בחודש הקודם עמדנו על עניינו של ספר התורה כספר הברית שבין ה' לישראל, על עומק משמעותו של הרש"י הראשון בתורה (מדרשו של רבי תנחומא), על יחסה של התורה לעולם הבא ולהשכנת שכינת ה' דווקא כאן בעולם הזה, וזאת בהקשר לארץ-ישראל, על הגשם ויחודה של ארץ-ישראל בעניין זה ועל יום הדין אשר חל דווקא בהקשר זה וביחס לארץ-ישראל.
קיום המצוות בא"י
ולפי שארץ ישראל היא ממלכת ה', מקום השגחתו ונתינת טובו, המצוות ניתנו לא רק כדי לזכות לארץ, אלא גם כדי להעשות בארץ, וגם זה כתוב פעמים רבות בחומש דברים. ולא כתוב מפורש בתורה שכשיגלו יש חיוב במצוות, עד כדי כך שהספרי (דברים עקב מ"ג) נצרך לדרוש זאת מהפס' בפרשת "והיה עם שמוע" שכתוב "ואבדתם מהרה… ושמתם את דברי אלה", ודורש הספרי שאע"פ שאתם גולים, קיימו מצוות הניחו תפילין[1]. [ויש לציין שבאמת פשוטו של מקרא הוא שאדרבא, "וקשרתם אותם… למען ירבו ימיכם וימי בניכם על הארץ" כדי שלא תגלו]. והספרי אומר שהסיבה לחיוב המצוות בחו"ל היא משום "הציבי לך ציונים", שכשנגיע לארץ לא יהיו עלינו חדשים. והספרי אומר משל לאשה שבעלה שלחה לבית אביה, והיא מתקשטת, ושואלים אותה למה, הרי בעלה לא רואה אותה, והיא אומרת שזה כדי שמתי שתחזור לא יהיו לה כחדשים. ואם כן בגלות אף שיש חובה לקיים את המצוות, כביכול אין לכך סיבה עצמית, שהרי הברית היתה שאנחנו מקיימים מצוות בארץ, בממלכה של ה'. וכשגלו הרי הופרה הברית, ואמנם ודאי אין כאן הפרת ברית ממש, כמו שנאמר "לא מאסתים…להפר בריתי" (ויקרא כ"ו, מ"ד), וה' עתיד להחזירנו, אבל הברית אינה מקוימת, שהרי כל ברית יש לה שני צדדים, הצד שלנו זה קיום המצוות והצד של ה' זה לתת לנו את הארץ הטובה, להשגיח עלינו שם ולהעניק לנו מטובו.
ולכן "הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק", כיון שאין עיקרה של עבודת ה' אלא בארץ ישראל. אמנם כפי שמבואר בספרי, התורה מחייבת עבודת ה' גם בחו"ל, והיא כעין דוגמא וציון לעבודת ה' שבארץ.
ואומרת הגמרא (סנהדרין ק"ה.), שהזקנים שהגיעו ליחזקאל לדרוש את ה' שאלו – "אשה שגירשה בעלה כלום יש לו עליה כלום", וכוונתם שכיון שה' גירש אותנו, א"כ הופרה הברית, וממילא לא צריך לקיים מצוות, ובאמת יש כאן שאלה, שכיון שמבינים מהי התורה באמת, שכולה "למען ייטב לכם על האדמה", וכיון שגלינו, הרי זה נגמר, ולכאורה גם החלק שלנו כבר לא תקף. ומבארת הגמרא, שהנביא השיב להם – "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו" (ישעיהו נ', א'), שיש חיוב לקיים מצוות גם בגלות, שההתחייבות של עם ישראל היתה לקיים את התורה בכל אופן, גם בזמן הגלות אף שעדיין לא החזירם, והקב"ה אכן עתיד להחזירם ולקיים את הברית.
