בערך לפני כמאה וחמישים שנה פחות או יותר הייתה התעוררות גדולה בקרב הרבה יהודים, שחלקם היו תלמידי חכמים גדולים ועצומים וכולם היו יראי שמים שהקפידו על שמירת תורה ומצוות קלה כבחמורה, ליישב את ארצנו הקדושה והטהורה ולהפריח בה את השממה. רצונם היה לקדם את תהליכי הגאולה ולהקים פה מדינה יהודית אמיתית שכולם ישמרו בה תורה ומצוות וכולם ילכו בה בצניעות ובקדושה ובטהרה. הם פעלו למען משימה זו ללא לאות במסירות נפש עצומה, ואף קיבלו הרבה השפלות וביזויים על תוכניתם ההזויה והלא מעשית. ולמרות כל זאת, הם לא הרפו מנסיונם בזה, ואף הצליחו לקדם הרבה מאוד למען מטרות חשובות ונעלות אלו. אולם מכיוון שהם היו קבוצה קטנה יחסית, והם לא הצליחו לשכנע את כל עם ישראל ברעיונות הגדולים הללו – על כן תוכניתם לא צלחה לבסוף, ובמקום מדינה יהודית קדושה וטהורה היום אנו לצערנו הרב נתונים תחת שלטון של יהודים אמנם, אבל כאלו שאינם קשורים לתורה ולמצוות, והצביון החיצוני של מדינה זו הוא ככל הגויים בית ישראל. כיום, גם לאחר מעשה, אין לנו רשות לשבת בחיבוק ידיים ולהימנע מניסיונות לקדם את הגאולה ולנסות להחזיר לארץ ישראל את הצביון המתוקן שלה ע"פ התורה והמצוות, שהם ינהלו את דרכינו לא רק במישורים הפרטיים שלנו בלבד, אלא שתקום פה ממלכה שלמה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, שתתנהל כולה גם במישור הלאומי של עם ישראל על פי התורה והמצוות שה' נתן לנו, לעם ישראל. בעזרת ה' אנו עוד נצליח להשיב את כבוד התורה ואת כבוד ה' המחולל ולהחזיר את עטרת תפארת הימים הקדמונים, בהם אבותינו ישבו בארצנו הקדושה ונהלו את הממלכה, מלכים קדושים וטהורים, וכל הארץ האירה מכבוד ה' על אף חטאינו הרבים במשך הדורות, עד שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, עדיין מצפים אנו ומייחלים להחזיר את כבוד ה' המחולל. ואם כי הם אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, אנחנו ממשיכים בהכרזתו של כלב – "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה". בעזרת ה' יתברך אנחנו בסוף ננצח. במדור זה אנחנו נביא מקבץ סיפורים ועובדות מחייהם של אלו אשר אנחנו ממשיכים אותם, הלא הם היהודים הקדושים והטהורים אשר חיו לפני כמאה וחמישים שנה בערך ואולי אף מאתיים שנה, שבלבם בערה אהבה עצומה לה' יתברך ולארץ הקדושה שנתנה לנו במתנה ובברית, ואשר מסרו את נפשם כפשוטו ממש למען קידום תהליכי הגאולה והפרחת ארצנו ששממה. ואולי על ידי זה נצליח לעורר אהבה בלבות ילדי ישראל למטרה נעלה זו, עד אשר ימסרו את נפשם עליה ג"כ כמו אותם אלו הראשונים שעינינו נשואות אליהם ומהם אנו לומדים את גודל יקרת רעיונות אלה וחשיבותם, וכפי הקריאה שזעק מנהמת לבו הטהור הרב ר' יואל משה סלומון, שהיה מאותם אנשים טהורים שמסרו את כל חייהם למען קידום מטרות אלו וחרט את זעקתו בגליון 'יהודה וירושלים' שהוציא לאור, וז"ל: 'קול אלקים בכח יקרא לשרידים אשר רוחם עוד רד עם א-ל ועם קדושים נאמנו – עורו ישנים ! עורו ! עורו והעירו את האהבה בלבב ילדי ישורון, הלחמו מלחמת מצוה מול כל הקמים להשבית זכר יהודה וירושלים ולהשפיל כבוד בת ציון חס ושלום, דברו את אויביכם אלה בנפש בשער לחזק עמודי התווך אשר כבוד כל אמונת ישראל נשען עליהם, הן כבוד התורה וכבוד האמונה וכבוד יהודה וירושלים כולם יחד משולבות אשה אל אחותה. ואם חס ושלום תפול האחת גם השני אין מי להקימו, וחוט המשולש הזה לעולם לא ינתק חלילה – התחזקו ! והיו לבני חיל אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו כי אתכם אני להושיעכם – נאם ה'".
