בלוג

מתוך הקדמת "ארץ ישראל – נחלת עם ישראל"

קשר עם ישראל עם ארץ ישראל הוא קשר ארצי ושמימי, ולפיכך הוא קשר נצחי שלא ינתק לעולם. אגוד כפול זה דנשקי שמיא וארעא אהדדי, תחיבתו הראשונה בנחלת אבות מתנת א־ל־ה־י־ם, ואחרי כן נעשה קשר של קיימא בקשר עליון מן התורה במעמד הר סיני. הלא ״רבו (רובי) תורתו כמו זר נחשבו״ על ארץ אחרת, ואינם מתקיימים אלא על האדמה הזאת שהיא המקלט האחד בכל ארצות התבל לנו ולרוחנו ״שארץ ישראל ראויה לתורה ואין התורה שלמה אלא בארץ ישראל״ (הרמב׳׳ן. ועיין בפירושו על התורה בראשית כו, ה. ובדברים יא, יח),״כי ישראל קרואים נחלת השם והארץ היא נחלתו, והתורה תלויה בשניהם – בעם השם על נחלת השם, והעוזב אחת עוזב השנית, (ואמרו בבראשית רבה פ׳ לך לך) אם נכנסים לארץ מקבלים א־ל־ה־ו־תי״ (הגריעב"ץ בהקדמתו בסדור תפלה "בית יעקב"). ויפה אמר מי שעמד על אמת זו: מצב היהודים הוא מיוחד במינו. שאלות העם הדת והארץ קשורות אצלם זו בזו, במדה שאין דוגמתה בשום עם בשום דת ובשום ארץ (בלפור).

…

להאמין בכתבי הקודש ולכחש בנצחיות עם ישראל על ארץ אבות — אין לך סתירה גדולה מזו. ואינה מתישבת אפילו בשפתי חלקות של האדם המודרני אשר למד את פיו על ידי ״גלוי וכסוי בלשון", שדברים היוצאים מלב עקש ופתלתל יהיו נשמעים במוצאי שפתיו כדברים ישרים ונכוחים.

ההודאה בספר הספרים והכפירה בברית אשר כרת ה׳ עם אבותינו על ירושת הארץ, שני דברים אלה המכחישים זה את זה, אם הם יוצאים מפי בני ברית אות היא על עניות הדעת של בני אדם, אשר הגלות ושעבוד מלכויות השפילו את רוחם והפחיתו את מדת הםתפקותם הנפשית, והם מסתפקים בחיים שיש בהם בושה וכלימה וחלול שם ישראל, אך אם אין בהם שפיכת דמים וביזת הרכוש ויש להם קורת רוח במצב ישראל בין העמים שיש בו חלאת האנטישמיות, אך אם אין בו שנאת ישראל מעשית של שוד ורצח. ועל קלון עבדותם וירידתם המוסרית עד כדי מכירת יהדותם בנזיד עדשים. הם שמים מסוה של אשליות האמנציפציה של תורה קוסמופוליטית.

ואם שני הפכים אלה שהם ״תרתי דסתרי״ נאמרים ונשנים בפי אנשים שאינם בני ברית אשר על הבייבל גאותם, הלא הם מטילים דופי באמונתם שבשעת צרכם הם מראים את עצמם כמושפעים מכתבי הקדש, והדברים האמורים בהם ביחס אל עם הספר, אינם מקובלים אצלם ואינם סומכים עליהם.

…

היוכל לפקפק בתוקף המשפטי החרות על לוחות העדות שנחלת עם ישראל היא להם חלק א־ליה־י ממעל, העם השולח שי למלכו ביום שניתן כתר מלכות בראשו את התנ״ך בצרוף הדברים האלה: ״הננו מגישים לך מנחה ספר זה — סגולת התבל ומלואה. בו חכמה, משפט הוא למלך ואלה הם דברי א־ל־ה־י־ם חיים״?

…

ישרת לבו של הקולונל פ. מ. סקוט העמידה אותו על האמת, בהערכתו את הצהרת בלפור בדברים נכונים כאלה: ״בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: קרענו מן התנ״ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר — ועל השטר של הא־ל־ה־י־ם הוספנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש״. אם לא חדרה הרוח של חוות־דעת מוצקת זו בקרב אלה שהתנ״ך הוא בעיניהם יסוד היסודות של הנהגת העולם. אולי אין זה אלא מפני שענין ״ארץ ישראל – נחלת עם ישראל״ מובלע באוצר התורה, אשר עין זר לא תשזפהו והקורא התמים שאינו חוקר ודורש לא ישיגהו. הספר הזה קובע מקום מיוחד אך ורק בשביל החומר הנוגע אל שאלת ״ארץ ישראל – נחלת עם ישראל״ כפי סדר הכתובים וכפי סדר הזמנים, בשביל שיוכלו הכל להסתכל בו בעין פשוטה, ויראו ויוכחו ולא יטילו עוד ספק בצדקת ובשכלול של שלשת העמודים המוצגים בפתח השער. ואז גם אלה ההוגים מקרב בני עמנו שיש להם צורך בתיקון דעותיהם בעיקר הרעיון של שיבת ציון, ימצאו בו הנקודה התכונה של התעודה בישראל כעם שוכן על אדמתו.