בחודש הקודם הבאנו את חלקו הראשון של השיעור, על חשיבותו של המקרא להבנת המשקל שמעניקה התורה לכל ערך ולכל מצוה, על כך שחז"ל בבואם להגדיר את אותו משקל יצאו מנקודת הנחה פשוטה שהלומד את דבריהם כבר יודע את המקרא על בוריו, על כך שעיקר הנושא של ארץ-ישראל נלמד מהחומש, וכן להפך – שהמסר המרכזי שבחומש, העובר כחוט השני מתחילתו ועד סופו קשור בארץ-ישראל כתכלית המושגת עבור שמירת המצוות. ראינו כיצד דבר זה מתבטא בתורה, וכן התעכבנו על מצוות התורה, וביחוד אלו האמורות בחומש דברים, שתכליתן ירושת הארץ, שהיא ה"טוב" המובטח פעמים רבות במקרא.
ספר הברית
יש לשאול על מה שאמרנו, שהרי "תורה" היא מלשון הוראת מצוות, ואם כן מדוע בספר התורה נכנס הענין של א"י שהוא התכלית, שלכאורה אין זה נוגע לקיום המצוות. התשובה לכך היא, שהתורה נקראת גם "ספר הברית", כך היא נקראת בפרשת משפטים (שמות כ"ד ז') ובספר מלכים (ב' כ"ג, ב'). ובספר זה, שהוא ספר ברית בינינו לבין ה', כתוב לא רק הצד המוטל עלינו, שהוא אכן ההוראות והמצוות, אלא מובאות בו ההתחייבויות של שני הצדדים כביכול, כתוב שם שאנחנו התחייבנו כך וכך, וכתוב גם מה שה' אמר לתת לנו בעבור זאת, שזה ארץ ישראל. התורה היא כמו שטר כתובה, בו כתובות ההתחייבויות בין איש לאשה, וכמו שמצינו בכמה מדרשים שמדמים את התורה לכתובה, וזה ממש פשוטו של מקרא. וכפי שכבר אמרנו, מי שרואה את כל הענין מתחילתו, רואה שהתכלית היא ההבטחה הבאה מצדו של ה', שהיא א"י, שהרי ה' ברא את העולם לא כדי שיקיימו מצוות אלא כדי שישבו בגן עדן, אלא שה' לא מעניק מתנה זו למי שחוטא, ולכן כדי לקבל את התכלית הזאת צריך לקיים מצוות. נמצאנו למדים, כי התכלית הינה להגיע לארץ ישראל, ולכן אנחנו חתמנו על שטר עם ה', שאנחנו נקיים את מצותיו והוא יביא אותנו לארץ הטובה.
רש"י בתחילת התורה מביא ממדרש תנחומא ישן קושיה בשם ר' יצחק, מדוע התורה לא התחילה מ"החדש הזה לכם", שהיא המצוה הראשונה שנתנה לעם ישראל. ושם הוא עונה, משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", כדי שלא יאמרו אומות העולם ליסטים אתם. והרי יש לתמוה על דבר המדרש, שאם כן היה צריך לעשות ספר נפרד שנקרא "תשובות לגויים הרשעים", ושם נכתוב מה שצריך כדי לענות לגויים, אך לא מובן מה לזה ולמצוות ולתורה שלנו. אבל באמת המדרש הזה מובן מאד, וזה ממש פשוטו של מקרא, שהרי אנחנו מדברים על שטר שבו צריך להיות גם הברית של ה' לתת לנו את א"י, והמדרש מלמד אותנו, שכיון שיש כאן דבר שמחייב את כל העולם, שארץ ישראל הטובה שייכת לנו, צריך כאן ספר ועדות ברורה שכתוב שם שה' ברא את העולם, ושה' בחר בישראל ונתן להם את המצוות, ולא די במצוות עצמן.
ועיקר קדושת ספר התורה הוא בענין זה, וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ספר תורה (פרק י' הלכה י"א), ש"כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהוא העד הנאמן לכל באי עולם, שנאמר, והיה שם בך לעד". והעדות היא שאנחנו חתמנו עם ה' על ברית, וכמו שהלוחות הן לעדות, שה' כרת עמנו ברית בחורב, והתורה הינה ההרחבה, שאנחנו נקיים את המצוות, והוא יביא אותנו לא"י, שם נתענג מטובו, ואת שניהם – את הלוחות ואת ספר התורה – מניחים בקדש הקדשים של אהל העדות.
