אברהם אריאל
הערת המערכת:
ברוח ימי הפורים הממשמשים ובאים, בהם נהגו ישראל קדושים להכות את המן, מצאנו לנכון להעלות חיוך על פניכם, קוראי גליוננו הנכבדים, ולהביא בפניכם את המכתב הזה שהתקבל במערכת, עם תיאוריו הציוריים.
מחמוד אבו סנינא מתרגש מאוד. לפני חודשיים רצח יהודי, והיום הוא עומד להיות מוצא להורג על ידי הישראלים. כן, אני, מחמוד, שכולם אמרו תמיד שלא יצא ממנו כלום – עומד להיות הנידון למוות הראשון על ידי הישראלים!
אתמול ביקר אותו המופתי של ירושלים ודיבר איתו בהתרגשות על מעלתו כשאהיד, ועל הטובות הגדולות הצפונות לו בגן עדן. הוא גם סיפר לו, שכל הרחוב הערבי מתכונן, כבר הדפיסו פוסטרים ענקיים שלו, של מחמוד, וכבר נקבעו כיכר ברמאללה וכיכר בעזה שתקראנה על שמו של הנידון למוות הראשון. ליד ביתו בעזה מוכנה כבר סוכת אבלים ענקית ומפוארת, ומשפחתו קנתה כמויות מסחריות של ממתקים לחלוקה למנחמים.
ההתרגשות גדולה. הנה, הוא שומע שקשוק מפתחות, כבר באים לקחת אותו, כמה ציפה לרגע הזה!
הדלת המסורגת של התא נפתחת, אבל במקום הסוהרים, נכנס עורך דין בליווי מפקד הכלא. עורך הדין מחזיק בידו דף ומקריא –
"מחמוד אבו סנינא מספר ת.ז. 36896789 – מדינת ישראל דנה אותך למוות, אך נשיא המדינה ברוב טובו החליט לחון אותך, בעקבות לחץ בינלאומי, ולהמתיק את עונשך.
במקום מוות הומתק עונשך לעונש קיצוץ, על פי חוק עונשין מספר 657978 תשפ"ד, שנחקק אתמול".
מחמוד, ששמח על הבשורה, שאל: "מה זה אומר?"
"תראה בהמשך", ענה עורך הדין, "אין לך מה לדאוג, הקיצוץ יעשה על ידי רופאים בעלי שם עולמי בתחום."
לאחר מספר ימים נשלח מחמוד לביתו בעזה, ללא מאסר, אבל גם ללא ידים, רגליים ועיניים.
בן דודו, מוסטפה, שהיה המתכנן של הפיגוע, יצא גם הוא לחופשי, אמנם שלם בגופו, אך לתכנן פיגועים או כל תכנון שהוא, הוא כנראה לא יצליח יותר, בעקבות זריקה מסוימת שקיבל בראשו.
צילומים של מחמוד ומוסטפה פורסמו בכל העיתונים. האיחוד האירופי הבטיח לממן לכל אחד מהם שני פיליפינים שיסייעו להם בכל מה שיצטרכו לכל ימי חייהם. מחמוד ביקש מהנהגת החמאס לוותר על קבלת הפנים ההמונית שתוכננה לכבודם, ובקשתו התקבלה בהבנה.
במהלך החודש שאחרי שחרורם של מחמוד ומוסטפה, התרוקנו בתי הכלא הישראלים מיושביהם לאט לאט. הם הפסיקו לתכנן פיגועים ולעשות תארים בבתי הכלא, ושוחררו למרכזי שיקום שהוקמו על ידי האיחוד האירופי בעזה.
ובמקום להיות עולה הגרדום הערבי הראשון – מחמוד נעשה הערבי האחרון שהעז להרוג יהודים בארץ הקודש…
הערת המערכת:
ומכאן לפורים: אם ח"ו לא תצליחו להכות את המן, לפחות תשתדלו לנכות אותו…
ועכשיו לחלק הרציני עם המקורות התורניים.
את הסיפור הזה כתבתי בפעם הקודמת שעלה לכותרות הנושא של 'עונש מוות למחבלים' [ולכן עדיין מוזכרות בו כיכרות בעזה…], כאשר בעקבות האירועים האחרונים יש יותר סיכוי שהדברים יתקבלו יותר בלבות כל ישראל.
