אשרינו שזכינו, שיש לנו כיום ציבור גדול שיושב ושוקד על תורתנו הקדושה יומם ולילה מתוך הקרבה עצומה של תענוגים ופרנסה, ופעמים שממש במסירות נפש. ומקיימים בעצמם מה שכתוב במשנה באבות "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", ברוך ה'.
וכיון שכך, אמרתי אחכמה להבין מה גודל מעלת עסק התורה הקדושה שציווה הקב"ה את יהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה " וגו', ובפרשת שמע הרבה הכתוב מאוד בציווי עסק התורה בהפלגה עצומה שלא מצויה בדברים אחרים – "והיו הדברים האלה… ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" וגו', ודי בפסוק זה כדי להבין שהבורא ית' מצווינו להיות "משוגעים לדבר אחד", והוא עסק התורה הקדושה.
ודבר זה צריך הבנה, מהו עסק התורה שהפליגה התורה בו כ"כ, שהרי וודאי הוא, שרצון ה' המצווה אותנו במצווה זו, הוא שנבין מה ענינה ומה התכלית שלשמה ציוונו בה, לא בדרישת "טעמא דקרא" אלא בהבנת גדר המצווה (וכן בכל מצוות התורה, וודאי שצריך להבין מה עניינן או לפחות להעמיד את גדרם כראוי. ונרחיב בענין זה בהמשך). וע"י שנעמיד את הגדרת המצווה, נוכל להבין מהו ה"לשמה" שלה, שהפירוש של "לשמה" הוא "לשם מה שהיא נועדה להיות". ואחר שנבין מדוע הקב"ה רוצה שנעסוק בתורה ומדוע הוא כתב אותה והורידה לנו בהר חורב, נוכל לעסוק בה לשמה ולדעת רצון הבורא בשלמות
והנה עניין עסק התורה מפורש בתנ"ך לראשונה בפסוק ביהושע שהובא לעיל, ושם מצווה הקב"ה את יהושע לפני כניסתו לארץ ישראל – "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה… לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל", דהיינו שעניין עסק התורה נועד על-מנת לקיים מצוותיה ולשמור את כל הכתוב בה, וכן ענין התורה עצמה הוא בוודאי קיום המצוות הכתובות בה, וזה לשון "תורה", מלשון "הוראה", הרי שתורה "לשמה" משמעו ללומדה על-מנת לקיימה.
וישנם הטועים לחשוב, כי "תורה לשמה" פרושו לשם עצם העסק בתורה בלבד ולא על-מנת לקיים את מצותיה, אלא זהו ענין עצמי, "ללמוד בשביל ללמוד", ואומנם מי שעוסק בתורה כדי לקיים את צווי ה' לעסוק בה יומם ולילה אפשר שנחשב לו כמצווה לשמה, ובכל המצוות כשמקיימן מפני שכך ציווהו ה' נחשב למקיים מצוות לשמן. אמנם, כפי שאמרנו לעיל, אין בכך "לשמה" בצורה שלמה, שהרי אם אדם בחג הסוכות יושב בסוכה מפני שכך צווהו ה', נחשב הדבר "לשמה" בזה שעשה את הציווי מפני ה' שמצווהו, אבל אם עושה כן מתוך הבנה מה הקב"ה רצה במצווה זו, והוא זוכר "כי בסוכות הושבתי את בנ"י…", וודאי שה"לשמה" שלו במעמד גבוה הרבה יותר מאשר "לשמה" של ציווי בלא הבנת כוונת המצווה (ויש צד שצריך דווקא לשם צל, ואם עשה סוכה בלי לדעת שמבנה זה ענינו צל, לא קיים מצוות סוכה, דהיינו שאפילו אם אדם עשה "לשמה", הוא יכול שלא לקיים את המצווה מפני שלא הבין ענינה כראוי). כן הם פני הדברים כאן, שהקב"ה ציוונו לעסוק בתורה הקדושה "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו", ויכול אדם לקיים ציווי זה מבלי להבין, ואז אולי יצא ידי חובת "לשמה", אך לא יהיה בכך קיום תכליתה האמיתית של המצוה, ולעומת זאת יכול להבין מה ה' שואל ממנו בציווי זה שציווהו, שזהו רצון ה' כשצוונו על הלימוד.
וחלילה לטעות ולחשוב, שא"כ די לו לאדם שיעיין בקיצורי ההלכות עד שיידע את המעשה אשר יעשה, ואין ענין בעצם העסק בתורה, אלא רק דברים הנוגעים למעשה. צריך ללמוד בעומק העיון כדי שידע מה לעשות, שהרי אם לא יעיין היטב לא יגיע אל ידיעת ההלכה על בוריה, ויכול לטעות במעשי המצוות טעויות קשות, והדברים ידועים וברורים לכל מי שיד ורגל לו בלימוד הבבלי בעיון, ועוד – שהציווי על עסק התורה מלמד שיש ענין גדול בעצם הלימוד, ואם היה כל הענין רק כדי לעשות, אז לא צריך ציווי ע"ז, כי וודאי שלא ידע מה לעשות אם לא ילמד מה שצריך לזה, ולא יהיה בכך אלא משום "הכשר מצווה", אלא הצורה הנכונה היא שצורת העסק צריכה להיות "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא". והרי גם העוסק בקודשים וטהרות מקיים מצוות ת"ת, ולא עוד אלא שגם העוסק בנ"ך וודאי מקיים מצווה זו ,אלא שצריך שהכל יהיה ע"מ לקיים כשיבוא לידו. וכן חשוב בנ"ך שישים אל ליבו תוכחת הנביאים להתחזק מזה למעשה ובנבואות הנחמה ישים ליבו לצפות וליחל לקיומן, וכן על זו הדרך.