עולם הבא
הדברים שאמרנו מפורשים בפסוקים, אלא שאחר כל זאת נשאלת שאלה קשה, והיא שעל-פניו נראה כי בתורה לא מוזכר ענין עוה"ב, והרי אנחנו יודעים שהשכר הוא בעוה"ב, וכמו שאמרו חז"ל (עירובין כ"ב.) – "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". ואם כן הוא, שהשכר משתלם בעוה"ב, קשה לכאורה על מה שאמרנו לעיל, שהתכלית הינה לבוא לארץ ישראל. ובאמת כבר הקשו הקדמונים מדוע לא מוזכר בתורה ענין עוה"ב, וכיון שהנושא עמוק, אין באפשרותנו להאריך בו כאן, אבל די לנו במה שאנו אומרים, שעכ"פ בתורה כתוב שהתכלית היא א"י, וודאי שיש לזה משמעות. ועל דרך משל יש להביא את הגמ' ביבמות (ס"ג:), שאומרת – "בא וראה כמה טובה אשה טובה, דכתיב "מצא אשה מצא טוב"", והגמ' שם אומרת שאם הכוונה לאשה, אזי כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה, ואם הכוונה על התורה, אזי כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה. ועל דרך זה אפשר לומר גם כאן, שגם אם יש לבאר שענין השכר הוא עוה"ב, מכל מקום נלמד כמה חביבה א"י שהעוה"ב נמשל בה. אמנם באמת ודאי אי"ז רק משל, אלא עוה"ב זה בארץ ישראל. ויש להביא את הגר"א בשה"ש (על הפסוק "על כן עלמות אהבוך" – שיה"ש א', ג'), שם הוא מבאר כי נפש הגוי מהשמים, בעוד נפש היהודי מהארץ. והוא אומר שם, שבזה מתורצת שאלת הקדמונים מדוע לא כתוב ענין עוה"ב בתורה, כי איננו מעוניינים בנשמות שנדבקות בקב"ה, אלא אנחנו רוצים להביא את הקב"ה לארץ, ודבר זה כתוב בתורה פעמים אין ספור. לא נאריך בזה, אבל נראה שתורף דבריו הינו שהעיקר איננו עולם הנשמות, כי אם העוה"ב שכאן בארץ. ודבר זה מתחיל כאן כטוב גשמי, ואח"כ הארץ מזדככת יותר, וכפי שהיה בגן עדן מתחילה, וזה נהפך למה שנקרא "עולם הבא", שזה הדרך שה' תיקן, שדרך הארץ הזאת שבעולם הזה נוחלים את ההטבה של עוה"ב. ובמקו"א (יונה א', ד') אומר הגר"א, שהתורה דברה במושגים שאפשר להבינם ולהגישם, ולכן התורה מדברת על א"י. ואנו נסמוך על ה' שבהמשך א"י תהיה יותר ממה שהיא עכשיו, שבאמת "ארץ זבת חלב ודבש" אולי לא נשמע כ"כ משכנע, אבל אנחנו סומכים על ה' שודאי מה שהוא מביא לנו יש בזה הטבה עצומה מאוד מאוד, ושם ישנו הטוב הגדול של ה'.
ובאמת הסיבה לכך שרק בארץ ישראל זוכים לטוב ה' נאמרה בשירת הים, שם כתוב "הר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'" (שמות ט"ו, י"ז), שהקב"ה מושל ושולט בכל העולם, אבל הממלכה שלו היא א"י. משל למלך ב"ו שמושל בכיפה, וכל מלכי העולם תחת ידו, אבל עדיין יש לו הארץ שלו שבה הוא מולך בפועל. וממילא הטוב האלוקי נמצא כאן. וא"כ אין זה רק טוב גשמי, אלא יש כאן ענין של התענגות על טוב ה'.
