מצינו בתורה ובחז"ל הפלגה גדולה מאוד בדבר חשיבותה של ארץ ישראל. התורה נתנה לקיום דווקא בארץ ישראל, כמו שכתוב – "ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" (דברים ד', י"ד), "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלקי אבתיך לך לרשתה כל־הימים אשר־אתם חיים על־האדמה" (שם י"ב, א'), ועוד פסוקים רבים כעין אלו. אף העיקר הגדול של יציאת מצרים, עליו חוזרת התורה שוב ושוב, עד שבזוהר יתרו פ"ה: מובא, כי הזכירה אותו חמישים פעמים – אין תכליתה של אותה יציאת מצרים אלא למען הביא אותנו אל הארץ. ואמרו חז"ל בכתובות ק"י:, כי כל הדר בחו"ל כאילו אין לו א-לוה, ואף ביחס ללימוד התורה מצינו, כי חז"ל הדגישו את ההבדל בין תלמודה של בבל לתלמודה של ארץ ישראל, ועוד רבות הפליגו בגודל חשיבותה של ארץ ישראל במאמרי חז"ל ומדרשים ובמאמרי הזוהר, ושומה עלינו להבין, אם כן, מהי מעלתה של ארץ ישראל, ומה פשר כל המעלות הגדולות שנאמרו בה. וביותר יש לשאול מה היא אכן החשיבות הגדולה שבפיסת אדמה, אחר שעיקר חפצנו להידבק בה' ובתורתו, ולא במנעמי העוה"ז.
ונושא זה של ארץ ישראל מתחלק לשניים שהם ארבעה נושאים – א. שתהיה לעם התורה ארץ משלהם ולא יהיו נתונים תחת זרים, וזאת למען התורה וקיומה ולמען התכלית של גילוי ה' בעולם ושכינה בתחתונים. ב. שתהיה ארץ זו ארץ ישראל בדווקא. ג. שתהיה לעם ישראל ארץ משלהם ולא יהיו נתונים תחת עול זרים, וכל זאת למען טובתם של ישראל. ד. שעיקר טובה זו גם היא מתקיימת דווקא בארץ ישראל. [ובקצרה – העניין שתהיה לישראל ארץ הן כמצוה והן כשכר, והענין שארץ זו הינה דווקא א"י.]
והנה, על-אף שוודאי בכל זה ישנם ענינים נשגבים ועמוקים, אני מכל מקום לא באתי אלא לבאר פשוטו של ענין, שהרי אין לך דבר עמוק שאין לו פשט ואין לך דבר פשוט שאין עומק פנימי הטמון בתוכו. ונתחיל לבאר את הענין הראשון, לשם מה צריך שתהיה לעם ישראל ארץ משלהם, ואיזו תכלית תורנית או אלקית יש בזה [והשאלה מתחדדת יותר בזמננו, כשמתאפשר לשמור מצוות בבני ברק כמו בניו יורק או בשנחאי או במוסקבה]?
יסוד מוסד הינו, כי תכלית בריאת העולם הינה גילוי כבוד ה', וכפי ששנו חכמים בברייתא פ"ו דאבות הלכה י"א – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו…", וכ"כ הרמב"ן בפרשת האזינו (דברים ל"ב, כ"ו ד"ה ולכך). ונשאלת השאלה, מדוע לשם תכלית זו נזקקים אנו לעולם הגשמי, ומה לא טוב בכך שהנשמות תדבקנה בה' והכל יכירו את אורו הגדול וטובו הנשגב? מה לא טוב בגילוי זה?
תשובה לשאלה זו מצינו במדרש (תנחומא, נשא ט"ז) – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", והיינו שעיקר הרצון לגלות את כבודו הוא כאן בזה העולם ולא בעולם הנשמות או בעולם רוחני אחר, ופסגת קיומה של תכלית זו צריכה להתקיים על-ידי עם ישראל ועל ידי התורה, וכמ"ש רש"י בתחילת פרושו לתורה – "בשביל התורה שנקראת ראשית" ו"בשביל ישראל שנקראו ראשית". ומחובתנו להבין מדוע אכן תכלית זו צריכה להתקיים דווקא בתחתונים, ומדוע דווקא ע"י התורה וע"י ישראל.
וביאור הדבר הינו כפי שכתוב בירמיהו (ט', כ"ג) -"כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'". רצון ה' הוא לעשות חסד צדקה ומשפט בארץ, שחוקי האמת והצדק, החסד והמשפט, שמקורם בהשי"ת, ינהגו בארץ, שיהיה לאותן מידות של ה' מקום להתגלות בו. ואילו בשמים – בעולמות הרוחניים, בהם אין תאוות הממון והנשים, השליטה והרציחה, אין מידות היושר הללו של הקב"ה יכולות להתגלות, וכפי שאמר למלאכים שקטרגו שלא תינתן התורה לישראל – "כלום גניבה יש ביניכם, כלום רציחה יש ביניכם" (ראה שבת פ"ט.).
