הקדמה:
כתב הרמב"ם (תשובה פרק י הלכה ב) – "העובד מאהבה – עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת.
אולם בהקדמתו לפרק חלק (פהמ"ש סנהדרין פרק י) כתב על כך: "ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו בתחילת הענין, לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה, לכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצוות לתקות שכר ולהנזר מן העברות מיראת עונש עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושין בנער בשעת הלימוד כמו שהבאתי המשל"[1].
אמנם בושה היא לומר לאדם שהוא אברך – אב בשנים ורך בחכמה – שיביט אל האמת לא מפני שהיא אמת אלא מפני שסגולה יש בה בראיית האמת לעמוד בנסיונות, אולם כמאמר החכם, ההכרח לא יגונה.
ועתה נבוא אל הענין:
ידוע הפירוש על מאמר הכתוב (תהילים קמז טז) – "הנותן שלג כצמר", שה' מוריד קור ושלג לעולם בהתאם לצמר שיש לבני האדם להתעטף ולהתחמם בו, כי כן יסד המלך, שאינו מנסה את האדם עד שיתן לו כוחות וכלים לעמוד בנסיון.
על דרך זו מבארים בשם האדמו"ר מסקולען זי"ע[2] את לשון התפילה 'ברוך גוזר ומקיים', שכאשר הבורא מביא נסיון וגזרה על האדם, הוא גם מביא איתם את תעצומות הנפש ואת היכולת להתמודד, גוזר ומקיים.
אם נתעמק נבין, כי מכלל הן אתה שומע לאו. כלומר, מי שקיבל את הנסיון, קיבל גם כוחות שאתם הוא יעמוד בגבורה בנסיון, אבל מי שלא קיבל את הנסיון, לא יוכל לעמוד בו בשום אופן. לא כל אחד מסתובב בכל רגע נתון עם כוחות נפש לעמוד בכל נסיון. לא. כאשר יגיע הנסיון, אז ורק אז יגיעו הכוחות!
על פי זה ניתן להבין את מאמר חז"ל (סוכה נב.) – "לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים – נדמה להם כהר גבוה, ורשעים – נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים – היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים – היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר (זכריה ח ו) "כה אמר ה' צב-אות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא". הרי שלנו לפנינו, שהצדיקים בוכים, תמהים ומתפלאים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, איך עמדנו בנסיון הזה. הם מתבוננים בפנימיות נפשם, ואינם מוצאים את כוחות הנפש הנדרשים לעמידה בנסיונות שעברו עליהם – כי אכן כן, ברגע שעזב אותם הנסיון, עזבו אותם גם כוחות הנפש לעמוד בנסיון, ושוב אינם מבינים היאך יכלו לכבוש את יצרם.
ואכן, אשר יפלא בעיני ה' צב-אות, אף בעינינו יפלא. כאשר אנו מציירים במחשבותינו את מצבם ומעמדם של אבותינו בהיותם בעמק עכור, בשנים האיומות והשחורות לאורך גלויותנו, מסעי הצלב, ת"ח ות"ט, עלילות דם, גזירות שמד ונדודים, והאחרון הכביד – שואת יהדות אירופה, כאשר אנו מנסים לדמיין לחוש ולחוות את מסלול החיים שלהם כעלה נידף, מושפלים סחופים ודווים, נתונים למכים, מרוטי לחי, תחת עול עליזים עריצים ערלי לב חסרי בושה מוסר ומצפון ונעדרי צדק, נזעקת מאליה תמיהתנו: היאך יכולתם לכבוש הר גבוה כזה, איך עמדתם לו בנסיון ולא הסרתם תומכם ונאמנותכם? היאך?
התשובה הפשוטה היא, כלשון בני אדם: 'שלא נדע'. כדי לעמוד בנסיון, צריך להיות מנוסה, כי רק המנוסה מקבל את הכח לעמוד בנסיון. ואנחנו אכן לא נדע ולא נבין, כי אנו זכינו לראות בשוב ה' ציון ובגאולתן של ישראל הבאה אלינו קמעא קמעא והולכת ומתנוצצת מיום ליום ומחודש לחודש.
לאור זאת בין נבין, שאם יחליט האדם לעצום עיניו, לא לראות בטוב ה', ולצייר בעיני רוחו שהוא מנוסה בנסיונות שהם פרי דמיונו, כמו אותו פרטיזן שגם שנים אחרי נפילת המשטר הנאצי המשיך להתחבא ביערות, להסתתר מהנאצים מחד, ולארוב להם ואפילו לפעמים 'להרוג' כמה מהם מאידך, ההחלטה הזו מביאה אותו לסכנה מיידית – הוא יוצא אל השלג ללא צמר. כאשר ה' מוריד שלג, הוא מקדים רפואה למכה ונותן צמר לחימום, אולם מי שמכניס עצמו לחדר קירור ללא ציוד מתאים, יש להערך מבעוד מועד למסע הלוויתו הממשמש ובא.
