כדי להבין את ענינה של ארץ ישראל ומעלתה, חשוב ללמוד את התנ"ך. וחשוב בפרט ללמוד שלא מתוך מטרה לחפש פירושים ורעיונות צדדיים, אלא ללמוד את המקרא כפי שהוא ולראות מה המסר המרכזי שלו, שע"י לימוד המקרא באופן זה, מקבלים את התמונה והערכים של היהדות, ובתוך זה מקבלים תמונה שלמה על הערך של א"י.
ואם ישאל השואל, מדוע עבור כך צריך דווקא את התנ"ך? הרי דברי חז"ל גם הם מלמדים אותנו בכל נושא ושטח בחיים. וכן בענין א"י, דבריהם מלאים במעלת א"י, גם בהלכה וגם באגדה יש דברים מופלאים ויוצאי דופן על מעלת א"י. ואם כן לשם מה צריך את התנ"ך, ומדוע אי אפשר להוציא זאת מחז"ל?
שתי תשובות בדבר. תשובה אחת הינה כללית, שבאופן כללי, כאשר בוחנים דבר מהיסוד ומהמקור שלו, רואים תמונה ברורה יותר, ואח"כ מגיעים גם לקומה השניה והשלישית. אך יש כאן, כאמור, נקודה נוספת, והיא שאנשים מתקשים להוציא משקל של ערכים מחז"ל, כי ההרגשה היא שעל כל מצוה ומצוה חז"ל מפליגים בשבחה, וחז"ל פעמים רבות מתיחסים לפרטים או לאבחנה מסוימת. לדוגמא, חז"ל אומרים "שקולה מצות ציצית כנגד כל התורה", אז אפשר לקחת את מצות ציצית ולעשות ממנה עיקר גדול מאוד ולעורר עליה. וודאי שבאמת מצות ציצית חשובה מאוד, אלא שצריך לדעת לא לצאת מפרופורציה. אולם לאמיתו של דבר, חז"ל הם בבחינת "תנא אקרא קאי", הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שיודעים את המקרא, והם בונים שלב נוסף. הם באים לומר בכל מצוה ומצוה אבחנה מסוימת. ולכן פעמים שקשה לקבל מדברי חז"ל כשהם לבדם משקל רחב של דבר, איך אנחנו שׁמים את המצוות, מה יותר ומה פחות ביחס למרכז. אפשר להמשיל זאת ולומר שחז"ל לוקחים מצוה וכביכול מסתכלים עליה דרך זכוכית מגדלת, ואכן זה נכון שצריך להסתכל על המצוות דרך זכוכית מגדלת, וזאת על-מנת לרדת לעומקה של כל מצוה ומצוה, אלא שלפני כן צריך לדעת את הרובד הפשוט של הדבר, ולראות כיצד התורה בנויה, לפני שרואים מה מיוחד בכל מצוה. צורת הסתכלות זו קיימת דווקא בתנ"ך, שהתנ"ך אינו מסתכל דרך זכוכית מגדלת, ולכן לא יהיה כתוב שם ששקולה מצות ציצית כנגד כל התורה, שכן היחס של המקרא הוא המשקל הבסיסי וההתחלתי של הדברים, לפני שבאים להעמיק בכל דבר ודבר.