נמצאנו למדים, כי תכלית הבריאה היא שתהיה הארץ הגשמית והחומרית מתוקנת ומונהגת על פי דרכי ה', על פי הקדושה והטהרה, האמת והצדקה, החסד והמשפט, שאותם ערכים נשגבים שנמצאים בה' אכן יתגלו ויתקיימו וייעשו כאן בעולם, ואז העולם עצמו יהא גילוי ה', אז כל ערכי האמת והצדק והקדושה יהפכו לחלק בלתי נפרד מן העולם, וכבוד ה' ישכון בארץ.
מסיבה זו, רוב דיני התורה אינם חובות הלבבות כאהבה יראה ודבקות, אלא הם דינים והלכות הבאות ללמד היאך לחיות את החיים החומריים, מהי הצורה הנכונה והראויה לחיות כאן בעולם, דיני שומרים ודיני עבדים, דיני נזיקין ודיני עדים, דיני הקרבת בהמות ודיני עבודה במקדש, עם דיני טומאות השרצים וטהרת המאכלים וטהרת בני האדם, דיני מלחמה ודיני מלך, דיני נחלות ודיני שמיטין ויובלות, דיני מכירה ודיני הלוואה וכו' וכו', הרי שהתורה ברובה הגדול עוסקת בדברים החומריים ביותר. ולא עוד אלא, שאף עיקר עסק לימוד התורה של רבותינו בכל הדורות לא היה בהלכות אהבת ה' ויראת ה', אלא עיקר עסקם של תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים היה בקביעת דבר ה' הלכה למעשה בכל אותם פרטים חומריים, וזו היא עבודת ה' הגדולה ביותר, היות וזו תכלית הבריאה – לגלות את כל הערכים והמידות הנשגבות בתוך משעולי החיים ובסבך הפרטים הקטנים של המציאות.
ועל-אף שתכלית זו מתקיימת אף ביחיד המקיים את התורה במידת מה, מכל מקום דעת לנבון נקל, שעיקר קיום תכלית זו של גילוי דרכי ה' בעולם מתקיים דווקא ע"י עם שלם המקיים את התורה בארצו. ואפרט כאן כמה חילוקים שיש בזה בין קיום התורה ע"י יחידים לבין קיום התורה של עם שלם בארצו.
א: כאשר יחיד מקיים את התורה הנוגעת לו בשלמות, אמנם מתגלים בזאת דרכי ה' בצורה פרטנית, אך עיקר הענין שהעולם יתנהל ע"פ חוקי ה' אינו מתקיים בזה, ואין כאן אלא אדם אחד הדבק בה' והולך בדרכיו ובמצוותיו. אולם אין כאן מהלך חיים שלם על פי התורה, ועדיין לא נגלה כיצד מתקנת התורה את החיים הציבוריים בכלל, את המלחמות, את ממשלת המלוכה, את עולם המסחר, את החקלאות ואת כל האוירה הציבורית. לעומת זאת, כאשר יש מדינה שלמה שכולה מתנהלת על פי הערכים הנשגבים של קדושה וטהרה צדקה ומשפט חסד ואמת, ויש עם שלם החי בצורה כזו מחוטבי עציו עד גדוליו ונכבדיו, אז אכן ניכר שדרכי ה' אינם אך רעיון בעלמא שאפשר להתרגש ממנו, ואינם אך אידיאל מופשט שניתן לחשוב עליו, אלא אלו הם דרכי חיים, שכאשר מתנהלים על פיהם, הכל מצליח בצורה הטובה ביותר וכל דבר עומד על מכונו, כיון שזו הדרך המתאימה ביותר לעולם. וכל עוד שמדינה כזו אינה קיימת על פני האדמה, מצטיירת דרך ה' בלבות בני אדם כרעיון, אך לא כתכנית מסודרת שניתן לנהל בהשראתה מדינה וחיים תקינים של ציבור שלם.
ב: מטרת בחירת עם ישראל מבוארת בתורה – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). מלבד שאנו עם ה', תפקידנו אף להיות כהני ה' ולהיות אור לגויים, וכמו שכתוב בחומש דברים (ד', ו' – ח')- "כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל־החקים האלה ואמרו רק עם־חכם ונבון הגוי הגדול הזה… ומי גוי גדול אשר־לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת". וכן נתנבאו ישעיהו ומיכה על אחרית הימים – "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית־ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל־ הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל־הר־ה' אל־בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר־ה' מירושלם" (ישעיהו ב', ב' – ג'; וכעין זה מיכה ד', א' – ב'). מובן מאליו, כי תכלית גדולה זו אינה יכולה להתקיים מתוך יחידים המקיימים את התורה, כי אם רק מתוך מדינה שלמה המתנהלת בדרכי ה', בדרכי היושר והצדק, ולה בשורה מדינית ותרבותית שונה משל כל הגויים.