ענין הגשם בא"י
לפני פרשת "והיה עם שמוע", אומרת התורה, כי א"י אינה כארץ מצרים שהיא ארץ מישור, ושעליה נאמר "והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים י"א, י') והכל זורם על מי מנוחות, אלא הארץ שאתם באים אליה היא "ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" (שם י"א), ארץ בה קשה להביא מים ממקום למקום ואין יאור, ולכן "למטר השמים תשתה מים". ולכאורה עולה כאן שאלה, שבכל מקום הרי נאמר שא"י היא זבת חלב ודבש, ארץ טובה, והנה כאן יש תכונה, שבה נראה כי מצרים יותר טובה, ולכאורה בא"י יש חסרון. אולם הפסוק ממשיך – "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". מצרים היא תמיד טובה, אם יש רעב בא"י יורדים למצרים, שכן במצרים המצב לא משתנה, תמיד טוב, אבל זהו טוב מוגבל, שהאנשים מביאים לעצמם ברגליהם. וה' בחר דווקא ארץ, שלפעמים היא טובה ולפעמים ח"ו אם "ועצר את השמים" היא רעה, זה מצב שעולה ויורד, ה' תמיד דורש אותה, והוא זה שמשקה אותה מהשמים, והיא יכולה להיות טובה מהכל. הגשם כאן הוא סמל, ואמנם בזמנם זה היה גם כל המציאות, אבל גם בזמננו ובכל זמן זה מסמל שאנחנו צריכים את השמים ואת הגשם של ה'. בגמ' רואים שנושא הגשמים מסמל את השפע שיורד מלמעלה, וכמ"ש (תענית ח:), שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת, שזה השפע האלוקי שיורד לארץ. וכתוב כאן, שהקב"ה הביא אותנו לארץ שבה הטוב מגיע ממנו, אנחנו לא רוצים סתם טוב, אנחנו רוצים טוב שמגיע מה', "ונהרו על טוב ה'" (ירמיה ל"א, י"א), אנחנו רוצים לראות שהקב"ה מתהלך בתוכנו, ואנו נהנים מטובו. הברכות של בפרשת בחוקתי מסתיימות בברכה "והתהלכתי בתוככם", והגר"א אמר על זה שזה טוב יותר מכל הנשמות שיש למעלה. "והתהלכתי בתוככם" כמו בגן עדן, שה' "מתהלך בגן". ולכן המצוות לא נועדו רק כדי שנקבל שכר, אלא הן מהוות צורת יחס של בעל ואשה, שהאיש נותן והאשה נותנת, והטוב בזה הוא לא רק הטוב שהאשה מקבלת, אלא כל היחס של האהבה והחיבה, זה התענוג הכי גדול. ופרשת "והיה אם שמוע" מהווה המשך לפרשה הזאת, ונאמרה בהקשר אליה, ה' אומר שאם תשמעו למצוותי, "ונתתי מטר ארצכם" אבל אם ח"ו לא תשמרו, אז "ועצר את השמים", שכן ארץ-ישראל איננה כמו במצרים, אלא בא"י אתם תלויים בי, הגעתם לממלכה שלי, ולכן פה בא"י אתם צריכים לקיים מצוות. חז"ל דורשים מהפסוק "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שבתחילת השנה נידון מה יהיה בסופה, שזה ר"ה, וזה בא"י, אבל במצרים אין יום הדין, שם יש יאור כל הזמן. בא"י, לעומת זאת, יש ר"ה, יש דין של ה'. ויתכן שלכן אומרים בר"ה "זכר ליציאת מצרים", ולכאורה זה קשה, דבשלמא הרגלים – מובן שהם שייכים ליציאת מצרים, אבל לא מובן הקשר בין ר"ה ליצי"מ. ולפי האמור הדבר מובן, שהדין של ר"ה הוא דוקא בארץ ישראל, וההיפך זה מצרים. ובאמת רואים שהיצר הרע עוסק בזה, להוציא אנשים דוקא בר"ה מתחת השגחת ה', שירדו מא"י לחו"ל, אבל מי שאכן מעונין להיות תחת ההשגחה האלוקית, לא יצא מהארץ שעיני ה' בה, שאין לך דבר טוב מזה שאנחנו נתונים בידיו, והוא יתן לנו את הטוב בהארת פניו, וזה נעשה בר"ה. ולא כמו שנאמ' על הנחש ש"עפר לחמו", שזו הקללה שקללו ה', עפר הרי יש בכל מקום ובכל זמן, מצרים זה בחינת הנחש והתנים הגדול, הם מקבלים מה שהם רוצים, אבל בא"י יש יום הדין, ואנחנו מקבלים את טוב ה'.