מה שאמרנו עד כה הינו יסוד כללי ששייך לכל דבר, ודווקא בענין א"י זה שייך פחות, כי חז"ל מפליגים בענינה של א"י באופן מיוחד. אולם בכל זאת אנשים מתקשים, כי הם מרגישים שלכל מצוה ניתן למצוא מאמרי חז"ל ומדרשים, ולכן קשה להם להוציא מזה מסקנות ברורות, אבל כאשר רואים את המקרא, מתקבל משקל יותר ברור. נביא דוגמא נוספת להמחיש את הענין. בכל התנ"ך, מבואר של"צדקה ומשפט" ישנה מעלה גדולה יותר מדברים אחרים, והנביאים מדברים על כך רבות. והנה בגמ' בברכות (ל"ב:) אמרו "גדולה תענית יותר מהצדקה, שתענית בגופו וצדקה בממונו". ולכל מי שלומד תנ"ך המאמר הזה קשה, שהרי צדקה היא מעלה גדולה, ואדרבא במקרא מבואר שה' אומר שאינו צריך את התענית, רק שיעשו צדקה ומשפט[1]. וודאי שחז"ל לא באים לסתור זאת, הם רק באים לומר אבחנה מסוימת, שזה בגופו וזה בממונו, ואדרבה – הם באים לומר לך, שהרי אתה יודע שמעלתה של הצדקה גדולה משל התענית, ומכל מקום דע, שקיימת גם אבחנה, ולפיה התענית מעולה מהצדקה.
ומשום כך אנו מוצאים בדברי חז"ל עצמם פעמים כך ופעמים כך, שכן הם כביכול מסתכלים דרך זכוכית מגדלת, כפי שבארנו, והם מבטאים את המעלות של כל דבר ודבר כאשר הם מתמקדים בו. אולם במקרא רואים את מבנה הערכים בצורה ברורה, כמובן כשזה נלמד בצורה נכונה ובצמוד לפירושי חכמים, ואז אפשר לבנות הלאה. וכשרואים בחז"ל שמפליגים בשבח מצוה זו או מצוה אחרת, מבינים שיש כאן אבחנה מסוימת, ואין מבוכה, כאשר פעם חז"ל אומרים שציצית שקולה כנגד כל המצות, ופעמים מצוה אחרת.
הרמב"ם מדבר בתשובה לר' עובדיה הגר (אגרות הרמב"ם מהדורת שילת חלק א' עמ' רל"ז) על מקומות בהם קיימת לכאורה סתירה בין התורה לחז"ל, ואפילו בין תורה לנביאים, וכך לשונו – "אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולבו נכון לטול דרך האמת, שישים ענין זה המפורש בתורה עיקר ויסוד שלא יהרוס, בנין ויתד התקועה אשר לא תמוט, וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רז"ל חולק על עיקר זה וסותר ענין זה, ידרוש ויבקש בעין לבו עד שיבין דברי הנביא או החכם, אם יצאו דבריהם מכוונים בענין המפורש בתורה הרי מוטב, ואם לאו יאמר דברי הנביא הזה או דברי חכם זה איני יודע אותם, ודברים שבגו הם ואינם על פשוטיהם".
ארץ ישראל
כל האמור עד עכשיו נוגע לכל נושא, ואדרבא, בענין ארץ ישראל זה נוגע פחות, וכפי שכבר הוזכר. אמנם, כשבאים לדבר על ענין ארץ ישראל, ישנה חשיבות מיוחדת ללימוד החומש, שכמו שאדם שרוצה לדעת הלכות שבת צריך ללמוד מסכת שבת, ואם ילמד מסכת אחרת יתכן שימצא כמה דברים שעוסקים בענין שבת, אבל עדיין חסר לו הספר העיקרי, כך כשמדברים על ארץ ישראל, אפשר כמעט לקרוא לחומש "ספר א"י", ששם הוא עיקר הנושא. ואף כי יוכל למצוא בחז"ל במקומות שונים שהם מדברים על ענין ארץ ישראל, מכל מקום בלא החומש חסר לו הספר העיקרי.
