מושיבי עקרת הבית – אם הבנים שמחה

פסוקי ההלל עוד מזדמזמים באוזנינו מתפילת ראש חודש שחל בשבת – מי כה' א-להינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי עמו, מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללוי-ה.

והנה נראה ככל החזיון הזה בזעיר אנפין מתקיים גם בנו, לאחר חילול הקודש וחילול כבוד התורה העצום שהתחולל אך לפני שלושה שבועות באותה הילולא שנהפכה בעל כרחנו למאורת פריצים והוללות רח"ל, אך הנה שוב קמה אלומתנו וגם נצבה, ושוב יושבים אנו יחד בצוותא חדא, עם נדיבים, נדיבי עמו, בהילולת בעל 'אם הבנים שמחה'. אכן, הללו י-ה.

ולא קלה היתה המשימה ולא חלקה היתה הדרך, 'רעשי הרקע' וקולות המוחים ליוו אותנו לכל אורכו של האירוע, ולולא עזרתה ה' לנו בגיבורים גם מסיבה זו היתה נהפכת לאבל ותוגה… אולם ברחמיו וברוב חסדיו עד הנה עזרנו ה' ובשישים גיבורים סביב לה הוקפה מסיבתנו, מפחד בלילות.

מי שזכה להשתתף בהתכנסות חווה חויה מופלאה. האולם היה מלא עד אפס מקום, ציבור גדול בכמות ובאיכות, מוזיקת רקע, מלוה מלכה כיד המלך, בר של כיבוד קל, וגליונות של האגודה חדשים גם ישנים בכל פינה, ועל כולנה – הספר הקדוש 'אם הבנים שמחה' שנחטף בכמויות, שבוודאי עשו נחת רוח לאותו צדיק שהתכנסנו לזכרו.

לאחר שנתאספו ובאו מקצווי ארץ הקרובים והרחוקים גם יחד, נפתחה ההילולא באמירת פרקי תהלים רותחים, מפי הגאון רבי משה אליהו בוסו שליט"א, נכדו של מרן סידנא בבא סאלי זי"ע. לטובת ולהצלחת כל עם ישראל, וביחוד אותם המחרפים נפשם להצלת הכלל כולו.

דברי פתיחה חמים נשמעו מפי יו"ר האגודה, הרב יהודה אפשטיין, אודות בעל ההילולא ותרומתו ליהדות בלימוד סוגית ארץ-ישראל והגאולה ובכל הסוגיות הנלווות, אשר העמיק לדון ולהסיק שמעתתא אליבא דהלכתא מתוך המקורות בעיון הנדרש ומתוך התבוננות במציאות, ולא מתוך השקפה קדומה או מאמרי עיתון ובמנותק מן המציאות.

הרב משה מלוביצקי [אשר גם הנחה את האירוע] הסביר את העקרונות היסודיים, אותם מבקשת 'קדושת ציון' להנחיל בציבור, והם:

א. חובת ההתבוננות בהנהגת הבורא, ככתוב 'בינו שנות דור ודור'. הרב מלוביצקי באר בטוב טעם, כי ישנם שני סוגי גאולה השונים בתכלית האחד מן השני – האחת על-טבעית, ענני שמיא, בית מקדש באש משמים, קיבוץ גלויות כעל כנפי נשרים, הכל בבת אחת. והשניה – מלובשת בטבע, עני רוכב על חמור, גאולה מרובת שלבים כמפורט בשמונה עשרה, קמעא קמעא, מקום למעשה התחתונים – אתערותא דלתתא.

קל לזהות את מיקומנו על ציר הזמן ההיסטורי, וכי אנו בעיצומה של הגאולה הטבעית, כפי שחזה הרה"ק מרוזי'ן זי"ע. ובדברי בעל ההילולא 'אם הבנים שמחה' מובא גם ישוב לתמיהה כיצד יתכן, שקיבוץ הגלויות המובטח יובל על-ידי מרשיעי ברית – כן מצאנו בכמה וכמה מתהליכי יצירת משיח בן דוד והגאולה, הסתר בתוך הסתר כדי שלא יתעורר השטן להאבק בכל כוחו – בנות לוט, יהודה ותמר, ישי ואם דוד[1].

ב. חובתנו לדרוש לציון ולהמלכת הבורא ותורתו על מרחבי ארצנו. אכפת לנו וחורה לנו כיצד נראים בני האבות הקדושים. הדבר בידינו, ולא נוכל לומר 'ידינו לא שפכו' אם נתעלם מהם. יכולתנו לצמצם את השפעת הפרוגרסיבים אינה תלויה ברוב של שומרי תורה ומצוות בארץ, שכן הפרוגרסיבים הם מיעוט הרבה יותר שולי והצלחתם עד כה נובעת מכך שהם נלחמו במעמד צד אחד – הם נלחמו לנו ואנו ישנּו להם, כביטויו של בעל חובת הלבבות. עלינו פשוט להתעורר ולהשיב מלחמה שערה ולא להתמקד רק בגובה המלגה לאברכים.

