לא מכבר קראנו את ההלל בימי הפסח – הלל על יציאתנו מעבדות לחרות, כלשון הנאמרת בין ההגדה להלל – "לפיכך אנחנו חייבים להודות… למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים… והוציאנו מעבדות לחרות… ונאמר לפניו הללויה".
וכך מגדירה הגמרא (מגילה י"ד.) – "ומה מעבדות לחירות (רש"י: ביציאת מצרים) אמרינן שירה…".
ודבר זה מופיע בהלל עצמו, מיד בפתיחה – ב"כותרת" – הללו עבדי ה', וכביאור הגמרא (מגילה שם) – "עבדי ה' – ולא עבדי פרעה" (רש"י: שהרי לחירות יצאו).
אולם, לכאורה צריך ביאור – מדוע נאמר דבר זה רק מכללא – בדרך דיוק – עבדי ה' – [ומדויק מזה] ולא עבדי פרעה, ולא נאמר בפירוש – הללוהו "בני חורין", או "יוצאי לחופשי"?
ולא רק שאין מזכירים בפירוש חרות, אלא משתמשים במושג הפכי – "עבדות" – הללו עבדי ה'?
ונראה, כי התשובה היא, שאכן דבר זה באים להדגיש – שיציאתנו לחרות אין משמעותה שיצאנו להפקר ללא אדונים, שהרי חרות כזו גם היא סוף סוף שפלות ועבדות. חרות ועצמאות אמיתית היא אך ורק בהיותנו עבדי ה', כלשונו המפורסמת של ר' יהודה הלוי: "עבד ה' הוא לבדו חפשי".
ורק על מנת כן יצאנו ממצרים, כמו שרומזים לבן הרשע (שמות י"ג, ח') – בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, וברש"י שם – "בעבור זה – בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה ומרור הללו, (ולכן) עשה ה' לי – ולא לך, אילו היית שם לא היית כדאי ליגאל".
זאת, כי אין ערך לחופש מעבודה גופנית כשלעצמו, אלא בחיי נשמה של קבלת עול מלכות שמים.
אך אם כן הוא, נשאלת אפוא שאלה הפוכה – אם החרות האמיתית היא רק חירות רוחנית של עבודת ה' – איזו סתירה ישנה בין שעבוד לפרעה לבין עבודת ה'? לכאורה אלו שני מישורים שאין קשר ביניהם! יכולים אנו להיות עבדים בגופנו לפרעה ולבנות לו ערי מסכנות, אבל בני חורין בנשמתנו בקיימנו מצוות ה', וכפי שעשינו במשך שנות הגלות!
ולכאורה זהו הדבר שמציע פרעה בעצמו (שמות ח', כ"א) – "לכו זבחו לאלקיכם בארץ!".
[ותשובתו של משה (שם) – "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!" – נראה שמובן לשניהם, שהיא דחיה בעלמא, שהרי את קרבן הפסח אכן שחטו במצרים לעיניהם, ולא חרץ כלב לשונו].
אם הקב"ה רוצה לעשות לנו טובה נוספת וגם לפדותנו מחומר ולבנים – מה זה קשור לכך שקרבנו לעבודתו? מדוע נאמר דווקא (שמות י', ג') – "שלח עמי – ויעבדוני"? ואיך מוכרח מהמילים "עבדי ה'" – לא עבדי פרעה?
ונראה לבאר את התמיהה על יסוד דברי הרמב"ן בפירושו לתורה בכמה מקומות, ובפרט בפרשת אחרי מות על הפסוק "ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא י"ח, כ"ה).
מדבריו שם מתבאר, שכל האומות והארצות מלבד ישראל – כביכול אין הקב"ה מנהל אותן באופן ישיר, אלא מינה מלאכים להיות שרים למשול עליהם.
ורק עם ישראל וארץ ישראל לקח אותם לחלקו, להנהיגם כביכול הוא בכבודו ובעצמו.
ומבאר, שמפני זה כל המצוות, גם אלו שהן חובת הגוף, עיקר עניינן באמת מתקיים רק בארץ ישראל, שהיא ארץ ה', ובחו"ל אינן אלא בבחינת "הציבי לך ציונים" שלא נשכחם עד שנחזור מהגלות.
ולכן גם אמרו חז"ל (כתובות ק"י:) – "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק" [כוונת הביטוי "כמי שאין לו אלוק" – שאין הקב"ה שומר עליו, כמו (ע"ז י"ז: ) – כל העוסק בתורה בלבד [ולא בגמילות חסדים] דומה כמי שאין לו אלוק, וברש"י שם – "להגן עליו". וכך מי שדר בחו"ל, כיון שכביכול אין השגחת ה' שם באופן ישיר כנ"ל, נמצא ללא הגנה]. ועוד אמרו (כתובות שם) – "כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז", דהיינו כיון שהמקום שם תחת ממשלת השרים, שאותם טועים הגויים לעשות אלהות, הוא בישיבתו שם בהכרח כאילו פונה אליהם ונותן כחו להם.