ובאמת ספר יחזקאל שנאמר בשעת הגלות עוסק רבות בנושא זה. ומצינו שם, שבני ישראל שנשארו בארץ אומרים לבני בבל שגלו עם גלות יכניה – "רחקו מעל ה' לנו היא נתנה הארץ למורשה" (י"א, ט"ו), זו היתה ההשקפה הפשוטה שלהם, שכיון שגליתם אין לכם בעבור מה לקיים מצוות. ואומר יחזקאל לבני א"י – אתם עוד תגלו בעצמכם, ולבני בבל שהם מקיימים את המצוות הוא אומר – "ואהי להם למקדש מעט" (י"א, ט"ז), שיש לשמור מצוות ולעבוד את ה' גם בחו"ל. יחזקאל עוסק גם בענין נוסף שקשור לזה, והוא שכיון שהוא חי בזמן שעם ישראל מתפרד, הוא מחדש שאפשר לעבוד את ה' גם כיחיד, וכמ"ש "הנפש החוטאת היא תמות, בן לא ישא בעון האב" (י"ח, כ'). דבר זה חידוש הוא, שהרי בדרך כלל בתנ"ך אנחנו יודעים שהולכים אחר האומה אם היא חוטאת או לא, ויחזקאל בא ואומר שישנו גם מהלך, לפיו כל אחד ואחד במקומו יעבוד את ה', בלי מקום ובלי ציבור. וזו המשמעות של "ואהי להם למקדש מעט". וחז"ל אומרים (במגילה כ"ט.) שאלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שעדיין יש בזה קצת מעין א"י, שזה קבוץ של יהודים יחד במקום מקודש לה', ואינם יחידים לגמרי. ומובא בברכות )ח.(, שאמרו לר' יוחנן "איכא סבי בבבל", ותמה ואמר "למען ירבו ימיכם על האדמה" כתיב, איך יתכן שהטוב של ה' מגיע לשם? כיון דא"ל דמשכימים ומערבים לבתי כנסיות אמר היינו דאהני להו, וזה מבואר בהרבה מקמות, שבתי כנסיות שבחו"ל נחשבים מעין א"י, וכמ"ש במגילה שם שעתידים להקבע בא"י, וזו כוונת יחזקאל "ואהי להם למקדש מעט" גם בגלות.
למדנו, א"כ, שהתורה היא ברית עם ה', ויש בזה שני צדדים, הצד שלנו זה קיום המצוות נגד פניו כלומר כשהוא נמצא, לא מצוות בעלמא, אלא אנחנו בא"י עושים מצוות, והוא באהבתו אותנו מקבל את מצוותינו ומחזיר לנו טובה בממלכה שלו, וזו מטרת התורה. וזו החיבה הגדולה של א"י שהיא ממלכת ה', "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", ורק כאן אפשר לקיים את מצוות ה' בצורתן האמיתית, שאנו מקושטים לפני ה', ולא רק כציונים. ומי שלומד את המקרא יראה זאת בברור, וק"ו מי שעוסק בה בא"י. וראינו, שבתחילת ימי בית שני כשהגיעו לארץ, היתה התעוררות ללימוד המקרא, כמו שכתוב בעזרא (נחמיה ח', ח') – "ויקראו בספר תורת האלקים מפורש", שכאשר חוזרים למקום שאין בו רק "מקדש מעט", אלא אנחנו מול פני ה' ממש, המקרא הוא זה שמלמד ענין זה, ולכן צריך באופן מיוחד ללמוד את המקרא, לדעת את הפרטים של עניין זה. וראוי היום, אחר שזכינו לחזור לארץ ישראל, לעורר כל אחד ואחד על לימוד המקרא, ולקיים את הפסוק שם – "ושום שכל ויבינו במקרא".
[1] [יש שהגיהו בספרי ואמרו בשם הגר"א שזה נאמר רק לתרומות ומעשרות, אבל ח"ו לומר כן בשם הגר"א, לא היו דברים מעולם, והגר"א מפורש בתחילת עקב באדרת אליהו )ח', א'( מביא את הרעיון של הספרי, וגם הרמב"ן שם ובסוף אחרי מות מביא את הספרי מפורש, ובאמת למי שרגיל בפשוטי המקראות הדברים פשוטים. וגם גופו של הספרי מוכיח כן, שהרי הפרשה מדברת על מצות תפילין, כמ"ש "ושמתם את דברי אלה… וקשרתם אותם", ומזה דורש הספרי להניח תפילין גם בגלות, ולא הוזכרו כאן בפרשה כלל תרומות ומעשרות, וודאי שהגהה זו היא שיבוש גדול].