ולדברים אלו ישנה נפקא מינה לא רק בכוונת הלומד, כי אם גם בצורת הלימוד, שלא יבדה סברות מכריסו בלא תשומת לב, אלא ידע שכל דבר שאומר יהיה מאומת אצלו עד שהיה מוכן לעשות לפיה את המעשה אם יתברר שסברת אמת היא זו ,ועוד שלא יעסוק בפלפולים ריקים שכל ענינם תענוג החכמה של חכמת התורה בלא שום התיחסות לזה שתורת ה' היא, והעושה כן ולומד לשם הנאתו מחכמתה, כבר כתב עליו הרמח"ל בדרך ה' שער ד' פרק ב' – "הגיונו כקורא באיגרת, אלא ישים על ליבו שבמצוות ה' הוא עוסק וע"י זה יזכה בעצם העסק לקרבה עצומה להשי"ת", ועיי"ש שהרמח"ל האריך בהפלגה עצומה במעלת הקרבה הזו בעסק התורה "מעין מציאותו ית'" ועוד מעלות גדולות. אחר שבררנו, שענין עסק התורה הוא להוריד הדברים למעשה, מובן מדוע מעלתה עצומה כ"כ עד כדי שאמרו חז"ל בפסיקתא שנברא העולם בשביל התורה שנקראת ראשית [ובשביל ישראל שנקראו ראשית], שהרי כל העולם נברא בעבור להיטיב, שזו כוונת הבורא בבראו את העולם, והטוב הוא הקרבה אליו "שרק זהו הטוב, וכל אשר יחשבהו בנ"א לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה" (מס"י פ"א), והקרבה אליו נעשית ע"י חיבור שמים וארץ, וזהו כל עבודת האדם בעולמו – חיבור השמים והארץ, ודבר זה מתקיים ע"י שהאדם מתנהג בארץ התנהגות המקרבת אותו לה' ומשתמש בארץ לרצון ה' [ולא בורח ממנה כמו שטעו רבים מאומות העולם ולצערנו חלק מעמנו], וא"א לאדם לדעת מהו רצון ה' שהוא יעשה אלא ע"י התורה הקדושה שהיא מורידה את "השמים" לתוך "הארץ", ולכן יש מעלה בעסק התורה הרבה יותר משאר מצוות, שאז הוא עוסק ממש ברצון האלוקי ופועל להבינו ולהורידו לארץ ולקיימו בפועל, וזהו ממש חיבור שמים וארץ, שזו תכלית הבריאה וזה כל ענינם של ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וזה כל ענין המצוות. ואחר שזכינו להבין שכוונת הבריאה היא חיבור שמים וארץ, "על זה היה דוה ליבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה', י"ז), שהר ציון זה המקום אשר בו בחר ה' לעשותו מקום חיבור שמים וארץ, ולכן "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב', ג'), והוא המקום שבו חלה כל תכלית הבריאה (התורה והמצוות וישראל), ושם בחר להשרות שכינתו בפועל ממש. ועכשיו בעוונותינו ובעוונות אבותינו "באו גויים בנחלתך טמאו היכל קדשך" (תהלים ע"ט, א'). ואם במקום זה המצב הוא מצב של "שפחה כי תירש גבירתה" (משלי ל', כ"ג) והישמעאלים הארורים שלחו טלפיהם אל מקום שכינת עוזנו וברוב חוצפתם טוענים בעלות על מקום זה, ובעוונותינו השכינה לא חוזרת לשם ולא רואים שם את חיבור השמים והארץ של הקב"ה וכנסת ישראל, משמעו של דבר הינו שאנחנו חייבים להתחזק ולחבר שמים וארץ בעסקנו בתורה ובמצוות, ולהוריד את הרצון האלוקי למעשה ממש. ואל לנו לנתק את חיינו הפשוטים והארציים מרצון ה', להשאיר את המצוות מנותקות מהחיים ולקיימן בנפרד מחיינו (כעין "חלות דין"), אלא מחובתנו לחבר בין "בית המדרש" ל"חדר אוכל", ולהשתמש בעוה"ז למטרה שלשמה הוא נברא. ולא נותר אלא לסיים בייחול שנזכה לקיים את דברי חז"ל בסנהדרין צ"ט: – "אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר: כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ (אמר ריש לקיש) [רבי יוחנן אמר]: אף מגין על כל העולם כולו, שנאמר ובצל ידי כסיתיך, ולוי אמר: אף מקרב את הגאולה, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה".