בשנת תשכ"א יצא לאור הספר "ויואל משה" לרבי יואל טיטלבוים זצ"ל האדמו"ר מסאטמר.
בספרו הוא יוצא חוצץ נגד הקמת המדינה, ומפיו לפידים יהלוכו על גודל העוון של עליה המונית לא"י, לימוד בלשון הקודש, לקיחת ממשלה קודם לגאולה בידי שמים וכו’.
והנה חייב אני לומר כי בתחילה כשנחשפתי לספר זה בנערותי, הזדהיתי מאוד עם הכתוב בו מעוצם כעסי על ראשי המדינה על שעוללו לעם ישראל ולתורת ישראל, שהשחיתו כל חלקה טובה, מה שלא הצליחו לעשות לנו כל אומה ולשון.
אך עם הזמן שקריתי ושניתי פרק זה ראיתי שאין מסקנותיו עולות יפה מן הנתונים. והאמת היא, שיש להפריד בין מלחמתנו במתקרים "ציונים", לבין מעשה ה’ כי נורא הוא, שקיים שבועתו לקבצנו מארבע כנפות הארץ ולהביאנו אל המקום הזה. ונתברר לי הדבר בראיות פשוטות מהמקרא ועד מעשה רב מגדולי האחרונים.
והנה לא הייתי כותב בענין זה לולא שראיתי דבר מאד מפתיע והוא, שהרבה מן הציבור החרדי, על-אף שאינם נמנים על חסידות סאטמר, מונחת בדעתם ההבנה כי אנו נמצאים כאן במקרה, ולא יד ה' עשתה כל זאת. ובאמת יאמרו לך, כי אין נ"מ אם אנו יושבים פה, בברלין ,או בארה"ב כי עדיין בגלות אנו, כשפלותנו אז שפלותנו עתה
ונוצר מצב, בו כאשר אני שואל מישהו מציבור היראים לדעתו בסוגיות הללו, אני נפגש ברוב המקרים בבורות מוחלטת בכל הנושא, ובחיק אותה בורות נחה דעת חסידי סטמאר הנ"ל (ביודעין או שלא ביודעין) בלי דרישה ובלי חקירה האם כנים הדברים, והאם יש חולקים בדבר.
והוא דבר תימה, שציבור גדול סובר בסוגיה כל כך חשובה כדעת המיעוט, כאילו שבשאר דבריו הוא הולך בעקבות דעתם של חסידי סאטמר.
ולכשנתבוננתי בדבר מצאתי לתופעה זו כמה סיבות אך העיקרית שבהם, אשר לדעתי מהווה שורש לכולם, הינה שהיחיד באותה תקופה שדיבר בסוגיה זו באריכות רבה היה האדמו"ר הנ"ל, ועל-כן נתקבעו דבריו בלא שימת לב בליבם של הרבה בני תורה.
מכיוון שכך, ומכיוון שאני רואה ענין זה כיסודי ביותר במהלכו של עם ישראל, והוא מקיף את כל חיינו, אמרתי אקום ואשנה פרק זה, ובמקום שאחשוב שאין הצדק עם הרב יואל זצ"ל אומר דעתי ולא אבוש. ומעכשיו הריני מגלה דעתי, שאם ימצא בדברי לשון קשה וכיוצא בזה, לא לזלזל בכבוד הרב ובכבוד התורה נתכוונתי, אלא להעמיד הדברים על דיוקם.
מאמר זה מיועד לבני תורה החפצים באמת ואינם מפחדים לגלות כי יתכן שטעו בחלק מהשקפת עולמם. ואמנם ידעתי, כי שתמיד ימצאו ליצני הדור שיאמרו "מה יודע זה שלא ידע האדמו"ר זצ"ל?" וכיוצא באלו הדברים. כנגד אלו אקח דברי הרמב"ם ואעשם עטרה לראשי, וז"ל בערך (מו"נ סוף הפתיחה): "אני הגבר, אעדיף ללמד האמת שהוכח, שיתאים למעולה אחד ולא יועיל לאלף סכלים"
מבנה הספר ויואל משה.
ספר זה מחולק לכמה וכמה נושאים, ואנו לא ניגע בכולם אלא בקשורים לעניננו, אך נעשה סקירה קצרה על מבנה הספר לפני שנתחיל.
ובכן, הספר מחולק לג' מאמרים.
מאמר ישוב ארץ ישראל. בו דן הרב אם יש חיוב לעלות לארץ ישראל.
מאמר לשון הקודש. בו טוען הרב שאין ללמוד בלשון הקודש בזמן הזה. בשני מאמרים אלו אין עסקנו בחיבור זה.
מאמר ג' השבועות הוא המאמר השלישי והוא הנוגע לעניננו, ועליו יסובו דברינו, לבד מסוגית ההליכה לבחירות שבה לא אדון במסגרת זו.