ר' יוסף ריבלין
ר' יוסף ריבלין היה אחד מאנשי ירושלים אשר נולד בערך לפני מאה ושמונים שנה, וכל ימיו פעל במסירות נפש עצומה לבנין ארץ ישראל. מספרים עליו שעוד בשנת תרט"ו, בשעה שמחוץ לעיר העתיקה בירושלים הכל היה שמם וחוץ ממנזרים עתיקים בודדים אחדים לא היו שם בתים, בשעה שהיו עוד שערי העיר ננעלים בלילה מפחד שודדים ואויבים, עד כדי כך שגם ערביי העיר פחדו גם ביום לצאת מחוץ לעיר העתיקה לבד, עוד אז החל ר' יוסף לתכנן את הרעיון של ישוב הארץ ובנין שכונות נוספות בירושלים שתבנינה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא היה נתון לרעיון הזה עד כדי כך, שכאשר התארס בשנת תרט"ו עם העלמה שרה ציפורה בת ר' יהודה לייב גולדשמיד, אמר לפני ה'תנאים' לאחיה הר"ר משה יצחק גולדשמיד שהיה גם הוא אחד מעסקני ירושלים ואחד ממייסדי כמה שכונות בלשון זו: "הנה ב'תנאים' כתובה התחייבות 'ולא יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה', לפיכך החובה עלי שלא להעלים מהכלה שמוחלט אצלי להתחיל בישוב חדש מחוץ לחומה ולהתיישב בה ראשונה". הורי הכלה חפצו לבטל את השידוך כדי שלא לסכן את חייה על ידי שיגעון שכזה, אך הכלה אמרה: "גם אני חושבת שהרעיון הזה הוא חשוב, ובאשר ילך הוא אלך גם אני".
מרוב התלהבותו והשתוקקותו לבנין ירושלים מחוץ לחומות, אנשים חשבו שנכנס בו 'דיבוק מדבריות' שמושך אותו רק למדבריות, ובני משפחתו ניסו לעשות עליו כל מיני סגולות ולחישות כדי לגרש את הדיבוק.
הוא התחיל להפיץ ולדבר ברבים על הרעיונות שלו בבתי הכנסיות האשכנזים והספרדים, היחידי שהסכים איתו בהתחלה היה ר' לייב הורביץ לומזער, שתמך בדעותיו אלו, ואז אמרו גם עליו שהוא המשוגע השני, ושחלק מן 'הדיבוק' נדבק גם בו, רק הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים, היה אחד ש'שמר את הדבר' וציפה לראות מה יתפתח מזה.
הוא התחיל גם לגשת לפעולות מעשיות בענין מתוך אמונה חזקה שקדמה גם לשיטה וגם לתכנית, והיה אומר מתוך תקוה: 'אין עלינו לעשות חשבונות רבים ולא למראה עינים לשפוט'. עוד בשנת תרט"ו הוא הוציא מכתב שמבאר על נחיצות הענין, וסמוך למכתב זה שהוא כתב, הוא יסד בשנת תרי"ז חברה בשם 'בוני ירושלים'.
בשנת תרי"ז התחיל לאסוף חברים לחברה שלו, והיו מהחברים הצעירים שלו כאלו שהסכימו להירשם כחברים בפנקס שלו 'מתוך רחמנות', שלא יכלו לראות בצערו. היו גם כאלו שהסכימו להירשם מתוך תקווה לאיזו טובת הנאה ממנו.
בשנת תרי"ט יעצו לו קרוביו העשירים שהיו גרים בשקלוב ובמוהליב לבוא לשם ולדבר איתם פנים אל פנים על הרעיונות שלו בדבר ישוב ארץ ישראל. ר' יוסף ריבלין נענה לבקשת קרוביו ונסע לשם, והצליח במשך זמן שהותו שם לשכנע אותם ברעיונותיו בדבר ישוב ארץ ישראל ויציאה מחוץ לחומות ירושלים. לאחר תשעה חדשים ששהה שם, שב ר' יוסף ריבלין לירושלים, ובשובו נשלחו לו כשמונה מאות רובל שנאספו ע"י הועד שם.
מלא תקוות חדשות בעקבות הצלחתו בשקלוב, שב ר' יוסף ריבלין לירושלים והחל לעסוק ברעיון הבנין ביתר מרץ. הראשונים שנתחברו אליו הפעם ביתר רצינות היו ר' לייב הורביץ, ר' בנימין בייניש סלאנט וגיסו של ר' יוסף ריבלין, ר' משה יצחק גולדשמיד ז"ל. אלה חברו לו יחד והסכימו להיות בועד 'בוני ירושלים' בתנאי מותנה שיהא מובטח סכום כסף שיספיק לבנות לפחות עשרים וחמשה בתים בפעם אחת, וכן בית כנסת ומקווה לטבילה וגדר אבנים שתקיף את כל המושב עם שערים גדולים מברזל. כמו"כ דרשו שיהיו הבתים קרובים לחומת העיר, לא רחוק מחמש מאות צעדים בערך. ר' יוסף ריבלין הסכים לתנאים, אם כי דעתו הפרטית הייתה שיש להתחיל גם בבנין בתים אחדים, וגם שאין לחשוש מריחוק מקום קצת יותר.
ר' יוסף ריבלין התחיל מיד להכנס לענין ברצינות ונכנס מיד במשא ומתן עם ערבים כדי לקנות מהם שטחי שדות גדולים בקרבת העיר 'במטרה לזרוע חיטים למצה שמורה', וזאת מכיון שחשש לגלות לערבים את כוונתו האמיתית. הוצעו הצעות שונות בקרבת שער יפו ושער שכם צפונה מערבה ונגבה. הוא היה יוצא לעיתים קרובות בלוית חברי החבורה אל מחוץ לעיר כדי לבקר ולמדוד, אולם היה קושי מיוחד בדבר, כיון שכל חלקה הייתה שייכת לבעלים רבים, והיה תנאי קודם למעשה, שהקרקע תהיה שייכת למישהו אחד ונקיה מכל ערעור, או שיביאו המוכרים את מפות השדות בצירוף תעודות מכירה מאושרות מכל השותפים והיורשים. פעם אחת, כשעזב ר' יוסף את המפות הללו והתעודות נשארו על שולחנו, מצא בשובו כתוב עליהם באותיות גדולות : 'חלומות', 'משוגע', 'הן סוף סוף יהרגוך הערבים אם לא תקנה מהם'.
לבסוף לאחר הרפתקאות רבות שאין לתארן במילים, יסדו ובנו את שכונת נחלת שבעה.
הקמת נחלת שבעה
המספר כאן הוא ר' יואל משה סלומון שהיה מהמייסדים של נחלת שבעה ולאחמ"כ היה המייסד העיקרי של פתח תקווה ואת הדברים הללו סיפר למתיישבי פתח תקווה בליל הפסח הראשון במושבה.
הדבר היה בל"ג בעומר, ביום שתושבי ירושלים הולכים להשתטח על קבר שמעון הצדיק, ואני מטייל עם מספר חברים מחוץ לעיר בדרך ליפו עד המקום של החומה החדשה שהרוסים התחילו לבנות מסביב לנחלה שלהם בעוד, שאנחנו מהלכים ולפנינו יש שדות זרועות של עדשים ופול וכשנכנסנו לתוך השדות הזרועים, מיד הרימו שמה כמה פלחים את קולם וצעקו עלינו 'הוי יהודים מה לכם פה על אדמתנו'.
עניתי להם מיד 'לקנות מכם את השדות הללו'. מיד הם נתרככו ושאלו אותי 'בשביל מה, אדוני, לאיזו מטרה?'. אמרתי להם 'בשביל לזרוע פה אפונה ופול כמותכם, האין זה עסק טוב?'. 'כן', הם ענו, 'זה עסק טוב בשבילך היות ואתה קרוב לכאן, הרי אתה גר בתוך העיר'.
בקיצור, התחלתי לבוא איתם במשא ומתן לגבי הקניה הזאת והבטחתי לשלם להם בעד כל אמה חצי גרוש. הפלחים האלו לא חלמו על עושר כזה, לקבל בעד שדות של תבואה חצי גרוש לאמה, אז הם שאלו אותי איפה אני גר בתוך העיר בכדי שיבואו אלי מחר יחד עם יתר בעלי השדות הללו.