ההסבר לכך הוא פשוט מאוד – כאשר מגיעה בשורת איוב אמיתית אל האדם, לא עלינו, יוצאת בת קול מאת הבורא מן השמים ואומרת לנשמתו – כל דעביד רחמנא לטב עביד, גם זו לטובה, גם אם אינך מבין מה היא הטובה הצפונה בבשורת האיוב שנתבשרת בה, החקר א-לוה תמצא, הלא א-להים יחקור זאת, והוא יודע ועד שיש בזה טובה.
אולם כאשר מביא האדם על עצמו בשורת איוב של שקר, לא ישמע בת קול משמים שגם זו לטובה, מפני שחותמו של הקב"ה אמת, וכאשר לא גזר על האדם דבר רע – אין זו טובתו של אדם שתאונה אליו הרעה הזו, ואין מי שינחמנו ויתמוך בו לעמוד בנסיון שהביא על עצמו.
בן דורנו שפטור מעול גלות ושעבוד מלכויות והוא שרוי בארץ ישראל [או שבידו לבוא ארצה ברינה אם רק יבחר בחיים ובטוב] – הדרך היחידה שלו לעמוד במשא החיים, הוא ע"י שיקיים את מצוות התורה 'בינו שנות דור ודור' (דברים לב ז), יתבונן ויציף את לבו באושר על שזכה לחיות בדור שבו התחיל ה' להקים את דברו הטוב לעמו והשיבם לארצו באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה, כאשר נשבע לאבותינו ולנו.
והדברים קל וחומר, ומה רבי עקיבא בעת שראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים צחק ואמר, כי תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", בזכריה כתיב (זכריה ח ד) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, אנו שראינו נבואתו של זכריה מתקיימת, ודאי נישא קל וחומר בעצמנו לשמוח על חלק הגאולה שכבר זכינו אליו ועל החלק שעדיין לפנינו, ולומר – עכשיו שנתקיימו מקצת נבואותיהם של זכריה, ישעיה וירמיה – בידוע שתתקיימנה כולן.
אבל אם אמור יאמר הכסיל "אוי לי כי עוניתי, הדור שלי הוא הגרוע מכל הדורות וה'גלות' שלו קשה מכל הגלויות", ועוד כל מיני דברי חירוף וכפירה בטוב ובמטיב המענים את נפש שומעיהם, ויתחנן לסיוע לעמוד בנסיונות, האמיתיים והמדומים, אוי לו לנפשו כי גמל לה רעה, החליף אוהב באויב, וניסן – ניסי ניסים – בנסיון. "בא למדוד נפט, אומר לו – מדוד אתה לעצמך" (יומא לט.), תתמודד לבדך עם הצרה שהמצאת לעצמך.
ובת קול מצווחת ואומרת, כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו. הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, הנה כבר נשלם ימי השעבוד וזמן עבודת הפרך, כבר נראים פרחי האילן והגיע עת האביב, העופות מצפצפים ומשוררים בקול ערב ובארצנו נשמע קול התורים (שיר השירים ב יא-יב ובמצודת דוד שם). הסתיו עבר והגיע עת האביב, "שמור את חודש האביב" (דברים טז א), שים אליו עיניך ולבך, ותגל נפשך באמת.
[1] ז"ל שם לעיל: שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא, למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק, ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו והוא אגוז אחד או חתיכה דבש. וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו באותו הדבר החמוד לו ויאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש, והבגד ההוא נכבד בעינו מן התורה והוא אצלו תכלית קריאתו. עיי"ש.
[2] האדמו"ר רבי אליעזר זוסיא פורטוגל זללה"ה. האדמו"ר הגה פירוש זה בשבתו בכלא ברומניה הסובייטית, כתשובה לשאלה, שהרי סתם גזרה היא גזרה רעה, ומה הוא השבח שמשבחים את ה' שהוא גוזר גזרה רעה ומקיים את גזרתו. התחזק האדמו"ר בה' א-להיו והאיר את עיניו ועינינו בפירושו – ה' גוזר גזרה ומעמיד ומקיים את מי שנגזרה עליו הגזרה, שיוכל לעמוד בה.