ועוד אומר, ששמתי לב לתופעה מענינת, והיא, שגם אנשים המחזיקים בדעתו של האדמו"ר זצ"ל לא באמת מונחים בפרטי מאמר זה. וזאת, משום שמאמר זה עמוס ביציאה מענין לענין ומחקירה לחקירה בחריפות ופלפול ומתובל בהמון תוכחות ודיבורים מבהילים אודות רעת הציונים והנמשכים אחריהם. ודבר זה גורם לכך, שהמנסה לקרוא מאמר זה יוצא בסופו של דבר בידיעה "גולמית" בלבד בלא הבנה בפרטי הטענות.
לכן השתדלתי לדלות מדבריו את טענותיו ההלכתיות כדי שאוכל להתייחס אליהן ענינית ונצא לבסוף עם דברים ברורים. ובכן, דברי הרב בעל הויואל משה וטענותיו (בציטוט מדויק) יובאו בכתב רש"י, ועליהם יסובו דברינו.
וממך קורא יקר אבקש, אם חפץ אמת הנך, אל נא תקרא מאמר זה כשט על פני המים ובלי הסתכלות ועיון, אלא בחון מאמר זה ואחוז בסנסיניו, כי יתבארו בו עינינים רבים הנוגעים מאד לתקופתנו ולחובתנו, אנו בני התורה, בעת הזו.
באור סוגית ג' שבועות
הנה, רוב ככל שיטת סאטמר נשענת על מאמר אחד בסוף מסכת כתובות, אשר יובא לקמן, וכל שאר המקורות וההסברים שמביא הרב פירושא הוא. ונמצא, כי שורש שיטתו היא הגמ' בכתובות הנ"ל, וכל השאר ענפים.
לכן, כדי להבין את שיטת סאטמר, לבנותה או לסותרה, אהא דורשה כותבה ומגיהה לסוגיה זו בעז"ה, ואשתדל לעשות זאת בעיון רב בלא משוא פנים, בלא נגיעות ומכל צד אפשרי.
ובכן, שיטת הרב בענין איסור השבועות לענ"ד מוקשית מאד מכמה פנים. מבחינת פירוש השבועות, ההלכה, הגבלת זמן השבועות, ומצד מהות השבועות. ואתחיל בפרוש השבועות וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
פירוש השבועות
גמ' כתובות (ק"י: – קי"א.): 'ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא: השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'. ורבי זירא? ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ורב יהודה? אם תעירו ואם תעוררו כתיב. ורבי זירא? מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא – הני דאמרן, אינך – שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. בצבאות או באילות השדה – אמר רבי אלעזר, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה".
ע"כ לשון הגמ', ואף כי הובא מאמר זה בכמה מקומות בחז"ל בשינוים מעטים, מ"מ כאן הוא עיקרה של סוגיה, ומה שיתפרש כאן יתפרש שם.
ובכן[1], סיכום קצר של דברי הגמ': ישנן ג' שבועות, שבהן כולם מודים, והם:
א. שלא יעלו בחומה.
ב. שלא ימרדו באומות.
ג. שבועה לאומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי.
ועוד יש ג' שבועות לר' זירא שבהם לכאורה לא מודה רב יהודה:
א. שלא יגלו את הקץ.
ב. שלא ירחקו את הקץ.
ג. שלא יגלו את הסוד.
ועוד יש איסור לעלות מבבל לא"י אפילו על יחידים. ואיסור זה הוא רק לרב יהודה, ור' זירא אינו מודה בו.
עד כאן הסוגיה שהיא אבן היסוד לכל השקפת התורה לגבי יציאה מהגלות. לכן נשתדל להעמיק ולדון בה מכמה זויות בעז"ה. ותחילה וראש, ניתנה ראש בפירוש השבועות למעשה. ונ"מ לדידן הן שתי השבועות הראשונות. וביותר, השבועה הראשונה, שלא יעלו בחומה, לכן בה נתחיל.
שלא יעלו בחומה.
ולפני שנביא את דברי הרב, ונישא וניתן בדבריו, נאמר בקיצור שהרב לומד שכוונת הגמ' בשבועה זו היא שאסור לעם ישראל לעלות מן הגלות לא"י עליה המונית (זה קרוי חומה) אפילו ברשות העמים.
ובכן, רש"י מפרש את האיסור לעלות בחומה בלשון הזו: "יחד ביד חזקה". פשטות ההבנה בדברי רש"י היא שהאיסור לעלות מן הגלות לא"י היא עליה המונית (יחד), מתוך התחזקות וכח (ביד חזקה).
כך פירש את דברי רש"י ר' חיים פלאג'י (בשו"ת נשמת כל חי סי' מ"ט), וז"ל: "פרש"י, וז"ל: בחומה, יחד ביד חזקה, ואם כן, אין הכי נמי, דמצות ישיבת ארץ ישראל איכא גם בזמן הזה, אבל לעלות כל ישראל יחד כולם ביד חזקה ולהלחם באומות זה ודאי אסור."
וכן הגאון בעל ה"אבני נזר" (יו"ד סי' תנ"ו) הבין כך את רש"י ופסק כן לדינא, וזו תמצית דבריו (ד"ה ואשר): "מכל מקום איך שיהיה כוונת רש"י, הדין מפורש ברש"י דברשות מותר"
וכן מדברי המהרש"א בחידושי אגדות מוכח שברשות מותר, וז"ל: "שלא יעלו בחומה וכו' ר"ל דרשות לכל אחד מישראל לעלות לא"י. אלא שלא יעלו ביחד ביד חזקה ולבנות להם חומות ירושלים. ונחמיה שאמר "ונבנה חומות העיר וכו'" ברשות המלך היה". הרי מבואר שברשות לא עסקינן כלל.
