בגליון הקודם הצגנו את המצב שלנו כיום, כאשר מצד אחד זכינו בחסדי ה' כי גברו עלינו לשוב אל ארץ נחלת ה', אשר יועדה להקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומאידך השלטון מצוי בידיהם של פורקי עול, השואפים לנהל כאן מדינה מערבית ככל הגויים ואינם מעוניינים כלל בקיומו של אותו יעוד אשר בעבורו ניתנה לנו הארץ. והשאלה הנשאלת היא כיצד אנו, יראי ה' החיים בארץ הזאת ושואפים לשלטון יהודי אמיתי – כיצד עלינו להתנהל במצב זה, ומה ביכולתנו לעשות למען תיקון המעוות.
ואחר העיון נראה, כי המוטל עלינו כעת הינו להשים לבבנו על דרכינו, וליתן ליבנו למציאות הקיימת ולהשלכותיה, כפי שהזכרנו לעיל, שבדורות אלו קיים הקב"ה הבטחתו לבניו אהוביו והחזירם לארצו, ועיקר דברי התורה והנביאים נתקיימו בזמננו, השי"ת קיים את החלק שלו בברית עמנו, ואנו בעזותנו וסכלותנו ורשענו לא שתנו לבנו לכך, ולא קיימנו את החלק שלנו בברית שכרת עמנו ה', לא עשינו את ארץ ישראל למקום השראת השכינה, ותחת הגשמת היעוד של ממלכת כהנים וגוי קדוש, נכנסנו לארצנו והתיישבנו בה לרווחה, ואילו את ה' השארנו בחוץ.
ותביעה חמורה זו מושתת על כל על עם ישראל בכללות, ובעיקר על פורקי העול שהם הם המונעים את כינון מדינת התורה וההלכה בארצנו, מדינת האמת והצדק, הקדושה והטהרה, המדינה שיבואו אליה מכל קצווי תבל לברר ולדעת דבר ה' בכל הנושאים הללו. אך ודאי אין זו מדרכי התשובה לתלות הקלקלה אך באחרים ולומר שלום עלי נפשי, אלא ודאי אף אנו – שומרי התורה – צריכים לפשפש בדרכינו ולחקור על מה היה לנו ככה, ואיך קרה כדבר הנורא הזה, שלמרות שהחזירנו ה' לארצו כתקוות ושאיפת כל הדורות כולם, עדיין אין היא מתנהלת ומודרכת על פי התורה, ולא רק זאת, אלא שאף הכח המספרי שבידי יראי ה' כיום אינו בא לידי ביטוי להשפיע בזה.
וכמדומני, שעצם התפיסה של ארץ ישראל באור נכון, בצורה שהוצגו הדברים לעיל, תועיל מאוד לתיקון המצב, שהרי נושא זה הוא תקוות כולנו, בין אלו הרואים תקופה זו כ"עקבתא דמשיחא" ובין אלו הרואים תקופה זו כ"הארת פנים", וכולם שווים בדבר, שארץ ישראל צריכה להתנהל על פי חוקי התורה וערכי הנצח שלה. הלכך, כאשר מסר זה של ארץ ישראל ייתפס בצורה נכונה, כאשר יובן שארץ ישראל אינה אך עניין של גבעה זו או התיישבת פלונית, ואינה עניין אך של דעות ומפלגות ימניות וכדומה, אלא עניין ארץ ישראל משמעותי לכולנו באשר אנו שומרי תורה ונאמניה החפצים בשלטון התורה עד היכן שידנו מגעת.
וכאמור, עצם התבוננות זו בתכליתה של ארץ ישראל זו היא מטרתו של מאמר זה, ומבחינה זו הוא יכול היה להסתיים בנקודה זו. אולם מכל מקום ברצוני להוסיף כאן נקודה נוספת על הצורה הנראית לי לפעול לאור האמור לעיל, אם כי כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון אחר, היות ותועלתה של הבנה זו בענינה של ארץ ישראל יכולה להתפרס על פני תחומים רבים.
נראה לענ"ד, שצריכים אנו לעסוק בתורה מתוך הרצון והתשוקה העצומה לתקן את הארץ ואת העם על פי התורה, ולאוקמי שכינתא מעפרא, והיינו שנהיה מוכנים לכל נושא העומד על סדר היום במדינה לדעת מה היא דעת תורתנו הקדושה בזה, ואז כאשר אנו נדע ונחיה מתוך הכרה שיש לתורתנו מה לומר על תיקון המציאות, אזי נשאף לממש זאת בפועל ולעשות מה שיעזרנו אלקינו בזה. ופרט לכך, כאשר תהיה דעת התורה שגורה וברורה בפינו ולא נגמגם בזה, אז נוכל לומר דעתנו בקול רם ולממש כאן בארצנו את חוקי האמת והצדק של תורת ה'.
ולסיום ארשום כאן כמה נושאים, בהם לענ"ד ראוי שנעסוק על-מנת ללבן מה דעת תורתנו בהם על-פי העקרונות שהתווינו לעיל מתוך מגמה לכונן את ערכי הנצח של התורה כאן בארץ [ואצטמצם לעת עתה רק למה שנוגע לדיני ממונות, אך ודאי שיש עוד נידונים רבים בשאר חלקי התורה] –
א. לאחרונה עלה הנושא של "מתווה הגז", האם מן הראוי לתת את עיקר הזכויות לטובת המדינה או לטובת הכורים שהשקיעו בזה? והנה זה נושא ממוני שודאי אף לתורתנו יש מה לומר לגביו. ב. כיצד ראוי לכלכל את חלוקת המיסים, האם להעביר יותר מהעשירים לחלשים, אם לאו? ג. מהי מידת ההשתדלות הנצרכת על-מנת להשקיע בתקציב הבטחון, והאם לא די בהשתדלות מועטת תוך הסתמכות על ה' שיעזרנו אף בזאת? ד. איך ראוי שתהיה צורת העונש על גנב שאין לו להחזיר, כאשר בתורה ישנה פרשת "ונמכר בגנבתו", ומהי צורת קיום דין זה בזמננו[1]?.
ואין אלו כי אם דוגמאות בודדות, ומלבדן ישנם כל חוקי המשפט במדינה, וצריכים אנו ליתן דעתנו בזה כיצד יעמדו הדברים על פי תורתנו הקדושה.
והנה כל הנושאים הללו שייכים לנושאים הערכיים שנידונים כאן, ואלו הנידונים שדנים כאן בעניני יושר וצדק, וכמה גדולה הבושה כאשר בכל הנושאים הללו אין לנו – לקהל יראי ה' – דבר לומר, אין לנו שום חומר מסודר, אין ספרים העוסקים בזה, ומה גדול חילול ה' כאשר אנחנו, שמייצגים את דבר ה' באמת ואמונה, איננו מתיימרים לחוות דעה בענינים הללו, כאילו אין תורתנו קשורה אף לנושאים אלו, והרי אנו כמודים בשתיקתנו, שאכן ניהול המדינה בעניני יושר וצדק אינו מענינה של התורה ושל נושאי דגלה, ורח"ל אנו נותנים בזה מקום לומר שתי רשויות יש, התורה מצד אחד, והמדינה החילונית מצד שני. זה הרושם שמתקבל הן כלפי פנים הן כלפי חוץ, על-אף שכל בר בי רב יודע האמת, שאין שאלה ערכית או מוסרית שאינה קשורה לתורה [ואף שההכרעה בנושאים אלו אינה יוצאת בצורה ישירה מש"ס ופוסקים, אין הם שונים מנושאים הלכתיים רבים אחרים אשר לא נידונו עד הדורות האחרונים, ובכל אופן הספרים מלאים בהם, ובפרט בעניני רפואה, פו"ר וכיו"ב – וע"ע בתחילת הספר "מעלות התורה" לאחי הגר"א, שכתב בשם הגר"א שבכל שאלה מעשית אפשר להוציא מהתורה כיצד צריך להתנהג, ומדבריו נלמד קל וחומר לנושאים מעין אלו שהם שאלות של צדק ומשפט]. ואין הכוונה דווקא לנושאים אלו, אלא כל התורה צריכה להילמד על מנת לעשות, ולא רק ברמה הפרטית, אלא אף בצורה הציבורית, וכפי שמצאנו לרבותינו בעלי התלמוד שזה היה עיקר עסקם בתלמוד – לקבוע חוקים להעמיד התורה לכלל העם. וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו לרומם קרן התורה ונושאי דגלה, עד שהארץ כולה תתנהג ותתנהל על פי התורה.
[1] ואמנם ישנם נושאים שנתחדשו בעת האחרונה, כגון השאלה כיצד להתיחס לחברות ותאגידים במקום בו אמרה התורה "רעהו", וכגון ביחס לשאלה האם העובדה שכיום חל חיוב לבטח כל כלי רכב – האם עובדה זו משפיעה על האופן בו דנים דיני נזיקין בתאונות רכבים, ואכן בנידונים מן הסוג הזה עסקו ועוסקים פוסקי זמננו, ואף נכתבו בהם חיבורים כמו החיבור הנפלא "פתחי חושן" של הרב יעקב בלוי זצ"ל. אולם זאת עלינו לדעת, כי כל אותם חיבורים עוסקים בסוגיות בהקשר למציאות של היום כאשר אין מדינה של תורה והם משתדלים להנחות את הדרך לקיום ההלכה אף במציאות זו לאור ההתפתחויות המתחדשות. במאמר זה, לעומת זאת, כוונתי אחרת, והיא העמדת הצורה הנכונה של קיום התורה בצורה המקורית, כאשר ישנה מדינה של תורה שעם שלם כפוף לחוקיה והולך לאורה, והתיחסות כזו, כמדומני, הינה דרך בה טרם צעדו הפוסקים, הדיינים ומחברי הספרים, שכן הם טרודים בבעיות המעשיות העולות כיום. אולם מי שמבין את תכלית הבריאה ואת הארת ה' על עמו כפי שנתבאר במאמר זה – הרי שמוטל עליו לכבוש דרך זו, ואחריו ינהו עוד רבים.