כתוב בפרשת משפטים – שלש רגלים תחג לי בשנה… וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, י"ד – ט"ז), וכן בכי תשא – "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה" (שם ל"ד, כ"ב), ובאמור – "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה… עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'…" (ויקרא כ"ג, ט"ו – ט"ז), ובפינחס נאמר – "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם…" (במדבר כ"ח, כ"ו), ובשופטים – "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות ועשית חג שבעות לה' אלקיך…" (דברים ט"ז, ט –י). ונמצאנו למדים מכל הפסוקים הללו, כי ענינו של חג השבועות אינו אלא חג ההודאה על ארץ ישראל, כמו שאומר בהבאת ביכורים – "הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (שם כ"ו, ג), ואומר "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (שם ט), והספירה מתחילה מהחל חרמש בקמה שהוא בשעורים המתבשלות ראשונה, ונגמרת בביכורי קציר החטים, והיא מהבאת עומר השעורים עד שתי הלחם שמהחטים [כמו שמצינו במכת ברד "והפשתה והשערה נכתה כי השערה אביב… והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה" (שמות ט, ל"א – ל"ב)].
חז"ל, לעומת זאת, תקנו לנו להזכיר בתפילה את "זמן מתן תורתנו", כמו שמפורש במקרא "בחדש השלישי…" (שמות י"ט, א), וכן אמרו בפסחים ס"ח: – "הכל מודים בעצרת דבעי' נמי לכם, מ"ט יום שנתנה בו תורה הוא", וכהנה רבות, וטעם הספירה פי' בחינוך להראות צפייתנו ליום קבלת התורה. ולבאר הדבר נראה להקדים, דהנה כל ברית האבות תחילתה ב"לך לך" אל הארץ, וכל ההבטחות לאבות על הארץ הן, ויציאת מצרים למען הביאה לארץ, וכל התורה כולה מלאה בענין זה, עד שא"א להפריז בגודל חביבות ארץ ישראל, וזה מפני שהיא ארץ ה' הראויה להשראת שכינתו ועיניו ולבו שם כל הימים. והוא ית' נקרא "אלקי הארץ", אשר מצד זה כל הדר בה צריך לעבדו, והיא כהיכל מלך. וזהו שאמר לאברהם "לך לך" אל מקומי, ואין כריתת ברית גדולה מזו, ועל זה מודים בהבאת ביכורים, וזה מהות חג השבועות – חג הברית, ובו נביא לפניו מביכורי ארצו אשר קצרנו לחם חמץ, שלא כפסח שענינו עבדות ה' שלקחנו לו מבית עבדים ואוכלים לחמא עניא די אכלו אבהתנא, לחם העבדים, אלא לחם חרות כבני בריתו, כרעיתו ויונתו (אמנם על המזבח לא יעלו, שענין ההקרבה הוא מה שנביא מצדנו, וכמו שכתב הרמב"ן בתחילת ויקרא, שהקרבן מבטא את המקריב שמעלה את חייו על גבי המזבח – כן הקרבת מנחה מעלה את פרנסתינו על המזבח, ואנו אין בכחנו להעלות אלא לחמנו לחם עבדות והוא מאכילנו משלחנו את לחם החרות). וזה ג"כ ענין קבלת התורה, שלא נאמרו לנו באותו המעמד אלא י' דברות, אך באנו בברית ונעשינו לעם ה' והיה כנישואין, כמו שהאריכו בזה. אמנם כל עוד היינו על אדמתנו, אדמת הקודש, אדמת ה', עיקר שמחת הברית במציאותה ובהתממשותה הייתה על ידי הבאת הביכורים והראיה לפניו. ומצינו בדברי הימים בזמן אסא – "ויקבצו ירושלם בחדש השלישי… ויזבחו לה' ביום ההוא… ויבאו בברית לדרוש את ה' אלקי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם… וישמחו כל יהודה על השבועה כי בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם בקשוהו וימצא להם וינח ה' להם מסביב" (דברי הימים ב' ט"ו, י' – ט"ו, עיי"ש), הרי שדרשו את החדש השלישי כמועד הברית. אך מעת גלינו ואין רואים את התממשות הברית במציאות ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות לפני דודנו מלכנו ולהשתחוות לפניו, ואפילו מעת נגנז הארון ושנים כרובים עליו, גילוי חבת קודש עיקר שמחת הברית היא בזכרנו יום חתונתו, אשר שמענו קולו מתוך האש ונגלה עלינו באהבה באמרו "אנכי ה'" – המהוה הכל, "אלקיך" – עליך שמי נקרא, ו"לא יהיה לך אלהים אחרים… כי קנא אני", כביכול כאדם המקנא לאשתו מאהבתו אותה אל תסתרי עם אחר, וחזרה ספירת שבועות קצירו לצפיה ליום האהוב, יום הקירבה. אמנם יש להוסיף, כי נהגו ישראל לעשות את קבלת התורה והכניסה בברית לקבלת עול תלמוד תורה, ומקורו בהא דאמר רב יוסף אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים ס"ח:), ופירש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי". והביאור בזה מכמה צדדים – האחד, שאין לנו שיור מכל דרגותינו רק התורה אשר בעולמה אנו משלמים פרים שפתינו, מחזירים קרקעות ביובל, ממליכים מלך, מיבמים, מקדשים חדשים וכו' ומתנתקים מן העולם כפי שהוא היום, אשר בו צלמות ולא סדרים. ועוד, שכאשר באנו בברית, מעשה הכניסה בברית היה ע"י שלמדנו השי"ת את עשרת הדברות ונשקנו מנשיקות פיהו, שענין תלמוד תורה הוא הדיבור עמו, ושונה הוא מתפילה שהיא דבור שאנו מדברים לפניו, אלא זהו דבור שהוא מדבר עמנו, ויותר דומה למה שאמרו "ראוה מדברת", וודאי אין ראוי ביום הברית אלא לחזור על מעשה הברית לידבק בו ית', ואכמ"ל במעלת ת"ת. ועוד – שתורה שבע"פ היא גילוי הברית, שסברת חכמי ישראל קובעת הלכותיה של תורה כבעל ואשה, שאע"פ שהאיש קובע את דרכי ביתו, מ"מ אף האשה מחוה דעתה, ומתנהל הבית על פי שניהם. ועל כן נהגו בישיבות ללמוד בעומק תורה שבע"פ, אך הנוהגים ללמוד תורה שבכתב ענינם לשמוע את דברי ה'. ומצינו בברכת המזון, שכיון שמזכירין הארץ מזכירים עמה התורה, וכן בברכת אהבה רבה כיון שמזכירין התורה מזכירין עמה ארץ ישראל, שאומרים "ותוליכנו קוממיות לארצנו", ששתיהן מהותן ברית ה' שכרת עמנו. והנה עתה התחיל ה' להחזירנו לארצו לקיים הברית בפועל, ושוב עשה עמנו חסדים גדולים בעת ספירת העומר והחזירנו אף לעירו, ויש לנו לזכור אף זה בחג השבועות ולהודות לו על כך, והוא ית' יגמור אשר התחיל וישמיענו בקרוב שנית דברי קדשו מלהבות אש, ונעלה ונראה ונשתחוה לפניו.