ג: אף מצד ההסתכלות הפשוטה הניכרת לעין, לא ניתן לקיים את כל התורה כאשר אין עם ישראל קיים כאומה בעלת ארץ, הרי דיני ממונות ונפשות אין אפשרות כלל לקיימן אלא ע"י אומה בעלת כח מדיני, ודינים אלו לכשעצמם מהווים ראיה לכך, שצורת התורה נועדה להתקיים כאומה מדינית, ולא אך כיחידים או קבוצות המקיימים אותה.
וכאמור, מצב זה, בו דבר ה' אכן יורד לעולם ומתקיים בו באומה מדינית שלמה, עד שהוא נהיה לתוכן המרכזי המחיה אותה ומדריך אותה במשעולי החיים הפרטיים והציבוריים, והוא מנהל את היחסים המדיניים במדיניות פנים ובמדיניות חוץ – מצב זה כאשר הוא מתקיים בשלמותו הוא תכלית שמים וארץ, הוא תכלית הבריאה, שישכון כאן ה', ושם קודשו יתגלה בעולם. "אף ארח משפטיך ה' קוינוך לשמך ולזכרך תאות־נפש. נפשי אויתיך בלילה אף־רוחי בקרבי אשחרך כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו ישבי תבל" (ישעיהו כ"ו, ח' – 'ט). ולאורם של דברים אלו, אכן מובנת החשיבות הרבה שמיוחסת בתנ"ך ובדברי חז"ל לארץ ישראל, עד שהעמידו אותה כנגד כל התורה, ודימו את היושב בחו"ל לעובד ע"ז, היות ובנושא זה של אומה על ארצה תלויה השאלה הרת הגורל האם המצוות קיימות אצלנו אך כהלכות עקורות ממקומן וכתמרורים מצייני דרכים כלשון הספרי בעקב מ"ג, אשר הוזכר רבות במאמרים שונים בגליונות הקודמים של "קדושת ציון", או שאכן זוהי דרך חיים המגלמת את דבר ה' בעולם ועל-ידי כך מביאה לתיקונו.
והנה בזמננו, אחר שהשיבנו אלקינו לארצנו ברחמיו העצומים, וזכר לנו ברית ראשונים והארץ זכר, הרי שעל-מנת להעריך את מצבנו לאשורו, ישנה חובה בסיסית להבין כי שני פנים מנוגדים משמשים בזירה בו-זמנית. מבחינת השכר וההבטחה של ארץ ישראל, כבר זכינו לכך כמעט בשלמות (אלמלא הנסיגות האומללות שהיו פרי מעשיהם של ישראל, ולא חלילה גזרת שמים), והרי חוץ מבזמן שלמה, בכל הדורות היו בעיות ולא כל הארץ לגמרי הייתה כבושה, וכן רוב הזמנים של עם ישראל בארצם היו זמני מלחמה יותר מאשר בזמננו [ועי' סוטה מ"ה:, שם מבואר כי אפילו בזמן שעליו דברה תורה, שיהיו ישראל בארץ בזמן הבית והסנהדרין, עיר הסמוכה לערי נכרים אינה מביאה עגלה ערופה, דכתיב "כי ימצא" – פרט למצוי, הרי שדבר מצוי הוא אף בזמן שמלכות ישראל קיימת, שעיר הסמוכה לנכרים יש בה הרוגים בצורה תמידית, וכך מנהגו של עולם, אף שכמובן תכלית ההטבה המובטחת אינה כן].
אולם מבחינת יעודה של ארץ ישראל, שתהא ככלי למען קיום התורה ובכדי שתתנהל בה מדינה הנושאת בגאון את שם ה', וכל חוקיה כחוקיו והיא מתנהלת כל העת על פי דין תורה ודעת זקנים – בזה לא רק שלא התקדמנו, אלא אדרבה – נסוגנו אחור, כאשר רוב ישראל אינם שומרים תורה ומצוות, ולא עוד אלא שהקימו כאן ממשלת מינים ואפיקורסים שאינם שומרי תורה ומצוות, וודאי זהו חילול ה' נורא מאין כמותו. וכמה נורא הוא צער השכינה, שעה שכל העמים עם ערכיהם וחוקיהם הכוזבים מנהלים מדינות על פיהם, ורק עיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, שאין מקום בארץ לתורת ה', שאין דבר ה' יורד לעולם באופן בו יוכל להדריך את צורת ניהול העם והמדינה והעולם כולו. וביותר יגדל הכאב והצער הנורא אחר שראינו בעינינו שהשיבנו אלקינו לארצנו, וניתנה לנו ההזדמנות לכונן כאן את מלכות ה' על פי התורה, ותחת זאת הקימו כאן מלכות אנשים חטאים בנפשותם. על זה היה דוה ליבנו. עד כאן תואר המצב בנקודה בה אנו עומדים כיום. על המוטל עלינו מכאן ולהבא נרחיב אי"ה בגליון הבא.