק, ואפשר לשמוח בזה שקם בית בעם ישראל, או בשמחת ידיד שמצא את רעיתו, וזאת מבלי לאכול ולשתות, אלא להתעמק במחשבה על גודל השמחה. וברור לכל אדם חי, שהצורה הנאותה היא לשמוח ומתוך זה לאכול ומתוך האכילה והשתיה עבור השמחה, מתגברת ומתעצמת השמחה, והכל מצטרף לענין אחד. יש להאריך בזה, אך נחזור לעניננו. כמדומה שהמזרחי כתנועה תפסה את הגוף, כלומר את הרגש הלאומי לבד, ואולי גם צירפו לידו את הנשמה, שהרי היו שם, כאמור, תלמידי חכמים יראים ושלמים, אך לא באו מתוך הנשמה, וודאי לא הגיעו לאיחוד של חיים בין שניהם.

-הייתי רוצה באמת להאריך על הגוף והנפש פעם אחרת, אבל בא נמשיך. שלשת הבעיות הללו שיש למזרחי לכאורה לא שייכות אלינו. אם הציבור החרדי יעסוק בארץ ישראל והעמדת אומה תורנית, הוא יבוא ודאי מתוך רצון לחיות את התורה בצורה שלמה כעם ה', וברור שנבדל לגמרי מכל קשר לחוטאים ומתרבותם הקלוקלת. אנחנו באים מתוך החיוב והיעוד שלנו להעמיד עם לה' בנחלתו, מתוך חיוב ערבות לכלל ישראל להעמדת שופטים שינהיגו את העם בדרך ה', מהחיוב לקיים את התורה כולה בשלמות!

-אמת, אבל בקרב ההולכים בשיטת המזרחי קיימות בעיות נוספות, וראוי לבחון האם מהן עלינו לחשוש.

– אולי לפני כן תאמר לי  – ידוע לך מי היו ראשי המזרחי?

– אני באמת לא מכיר אותם מספיק, באופן כללי חלק הארי שבהם היו אנשים שיונקים במידה זו או אחרת מהתרבות המערבית, והם היוו את הגרעין המייסד של התנועה, וגם אם היו אחרים שהצטרפו בהמשך, אשר באמת שאבו את  יניקתם רק מהתורה, הרי שהצורה של הקבוצה, רוחה ודרכה כבר נקבעו ע"י המקימים וע"י הרוב, ולא היה בכח יחידים מאוחרים לשנות זאת, אלא הצטרפו גם הם לצבור המזרחי כמו שהוא. רק השבוע שכן שלנו חרד"לניק, תינה בפני אבי שהם משלמים עד היום על הטעויות שנעשו אז.  

-מאילו בעיות נוספות עלינו להשמר?

-שמעתי פעם להצביע על בעיה נוספת שנוגעת גם במה שכבר דברנו – מבחינה מסוימת המזרחי קם כדבר חדש, לא כהמשך של עם ישראל שהיה. שוב, אני מדבר על אלו שנתנו את הטון שם. הם רצו כביכול להתנתק מאלפיים שנה של גלות ולחזור לבית ראשון, ואם הם לא ממשיכים את העם שהיה בגלות, אלא כתינוק שנולד מתחילים מחדש, ודאי שהם לא קשורים לאומה.

-מה אתה מתכוון כשאתה אומר "לא קשורים"?

-כל עם הוא כמו גוף חי, ודאי שאדם בן חמישים שונה מאד מבחור בן שלש עשרה, אבל מכיון שהוא עצמו גדל אט אט ומתפתח בשלבים, יש כאן המשכיות, והוא אותו אדם וחווה את עצמו כאחד. ויותר מכך – כבר בהיותו תינוק, הרי מונח בו בכח הזקן בן המאה, ואם ישאר עד גיל מאה כתינוק, הרי שהוא חולה עד מאד. אבל תאר לעצמך – אם תוך שעה אחת היה חל בו כל השינוי הגדול הזה, הרי שלא היה אפשר לראות אותו כהמשך, אלא כשינוי מוחלט וחסר קשר, וכמובן שהתוצאות השליליות הן רבות מאד.

-תן לי דוגמא!

-אין לנו זמן לפרט, אבל אנסה להתחיל. כשה' שלח את עם ישראל לגלות, הוא לא עשה זאת רק כעונש ונקמה, אלא כתיקון וחינוך. אחת מדרכי החינוך הייתה שעם ישראל לא יזהה עוד את עצמו עם החלק הגופני והגשמי, שהרי בגלות אין גשמיות, אלא יזהה את עצמו כעם התורה, כרוחני ודבוק בה', ואחרי זה יוכל להשתמש בגשמיות בלי שתהיה עצם מהותו. ואילו אותם אלו שפוסלים את התקופה הגלותית, מוותרים על המעלה הנשגבה שקנינו בה לזהות את עמנו כנשמה כמעט, ולכאורה הם צריכים גלות חדשה רחמנא ליצלן. כשהם קוראים על זמן שלמה "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב אוכלים ושותים ושמחים" (מלכים א' ד', כ'), הם רואים זאת כגשמיות, ומחכים לחזור ולהתגשם, וזאת בשעה שאכילת ישראל ויהודה היתה כאכילת קדשים! הנה מהותה של קדושה הינה איחוד הגשמיות עם הרוחניות כמו שדברנו בתחילה, אך זה לא שייך אלא אחרי תורה, זהירות, זריזות וכו' כמ"ש המס"י, וגם לאומה ישנה תקופת התורה ואחריה תקופת הזהירות וכו' עד לקדושה ותחית המתים, וכל זה בהמשכיות, אבל אם מתחילים מהתחלה, איך יקפצו ישר לקדושה? יש לחשוש יותר שיגיעו לטומאה!

-מסתמא טרם מיצינו את כל הנושא…

-צודק, . ועוד לא דברנו איך אצלנו הדברים יעמדו כראוי.

-אם ירצה ה', עוד נאריך בזה.