ג. חובתו של כל יחיד מבני חוצה לארץ לעלות לארץ, הן מצד חובתו הפרטית להיות כמי שיש לו א-לוה ולקיים מצוות שאינן רק בגדר 'צִיוּנִים', והן מצד הערבות לכלל ישראל, שלא לקדוח בספינה של כולנו. המתרשל מלעלות, מלבד שהוא מגלה שכל תפילותיו הם כצפצוף הזרזיר, חבר הוא לאיש משחית והדם על ידיו.

עלינו לפעול בתעמולה אצל בני חוץ לארץ, אבל גם פשוט להסתכל עליהם בצורה הנכונה ולהביע זאת בפניהם – איך יתכן שהם מאפשרים לעצמם להיות בכזו תחתית רוחנית ולהעיד עדות שקר בנפשם בכל תפילה ותפילה ולהוציא עצמם מכלל ישראל ומשכינתו יתברך החוזרת לארצה?! וגישה זו, כאשר תובע בפניהם שוב ושוב, תזרז בפועל את עלייתם ארצה במהרה.

הגאון רבי משה שוויצער שליט"א חיזק אותנו בדברים חמים ונלהבים, ואף הציע למען קיום חזון האגודה להפוך את התורה והמצוות לנחלת האומה ולא לנחלת היחידים – להקים כוללים שיעסקו בסוגיות ציבוריות, אשר לצערנו עתה אין מי שידון בהם בעומקא דדינא.

הרב בצלאל גנז עמד על כך שמאז ומעולם ארץ ישראל היתה בראש הכותרות, כמבואר בברית האבות ובדברי ה' למשה קודם יציאת מצרים. בדבריו סיפר על הרעיון שנפל במוחו בעת שראה פעם את בנין האו"ם, כי כל קיומו של אותו מוסד ענק – לא נברא אלא כדי להביא להסכמה אחת על הקמת המדינה היהודית, הסכמה אשר מאז כבר התחרטו עליה שוב ושוב, כהסכמת כורש בשעתו, ולא נוצרו אלא לצורך זה.

הגאון רבי יוסף צבי ברייער שליט"א, ראש ישיבת בעלזא בבית חלקיה ונכדו של בעל ההילולא פתח בהתיחסות למקטרגים העכשויים ובאר, שישנם כאלו שקמים בבוקר ואומרים במקום 'מודה אני' – 'מוחה אני'… ולאחר מכן מחפשים על מה למחות. עוד סיפר מסביו בעל ההילולא זצ"ל הי"ד ומזכרונותיה של אמו – בת המחבר, אשר בכל מקומות גלותו בשנות המלחמה, היה הולך ודורש ברבים לברוח מארץ העמים ולעלות ארצה, והיו באים לביתו בני הקהילה ומוחים בו על דבריו, אך לא היה חוזר בו בשום אופן. וכן סיפר מהסכמות הצדיקים על ספרו ועל שיטתו הקדושה בחובת ישוב הארץ בימינו אנו.

לסיום נשא דברים הרב משה אליהו בוסו שליט"א על כך שהאמת אותה אנו משמיעים ברורה כשמש בצהריים, וכי מה אנו אומרים? פסוקי התורה ומדרשי חכמים! וכל החולקים לא בהשכל ידברו. אלא שאין דרכנו דרך המלחמה והפלגנות, כי אם 'בקש שלום ורדפהו', ואדרבה – מתוך השלום והאחדות בין כל חלקי העם, משם תצמח מלכות ה' בקרוב בימינו.

ואולי החשוב מכל, יותר מכל הדברים החמים שנאמרו, הוא יסוד הלימוד הקבוע בספר הקדוש למשך השנה הקרובה על מנת לסיימו בהילולא של שנה הבאה, שנת השמונים להירצחו של המחבר הקדוש הי"ד, ואף חולקו סימניות מהודרות ומיוחדות ובהן חלוקה נוחה של הספר לפי חודשי השנה. ומכאן תצא הקריאה – כל מי שיפתח שיעור בספר הקדוש, יבורך בכל הברכות – יברכך ה' מציון!


[1] ואף כך הוא ענין המקטרגים העכשויים שעמדו בחוץ, כעין וכדוגמא למצבו של אדונינו דוד ע"ה שקיבל קללה נמרצת מראש הסנהדרין ותגובתו היתה – ה' אמר לו קלל, ולא משום שבטלה הבחירה, אלא משום הטעם הנ"ל.

כתיבת תגובה