וכמו שהדברים אמורים לענין ישיבת ארץ ישראל וישיבת חו"ל, כך נכון הדבר גם לענין ממשלת ושליטת עם ישראל ושליטת אוה"ע.
וכמו שנאמר על זמן הגלות (דברים ד', כ"ח) – "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם", וברש"י שם – "כתרגומו" [לשון התרגום – "ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעוון" = ותעבדו שם לאומות עובדי אלילים], משאתם עובדים לעובדיהם כאילו אתם עובדים להם".
כוונת רש"י לומר, שאין משמעות הפסוק שיעבדו ממש ע"ז ח"ו, אבל כיון שיהיו עבדים לאומות עובדי ע"ז, אפילו ישמרו את המצוות, על כרחם הם כעובדים לעבודה זרה (ע"ש ברמב"ן שמציין לדבריו הנ"ל).
עד כאן ע"פ דברי הרמב"ן.
מכל זה מובן, שאין אנו יכולים להיות עבדי ה' בשלמות בהיותנו משועבדים לפרעה, כיון שעבד אין לו מציאות עצמית, ואפילו נאמר כל היום שה' הוא האלקים, כל עוד אנחנו כבושים תחת יד פרעה, והוא מורד בה' ומכריז – "מי ה' אשר אשמע בקולו" – הרי עצם מציאותנו שם מגדלת ומפארת ח"ו שם ע"ז!
ומעתה מבואר היטב הכרח הדיוק: "עבדי ה' – ולא עבדי פרעה".
ובענין סדר ההגדה נאמר במשנה (פסחים קט"ז.) – "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ושאלו בגמרא (שם) – "מאי מתחיל בגנות? רב אמר: מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, ושמואל אמר: עבדים היינו". וכתב על כך הרי"ף – "והאידנא עבדינן כתרוייהו", וכמו המנהג הפשוט. ולפי מה שנתבאר יתכן לומר, שאין זה משום לצאת ידי שניהם, אלא משום דלא פליגי, כי שניהם תלויים זה בזה- אין חירות אמיתית אלא לעבודת ה', ולא תתכן עבודת ה' בשלמות אלא בחרות משעבוד זרים.
[במאמר המוסגר: לאור האמור יש להעיר לאותם חוגים שקבעו לעצמם ימים טובים חדשים בהלל והודאה, ואף על פי שזכינו לניסים מופלאים ובודאי יד ה' עשתה זאת לקבץ גלויותינו ולהקל עול זרים מעלינו, הלל עדיין אי אפשר לומר, כי גם אם במידה מסוימת לאו "עבדי אחשורוש" אנן, מכל מקום אכתי לאו לשלטון של "עבדי ה' " זכינן. זאת, כמובן, מלבד שאלת הסמכות הנצרכת לתקן תקנות כגון אלו ומלבד בעיות אחרות שיש בציון ימים אלו. צפייתנו שנזכה לכך בקרוב – להיות לו לעם והוא יהיה לנו לאלקים, ואז – "ונודה לך שיר חדש, על גאולתנו ועל פדות נפשנו", בב"א].
הערת המערכת – לכאורה יש מקום לעיין במסקנת הרב ברמץ בעניין אמירת ההלל, שהרי העיקרון של "אכתי עבדי אחשורוש אנן" נאמר על-ידי רבא, ואילו רב נחמן אמר סברה אחרת, ש"קרייתא זו הלילא", והרמב"ם בהלכות מגילה פרק ג' הלכה ו' פסק לכאורה כרב נחמן, וכן פסק להדיא המאירי, ולפיהם לכאורה לא בעינן הדיוק של "עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש", וכל שכן הדיוק של הרב ברמץ, ש"עבדי ה'" בעינן כדבר חיובי לאפוקי מדינה שאינה של תורה. ועיין בשו"ת כתב סופר או"ח ק"מ שדן במי שאין לו מגילה האם יאמר הלל, שהדבר תלוי באותה מחלוקת אמוראים ובשאלה כדעת מי פוסקים. ויש אולי מקום לדחות ולומר, שגם רב נחמן מודה לרבא, שלא יתכן לומר "הללו עבדי ה'" כשאכתי עבדי אחשורוש אנן, או שמכל מקום לא זכינו לשלטון התורה, אלא שהלל בצורה של מגילה, שם לא נאמר "הללו עבדי ה'" אפשר לומר לדעתו וגם על זה חל דין הלל, ויל"ע.