התורה מהווה סיפור אחד ארוך, שמתחיל ב"בראשית" ונגמר ב"לעיני כל ישראל". ובכל סיפור, אפשר לקחת כל חלק וחלק מהסיפור וללמוד ממנו מסר כזה ומסר אחר, אולם אין זה המסר המרכזי של הסיפור. המסר המרכזי של הסיפור חייב להיות מסר שמתחיל בתחילת הסיפור והולך עד סופו, אבל אי אפשר לומר שרוצים לומר לנו כמה מסרים על אברהם אבינו בנפרד ועל יצחק בנפרד ושזוהי תכלית החומש. ודאי, ישנם גם מסרים פרטיים חשובים מאוד שנלמדים מהסיפור, אבל המסר המרכזי חייב להיות מסר שמקיף את כל התורה (מה שאין כן במשנה, לדוגמא, שאינה סיפור אלא קובץ הוראת מצוות, שם יש סעיפים רבים, אולם אין זה מהלך אחד ארוך שמתחיל בתחילת המסכת ונגמר בסופו, אלא רצף של פרטי דינים). ומצוות התורה באות כחלק מהסיפור של התורה, שמספר מה ה' ציווה לעם ישראל. (במה שנקטנו לשון "סיפור" אין כוונתנו דווקא לסיפור במובן הפשוט של המילה, אלא ר"ל שמדובר ברצף אחד מתחילתו ועד סופו).
התורה מתחילה בפסוק הראשון – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – ומכאן ואילך עוסקים בנעשה על הארץ, ולא כל-כך עוסקים בנעשה על השמים, וכמו שהפסוק ממשיך – "והארץ היתה תהו ובהו". וכך כבר מתחילת התורה אנו מוצאים עסק מסביב ל"ארץ". במשך כל ששת הימים מתקנים את הארץ, וגם ביום השני והרביעי כשמתקנים את השמים זה נעשה בעבור הארץ, ביום השני כדי שהמים העליונים לא יהיו מעורבים במים התחתונים, וביום הרביעי נוצרים המאורות כדי להאיר על הארץ. יוצא, א"כ, שבמשך ששת ימים תקן ה' את הארץ, ואחר כל תיקון ותיקון כתוב "וירא כי טוב", וכשנגמר הכל, כתוב "והנה טוב מאוד", ורואים מכאן שה' רוצה שיהיה טוב. אלא שלא כל הארץ טובה באותה מדה, יש חלק בארץ שהוא יותר טוב, וזה גן עדן, והיא התכלית, ושם כתוב "כל עץ טוב למאכל", שם מתבטא ה"כי טוב" של הארץ. אחר זאת האדם חטא וגורש מגן עדן, ועל-ידי כך נוצר קלקול בתוכנית של בריאת העולם, ונוצר צורך לתקן אותו.
בפרשת לך לך מתחיל סדר התיקון, והדבר הראשון שה' אומר לאברהם אבינו הינו "אל הארץ אשר אראך". ה' מייעד ארץ אחרת במקום גן עדן, והיא "ארץ כנען", ועכשיו זהו הטוב, ולכן בכל מקום היא מכונה "הארץ הטובה". [ומבריאת העולם ועד כאן לא מצינו שה' "יוזם" משהו, שהרי המבול ומעשה מגדל בבל בדור הפלגה אינם אלא "תגובה" שלו למעשי בני אדם, בעוד שכאן ה' "יוזם" כדי להמשיך את התוכנית ה"טובה" מבריאת העולם]. ומכאן ואילך הכל סובב סביב הארץ הזאת, וה' אומר לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית י"ב, ז'). יותר מכל ההבטחות שה' הבטיח לאבות – הוא הבטיח להם את ארץ ישראל.
גם ירידת בני ישראל למצרים, מפורש בפרשת לך לך שזהו דבר נצרך על-מנת להכנס לארץ ישראל, שהרי היא מוזכרת כתשובה לשאלה "במה אדע כי ארשנה" (שם ט"ו, ח'), וה' אומר "כי לא שלם עון האמורי עד הנה" (שם ט"ז), ולכן צריך לרדת למצרים. (ואמנם, לכאורה לא מובן מדוע נצרך לרדת למצרים, הרי אפשר להיות במקום אחר ולא להיות בשעבוד, אבל לא ניכנס לזה, רק מה שאנו רוצים להביא, זה שרואים שתכלית הירידה למצרים הינה להיכנס לא"י).