וכן כתב הגאון ישראל זאב מינצברג זצ"ל (בספרו ישוב א"י סי' א) וז"ל: כל זמן שלא יעלו בחומה, אבל ע"י רשות מהממשלה (ממשלת הגוים ששלטה אז בארץ) להתאחז בה ולקנות נחלה יוכל לקיים מצות כיבוש גם כעת".
וכן הגאון ר' מאיר שמחה מדווניסק בעל ה"אור שמח" כתב (במכתב, הובא בספר "האיש על החומה" ח"ג עמ' 352), וז"ל: "אמנם כעת הסיבה ההשגחה אשר באסיפת הממלכות הנאורות בסאן רמו [חבר העמים שבין שתי מלחמות העולם, לפני שקם האו"ם], ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. ומכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים, קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצוות למקומה וכו'".
הרי לנו שחכמי ישראל הללו ועוד כולם כאחד עונים ואומרים שעליה ברשות – מעולם לא נאסרה.
והנה כתב הרב: (אות י) וז"ל: "ונראה שכל ענין התחזקות קרוי בלשון חומה" ולכן עליה המונית אפילו ברשות היא נקראת חומה ואסורה. שכן כתב במסקנת דבריו (שם): "ונראה מזה שכל כנופיא גדולה בשביל שיש לה התחזקות מרובה נקראת חומה".
ומה יעשה הרב עם דברי רש"י? ובכן, הרב מסביר (אות ט"ז) שגם רש"י סובר שעליה ברשות אסורה. וזה תורף דבריו:
הרי כתוב בסוף פרשת בא: "וביד חזקה יגרשם מארצו", ורש"י הסביר שהפסוק קאי על פרעה, היינו פרעה יגרש את עם ישראל ביד חזקה, והרי פרעה קם באמצע הלילה וחיפש אחר משה ואהרן והתחנן וכו', הרי לנו שאפילו הכי נקרא ביד חזקה. ומכאן למד הרב שהמושג יד חזקה אין במשמעותו כפיה, אלא התחזקות והתעצמות באותו ענין, וכאן היתה בהלה של תחנונים עצומים ורוב דברים (כלשונו) וזו היד החזקה האמורה. וממילא מה שאמר רש"י בכתובות "יחד ביד חזקה", יתפרש שאסור לעלות ע"י התחזקות כל שהיא, ועליה בקיבוץ רב חשיב התחזקות אע"פ שהיא ברשות. ע"כ תמצית דבריו.
ואני עומד ומשתומם, כיצד ניתן להסביר כך את רש"י, בעוד שלשון רש"י על הפס' הנ"ל היא: "ביד חזקה יגרשם, על כורחם של ישראל". הרי רש"י מסביר את המושג יד חזקה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ויותר מזה, אם מישהו הסתפק בכוונת רש"י בכתובות, יגיד עליו רעו בבאורו לפס' הנ"ל. ומובן, אם כן, שרש"י למד שיד חזקה היא כפיה.
זאת ועוד, לפי מהלכו של הרב יוצא שמצרים לא הכריחו את עם ישראל לצאת ממצרים. ובמחילה, מקרא מלא דבר הכתוב: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם"
וכן במדרש שהביא שם מבואר: "ותחזק מצרים על העם, שהיו מבהילים וטורדים אותם לצאת". ואפילו שהרב הרגיש בלשון המדרש ותירץ "ע"כ שמה שאמרו שהיו מבהילים וטורדים אותן לצאת אין זה אלא בהלה של תחנונים ורוב דברים", לענ"ד הדברים הולכים מדוחק אל דוחק, והעיקר כמו שהבינו את דברי רש"י החכמים הנ"ל וכפשטות דבריו ותו לא מידי.
המשך יבוא…
[1] איני נכנס לכל הדיוקים והדקדוקים שיש בסוגית הגמ', אלא רק לנוגע לפירוש השבועות למעשה לעניננו.
שלום כבוד הרב.
לא הבנתי הטענה (בלשונך-) "ואני עומד ומשתומם, כיצד ניתן להסביר כך את רש"י, בעוד שלשון רש"י על הפס' הנ"ל היא: "ביד חזקה יגרשם, על כורחם של ישראל". הרי רש"י מסביר את המושג יד חזקה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים"
אז מהו שזה תהיה על כורחם של ישראל? , הלא המילים "ביד חזקה" עולה על 'ידו' של פרעה שזה תהיה 'חזקה' בעת שהוא יגרש עם ישראל (-בעל כורחם) מארצו , וע"ז טוען הרב מסטמר ז"ל שידו לא היה כלל בחוזק (-כמו שאנו מפרשים בדרך כלל לשון חוזק) וכנ"ל.
אשמח לתירוץ. תודה!