נחלקו בגמ' בר"ה [י"ט.] לגבי מגילת תענית אם בטלה או לא בטלה, ומסקנת הגמ' שם להלכה, שבטלה מגילת תענית מלבד חנוכה ופורים שלא בטלו – עיי"ש כל הסוגיה. ובשבת [י"ג:] נידון האם ניתן להוסיף ימים טובים על מגילת תענית, וז"ל הגמ' שם – "תנו רבנן מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות, אמר רבן שמעון בן גמליאל אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין, דבר אחר אין שוטה נפגע, דבר אחר אין בשר המת מרגיש באיזמל".
והנה בגמ' תענית [י"ח:] איתא שרב נחמן גזר תעניתא בי"ב באדר, ושאלו אותו – והרי יום טוריינוס הוא, ואמר להם שיום טוריינוס בטולי בטלוהו, ומשמע שם ששאר ימים טובים במגילת תענית לא בטלו, דלא כמסקנת הגמ' בר"ה, והקשה על זה הראב"ד, ויישב שאמנם בטלה מגילת תענית, אבל לעניין תענית ציבור לא בטלה, ונשאר האיסור להתענות תענית ציבור בכל הימים הכתובים במגילת תענית [גם במסכת סופרים פרק י"ז ה"ג מובא שרבותינו שבארץ ישראל מתענין את התעניות לזכר צום אסתר אחר הפורים מפני ניקנור וחביריו – עיי"ש].
וז"ל הטור [סי' תקע"ג] – "הלכתא בטלה מגילת תענית שכל הימים הכתובים במגילת תענית שלא להתענות בהם מותר להתענות בהם חוץ מבחנוכה ופורים. וכתב הראב"ד דדוקא יחיד יכול להתענות בהן אבל צבור אסורין לגזור תענית בהן ואפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסור". והב"י שם תמה על הטור ורבינו ירוחם שהעתיקו דברי הראב"ד בלא חולק, והרי אין המנהג כן, וכן פסק בשו"ע שבטלה לגמרי ומותר אף בתענית ציבור, וכן הוא מנהג ישראל להתענות בי"ג באדר אף שהוא יום ניקנור.
בראשונים דנו בשאלה נוספת, שהרי איתא בתענית שם, שיו"ט של מגילת תענית אסור להתענות לפניו וי"א אף לאחריו, וא"כ לכאורה יש לאסור להתענות ביום לפני פורים מטעם זה, ורבים מהראשונים יישבו זאת בכך, שכיון שבטלה מגילת תענית בטל גם לפניו ולאחריו, אבל בעל המאור [במגילה ד.] יישב, שכיון שיום י"ד הוא מדברי קבלה, מותר להתענות לפניו כמבואר בגמ' בר"ה שם, שמותר להתענות לפני יום שאיסור התענית בו מדברי קבלה. ועל-כן נקט, שבני ירושלים לא יתענו בי"ג באדר, כיון שעבורם איסור התענית ביום י"ד אינו מדברי קבלה אלא רק מכח מגילת תענית, ורק יום ט"ו הוא מדברי קבלה, ואם כן להם יש לאסור יום שלפניו. אמנם כבר העירו ע"ז הפוסקים [עיי' פמ"ג שם], שהמנהג הפשוט שמתענים בתענית אסתר גם בני מוקפין. וראוי להתבונן בדבר, שבימים טובים של מגילת תענית אנו מוצאים שמחות רבות על איבוד רשעים מן העולם, כגון ז' כסלו, בו מת הורדוס, וב' בשבט, בו מת ינאי המלך, וכן מצינו ביחס לאיבוד רשעי אומות העולם ימים כמו יום ניקנור ויום טוריינוס ועוד עיי"ש. וביתר שאת יש כאן מקום להתבונן על עניין השמחה בימים טובים אלו דווקא בחודש הקרוב, חודש אדר, בו נשאר לנו אחד מהימים הטובים שבמגילת תענית, הלא הוא יום הפורים. והנה ידוע לכל, כי בפורים אנו שמחים על עניין ההצלה, אלא שלפי זה לכאורה היה ראוי לחגוג ביום שלשה עשר, שבו הייתה הגזירה, וכן למחרתו, כשנלחמו למען ההצלה. אבל ליום חמשה עשר אין טעם לכאורה לפי זה, שסכנת ההשמדה כבר חלפה. אלא שכיון שלבני שושן נשאר עוד יום לנקמה ולתליית בני המן, זכינו ליום נוסף של שמחה, כאשר יום נוסף זה של פורים נתיחד לשמחה מיוחדת, הלא היא שמחת הנקמה. ונסיים בתפילה, שיעזרנו ה' יתברך לבוא בזמן הזה כבימים ההם לידי אותה שמחה עילאית, בה מתגלה יחוד ה' ושליטתו בארץ, הלא היא שמחת הנקמה באויבי ישראל, ככתוב – "ישמח צדיק כי־חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. ויאמר אדם אך־פרי לצדיק אך יש־אלקים שפטים בארץ" (תהלים נ"ח, י"א – י"ב).