ראשית תנועת "חזון ציון"[1]
ביום שני של ראש השנה שנת תקמ"א, אחרי קריאת ההפטרה בספר ירמי' פרק לא, עלה ר' בנימין ריבעלעס משקלאב אל בימת בית הכנסת הגדול בעיר, ונשא דרשה על "שיבת ציון". רחל אמנו רואה שבניה לא שבו לגבולם, ואפרים, שהוא משיח בן אפרים, משיח בן יוסף, מתנודד. היא מרימה את קולה בבכי ובתמרורים. עונים לה מן השמים: יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. אך היא מאנה להינחם, עד שנאמר לה: ושבו בנים לגבולם.
עד מתי נראה את אפרים מתנודד? שאל ר' בנימין, קומו ונעלה ציון! כל לשון "קימה" מכוונת למשיח בן יוסף, בסוד "קמה אלמתי וגם נצבה". ומבית מדרשו של הגר"א למדנו, כך הוסיף: מ'י י'עלה ב'הר ה', ר"ת: מב"י = מ'שיח ב'ן י'וסף. מ'י י'קום ב'מקום קדשו, ר"ת מב"י, י'שא ב'רכה מ'את ה', ר"ת מב"י, ועומדים על שלושה: "עליה" היינו קיבוץ גלויות; "קימה" היינו בניה בירושלים, ו"ברכה" היינו נטיעה המביאה לברכה, ואלו: ע'ק'ב'תא דמשיחא.[2]
באותה שנה הוקמה תנועת "חזון ציון" בגימטריה "ברכה". התנועה שמה לה למטרה להלהיב את יושבי הערים לתמוך ולסייע בכל הקשור ליישוב הארץ. ואף שליח נאמן, ר' עזריאל, סבו של ר' ישראל משקלוב, נשלח לארץ הקודש כדי לעמוד על הצרכים של יושביה.
הגאון עצמו ניסה לעלות לארץ ולא עלתה בידו. מבית מדרשו מספרים שהוא השיב לשואליו: "אין לי רשות מהשמים", ומסבירים זאת בכך שתחילה סבר שיש בו ניצוץ של משיח בן יוסף ועליו לעלות כדי להכשיר את הגאולה, אך גילו לו שהוא ניצוץ של משה רבנו. הסיפור נלווה לחלום שבו יושב הגר"א בשערי ירושלים וקורא לתלמידיו להיכנס עמו פנימה, אך איש קדוש נגלה אליו ועצרו ויאמר לו שנשמתו היא ניצוץ של משה. הגאון בשלושה דורותיו: אליהו בן שלמה זלמן בן ישכר" עולה בגימטריה "בשעריך ירושלים".
בסוכות שנת תקנ"ח נפטר רבנו הגר"א וכל בית ישראל בכו את השרפה הגדולה אשר שרף ה'. בהספדו על הגר"א אמר ר' בנימין, שצדיקים במיתתם קרויים חיים, וסערת אליהו לשיבת ציון ולגאולה, קיימת ועומדת. הוא דיבר על הייעוד שראה הגר"א לגבי עצמו, ואשר הנחיל לתלמידיו. בסוף פרשת כי-תצא נאמר: "אבן שלמה וצדק", א'בן שלמה, אליהו בן שלמה, בהמשך נזכרת מחית עמלק, ובתחילת הפרשה הבאה: והיה כי תבוא אל הארץ. כדי להכשיר את היישוב בארץ יש להתמודד עם שלושה סוגי עמלק: א. עמלק גשמי, האומה העמלקית וצאצאיה; ב. עמלק רוחני, הוא יצר הרע; ג. עמלק כללי, הוא ס"מ, שרו של עשו. כל יציאה מטומאה לקדושה הן של הכלל והן של הפרט היא כעין יציאת מצרים, והשטן עומד ומשטין. המלחמה עם שרו של עשו היא בשערי ירושלים, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים; עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים.
כוונת תנועת חזון ציון היתה להכשיר את הקרקע לגאולה בשנת ת"ר על פי דברי הזוהר: ובשית מאה שנין לשתיתאה.[3]
תכניתם היתה:
- להחזיר שכינתא מגלותא על ידי אוכלסא דישראל, היינו ששים רבוא נפש בשערי ירושלים, כדי להכריע את שרו של עשו.
- לקבוע את מרכז התורה בירושלים, כי מציון תצא תורה.
- לייסד בירושלים מרכז של אנשי אמנה, אנשי אמונה, טוהר ויושר.
- בניין אהלי יעקב ומשכנות ישראל
החברים גם הצביעו על הדרכים שבהן יגשימו את מטרות התכנית:
- עליה, קימה וברכה, כפי שנרמזו מדברי הגר"א.
- עני רוכב על חמור, הכל מעוני: בך יחסו עניי עמי, ואז: ונבנתה עיר על תלה.
- בצדקה תכונני, אין ירושלים נפדית אלא בצדקה.
- הצנע לכת, כבוד ה' הסתר דבר, ושים באזני יהושע.
ר' יושעה, נינו של ר' הלל משקלוב שעלה עם תלמידי הגר"א לארץ בשנת תק"ע, מתאר בפזמוניו את תכניות תנועת חזון ציון. להלן קטעים מהפרק "אילת השחר":[4]
בחירי ד' בעת עלות השחר,
אשר בארץ הצפון רוח ד' הניחו.[5]
ראשית שיבת ציון השלישית,
ב"יבנה דרייסין" פנתה הניחו.[6]
אדניהם תכוניהם לישוב ארה"ק.
אשר בפקודי ד' בעומק הושבו.
ב"סערת הגאון ו"ימין אליהו" –
אשר מ"מקבת בו אחד חוצבו".[7]
…
יותר לא נשב, בנעו"ז נלך.[8]
שאג בונה שקלאב, ודרך לגאולים.
על כן "חזון-ציון" קראוה מעיקרא.
נכון לבו בד' שקד לדרוש "מראש".
אל "שארו-אליו" עטרת תפארת.[9]
מאורנו "הגאון"-ב-ישראל, –
אשר רוחו לציון הומיה וסוערת.[10]
שם יחדיו דנו, אף המתיקו סוד.
קבעו תקנות, וירם קרן לעמו.
התחלה לאתחלתא דגאולה.
וכרוזא קרא בחיל, ב"א ב"א,[11] בשמו:
"דרשו ד' בהמצאו, קראוהו,
בהיותו קרוב, – במקום הקרוב לו.[12]
"וישבתם בה" "היושב באר"י
כל עת ורגע מצות עשה קונה לו".[13]
…
"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה,
מציון ישועת וברכת ישראל.[14]
לעלות ולהראות, לעלות ולשבת.
ה'ד[15] "מי יעלה" ומי יקום" לדעתם.
…
"מראש" אמנה ובקול "מבשר"
מ"יבנה דרייסין" – עיר ש'מ'ר.[16]
…
ש'ם ק'נאה ל'בשה א'ת ב'נימין.
נדבת רבת עשרו לשער המטרה,
"שער בנימין" הפליאה כל רייסין.[17]
שלח דברו בן "גבור א'רץ"
זרעו כ"בעל צדקה" קצרו ל"פי חסד".
[1] מעובד מתוך הספר חזון ציון, שקלוב וירושלים, ירושלים תש"ז.
[2] על ייעודו של משיח בן יוסף במשנת הגר"א, בפרקים הבאים.
[3] "ובשית מאה שנין לשתיתנאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלה בשביעאה כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא", זוהר, ח"א, פרשת וירא, קיז ע"א.
[4] פזמוני ר' יושעה ריבלין, ברית אבות בסערת אליהו, ירושלים תשס"ד.
[5] בחירי ד', הכוונה לתלמידי הגר"א. עלות השחר, הכוונה לאתחלתא דגאולה. אשר בארץ צפון, על פי זכרי' ו, ח, וירמי' לא, ז. רוח ד' הניחו, על פי ישעי' סג, יד.
[6] שיבת ציון השלישית. את היסוד לשיבה השלישית הניחו ב"יבנה דרייסין", היא העיר שקלאב.
[7] בסערת הגאון, המחבר הזכיר פעמים מספר את סערת הגר"א שהורה לתלמידיו לעלות לארץ. ימין אליהו, שוב רמז לגר"א, וכן רמז לתלמידו בנימין שהיה יד ימינו של הגר"א. הגימטריה של בנימין שווה לימין אליהו. מקבת בור וכו', רמז לכך שמוצאם המשפחתי של ר' בנימין והגר"א אחד הוא, ר' משה קרמר ור' משה רבקש בעל באר הגולה.
[8] בנעו"ז, משמעות כפולה, האחת מלשון עוז, והאחרת ראשי תיבות: בנערינו ובזקנינו, שמות י, ט.
[9] נכון לבו, על פי תהלים נז, ח; קח, ב; קיב, ז. מראש, בגימטריה תקמ"א, היא השנה הראשונה של תנועת ההתעוררות. שארו אליו, בגימטריה בן שלמה זלמן (554), המילה שארו רומזת שר' בנימין והגר"א היו שארי בשר, ושם אביו של כל אחד מהם היה שלמה זלמן.
[10] הגאון-ב-ישראל, (ללא ב) בגימטריה אליהו בן שלמה זלמן (606).
[11] ב"א, ב"א, ברית אבות בסערת אליהו.
[12] דרשו ה' וגו', ישעי' נה, ו. במקום הקרוב, היינו ירושלים.
[13] היושב בארץ ישראל וכו', ראו: רמב"ן, במדבר לג, נג.
[14] ציון במשפט וגו', ישעי' א, כז. מציון ישועת, על פי תהלים יד, ז; נג, ז.
[15] ה"ד, הדא דכתיב, מי יעלה ומי יקום, תהלים כד, ג.
[16] מראש אמנה, על פי שיר השירים ד, ח. מראש בגימטריה תקמ"א, זו השנה שבה החלה לפעול תנועת חזון ציון בשקלאב. קול מבשר, על פי ישעי' נב, ז: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום וגו'. מבשר, בגימטריה תקמ"ב, זו השנה שבא נסע הגר"א בראשונה לארץ ישראל. יבנה דרייסין, היא שקלאב. שמ"ר, ראשי תיבות: שקלאב, מוהליב, רייסין.
[17] אנשי רייסין הרימו תרומה ליישוב הארץ והעלוה לשער בנימין, כלומר לידיו של ר' בנימין.