החברים שלי ובני לויתי שהלכו עמי נבהלו כששמעו איך שאני אומר לפלחים בדיוק איפה אני גר, כי הם חשבו בהתחלה שכל הדיבורים שדיברתי עם הפלחים לגבי הקניה זה היה רק בתור תירוץ ואמתלא להשתמט מהם על זה שנכנסנו ללא רשות לשדות שלהם. ואולם כשאמרתי להם שאני באמת רציני לגבי לקנות את האדמות האלו מהפלחים, ראיתי כי הם מסתכלים עלי כאילו השתגעתי, חס ושלום. 'האמנם' – שאלו אותי משתוממים – 'תזרע לך פה במקום הזה פול ועדשים כמו הפלחים האלו? כדאי לך לסגור את בית הדפוס שלך ולהתעסק בזריעת אפונה ומכירתה בשוק?'.
ואני לבינתים נפרדתי מהפלחים בשלום, והזהרתי אותם עוד פעם שיבואו אלי מחר לאיפה שאני גר, וכאשר שבתי לעיר עם בני לויתי אמרתי להם – "תדעו לכם, אחים, כי את השדות הללו אני קונה במטרה לבנות פה בתים לשבת בשבילי ובשביל אחים ורעים שירצו לעשות כמוני. ותדעו לכם, שכבר הגיע הזמן שהישוב היהודי צריך לצאת ממאסרו שבתוך העיר ולהתיישב מחוץ לחומה".
בני לויתי שוב הסתכלו עלי בתמיהה ובסקרנות מיוחדת בכדי לראות בי סימני שיגעון – "היתכן" – שאלו תמהים ומשתאים – "היתכן כי אתה תבנה לך בית במקום השמם הזה? ומה תעשה בלילה בשעה שדלתות העיר נעולות וסגורות ואין יוצא ואין בה? ואם הפלחים והבדואים ימצאו הזדמנות להתנפל עליך ועל החברים שלך, אל מי תפנה לעזרה? אל מי תצעק במקום השמם הזה?".
בסופו של דבר נכנסתי לעיר ודברתי עם ידידי ורעי הר' יוסף ריבלין, איש הנתון לישוב בכל לבו ובכל נפשו. באותו הלילה מצאתי לי עוד חמשה חברים מקשיבים לקולי. למחרת באו הפלחים ומכרו לנו את השדות, וכשאחרי כן התגלה לנו קושי גדול לקבל את שטרי המכירה, הסכמנו כולנו לקנות את השטח על שם אשה אחת מנשי חברינו שידעה לדבר ערבית שוטף והיא התלבשה כמו אחת הערביות, וכמוהן כיסתה את פניה בצעיף. וככה עמדה לפני הקאדי לקיים את אישור הקנייה על שמה, ובצורה הזאת הוצאנו אל הפועל את הקניה הראשונה שמחוץ לעיר על שם האשה, היא אסתר אשת חברינו ר' אריה לייב הורביץ, ומיד נגשנו לבנין השכונה, היא 'נחלת שבעה' עד היום. לא עברו ימים רבים, עד שהסיפור הזה גרם לסערה גדולה בעיר. כל אחד חשב אותנו למשוגעים ולמתאכזרים על עצמנו, אפילו רבנים התנגדו אלינו משום 'סכנת נפשות', ומשום 'אין סומכים על הנס'.
אנחנו עשינו את שלנו, וכעבור שלוש שנים הקמנו שם בתים ויצאנו חלוצים לשבת מחוץ לחומה, והישוב בשכונה הצליח.
לאט לאט קמו גם הרבנים שהתנגדו לשעבר לעזרתנו לבנות עוד שכונות חדשות בראותם כי יד ה' לטוב עלינו. אז באו אלינו בני ר' שמואל דב מווילנא, ר' דוד אש ואחיו ר' אהרן אש, שני אברכים בעלי מרץ, ובקשו ממני לערוך להם תכנית ליסוד שכונה חדשה, וביום המחרת מסרתי להם תכנית לאיגוד חברים בתשלומים שנתיים. הצעירים הללו יצאו אל העיר והתכנית בידם, ובמשך יומיים הספיקו לרכוש כמאה חברים וקראו לשכונה בשם "מאה שערים". ומאז התחילו, הולכות ונבנות שכונות חדשות בזו אחר זו.
הוא אשר אמרתי, כי כל פעולה טובה לטובת הישוב גוררת אחריה פעולה אחרת גדולה ממנה, פעולת הקמת השכונות הללו היא שגררה אחרי כן את יסוד המושבה פתח תקוה. המשך יבוא אי"ה.