כמה מילים בעקבות המאמר הנ"ל –
ראשית – כל המהלך הנ"ל הוא מהלך של דיעבד, במצב שבו המדינה לא רוצה לעשות את רצון ה' במלואו, ולהוריש את יושבי הארץ כראוי, אלא 'להסתדר' עם האומה הערבית בתוכנו – אז עליה להפעיל עונשים שמרתיעים באמת.
שנית – מדינה שמתמודדת כבר מאה שנים עם טרור – תפקידה ללמד את העולם כיצד מתמודדים עם טרור, ולא לקבל את הרעיונות ה'מוסריים' ממדינות שיושבות בשקט ובשלוה.
האופן שבו ננהג ביחס למקרי טרור – ילמד את העולם כיצד להתמודד עם הטרור האיסלמי שהמוות לא מספיק מרתיע אותו, ועל מאסר הוא מגיב בחטיפות.
ואם תשאלו – האם אין חשש שהערבים יעשו כן גם לנו בחזרה?
התשובה פשוטה: מי יעז?
ואולי זהו מנהג ברברי שאין לו שום מקום בקרב עובדי ה'?
אמרתי אלקטה בשיבולים, צאי לך בעקבי הצאן, מה נהגו גדולי ישראל במשך הדורות?
הנה אוסף מקורות על כך שהנהגת עם ישראל לאורך הדורות היתה לפגוע גופנית ברשעים ולא להכניס אותם לכלא:
שופטים א ו – "וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו".
סנהדרין נח: – רב הונא קצץ ידו של מכה חברו.
סנהדרין כז. – רב אבא בר יעקב עיוור את עיניו של רוצח [לפי פרושו העיקרי של רש"י].
הרא"ש בשו"ת (כלל יז ח) כתב על מגדף (במהדורה ללא צנזורה) – "דעתי היתה נוטה שיוציאו לשונו מפיו ויחתכו רוב המדבר שבלשונו ותאלמנה שפתותיו, ובדבר הזה ימודו לו כפעלו וזאת היא נקמה מפורסמת הנראית בכל יום לעיניים… נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל".
וכן הורה הרא"ש (כלל יח סימן יג) לחתוך חוטמה של פושעת.
בשו"ת הריטב"א (סימן קלא) מסביר למלך למה הדיין דן יהודי לקצוץ ידו ולשונו.
בשו"ת זכרון יהודה סימן נח (בנו של הרא"ש) מורה מה לעשות ברוצח אם לחתוך יד אחת או שתי ידים.
ושם בסימן עט הורה לחתוך שתי ידים למכה דיין.
מהר"י ווייל (סימן נח) הורה להוציא עיניים.
רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ה דף נח טור ב) כתב לקוץ ידו של מכה אשתו.
וכן הורה מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן פא.
ובשו"ת מהר"ח אור זרוע תשובות חדשות ד הורה לקוץ ידו של מכה.
והיש"ש יבמות י מספר על מוסר בזמנו, שנקרו עיניו וחתכו לשונו.
וכן העיד בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קלח, שרבו הורה לנקר שתי עיניים ולחתוך לשון.
כל המקורות מהראשונים מדברים על ענישה ליהודים, כמובן.
הרוצים להבין איך מותר לעשות כך ליהודים בגלות ללא סנהדרין יוכלו לעיין בשו"ת הרשב"א חלק ה סימן רלח ובחידושי הר"ן סנהדרין כז. ד"ה אי ודאי.
ולסיום אביא דברי רבי יהודה בן הרא"ש, שמתמצת את העקרון: "יותר יתיסרו [ילמדו לקח] אם יענישוהו עונש גדול בגופו וישאר חי ממה שיתיסר אם יהרגוהו, כענין שנאמר 'אל תהרגם פן ישכחו עמי'". וכן כתבו המפרשים על הפסוק הנ"ל, שדוד אומר לה' – אם תהרוג את אויבי, העם ישכח שאויבי נענשים, אלא שימשיכו לחיות וייסר אותם בייסורים.
וכדברי הרא"ש שהבאנו לעיל – "וזאת היא נקמה מפורסמת, הנראית בכל יום לעיניים".
לתגובות ולקבלת ציטוטי המקורות במלואם ניתן ליצור קשר בכתובת הדוא"ל – 248aba@gmail.com.