ואחר זאת רואים בחומש שמות, שבאמת יוצאים ממצרים, כדי לקיים את הברית של נתינת הארץ. ובאמת אפשר לומר שבתורה דבר זה לא הושלם, רק בספר יהושע, ואח"כ שוב העניין לא הושלם משום שחטאו, וחז"ל אומרים, ש"אלמלא חטאו לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, שערכה של א"י היא" (נדרים כ"ב:). ספר יהושע, אם כן, הוא ערכה של א"י, שהרי בספר זה נכנסים לא"י, והתורה היא המהלך כיצד להגיע לא"י, וספר יהושע אכן מסיים בהכרזה כי "לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' את בית ישראל הכל בא" (כ"א, מ"ג) – הרי ראינו כי בספר זה יצאה לפועל התכלית האמורה בספר תורת משה.
ענין המצוות
חלק גדול מהתורה, בעיקר בחלק המתאר את הדרך ממצרים לארץ ישראל, מכיל מצוות שה' מצוה אותנו. וכתוב פעמים רבות, בפרט בחומש דברים, שהמצוות נאמרו למען נבוא ונירש את ארץ ישראל ונתמיד בישיבתנו עליה, וזוהי תכליתן של המצוות. ואפילו במצות כיבוד אב ואם, שהובטח בעבורה אריכות ימים, פשוטו של מקרא אינו מדבר לאדם הפרטי, כי אם לעם ישראל, שישארו כאומה בארץ ישראל, וכפי שהובטח "למען ירבו ימיכם… על האדמה" שבפרשת "והיה אם שמוע", ששם כתוב שאם יעבדו עבודה זרה יגלו, ואם ישמעו בקול ה' ירבו ימיהם על הארץ, ולא יגלו ממנה. ועניין זה חוזר פעמים רבות מאוד. וזה עניין כל פרשת דברים ותחילת ואתחנן, שה' מנחיל ארצות כרצונו, את מואב הוא נתן למואבים וכו' והוא נותן את הארצות למי שישר בעיניו. ולכן דור המדבר שחטאו לא נכנסו, ואומר משה רבינו שגם הוא חטא ולכן הוא אינו נכנס, והוא מסיים – "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ד', א'), כלומר שכל מה שאמרתי עד עכשיו, אינו בא אלא לומר שתקיימו את המצות כדי שתוכלו להכנס לארץ. הרי מפורש, כי תכלית המצוות הינה ישיבת ארץ ישראל. ובדרך כלל כשמוזכרת בחומש דברים ארץ ישראל, כתוב "למען ייטב לך" או "הארץ הטובה", וזה שוב חוזר לתחילת התורה מה שהזכרנו, שכתוב "והנה טוב מאוד", וכמו שמשה רבינו אומר לחובב כשהוא משכנע אותו לבוא אתם, הוא אומר לו "נסעים אנחנו אל המקום אשר דבר ה' … לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במדבר י', כ"ט). הרי מילתו של משה אמורה, ששם בא"י זה טוב ה', שהטוב האלוקי הוא שכר המצוות וזה מתקיים בארץ ישראל.
המשך השיעור יבוא אי"ה בגליון הבא – על ספר התורה כספר הברית, על עומק משמעותו של הרש"י הראשון בתורה, על א"י ועוה"ב, על קיום המצוות דווקא כאן בארץ ועומק דברי הספרי על "הציבי לך ציונים", על "כל הדר בחו"ל כמי שאין לו א-לוה", על חשיבותו של הגשם ביחס לארץ ועוד.
[1] בספר ישעיה (שנקרא בהפטרת מנחה של יוה"כ) הנביא אומר (בפרק נ"ח) – "הכזה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו? וגו' הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' הלוא פרוס לרעב לחמך", וכעין זה בזכריה פרקים ז' – ח'.