ספר דברים – ספר הכניסה לארץ ישראל
ספר משנה תורה ספרו של ארץ ישראל הוא, ראש דבריו "ה' אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה… באו ורשו את הארץ אשר נשבע…" (א', ו' – ח'), וכל הפרשה מדברת בעניין הדרך לכיבוש הארץ ובמעשי תחילת הכיבוש וכן בסיפור המרגלים ותוכחת קשה על מאסם בארץ חמדה [ושוב חזר והזכיר זאת בפרשת עקב (ט, כ"ג) ובשלח ה' אתכם וכו']. אח"כ פתח בפרשת ואתחנן בתפילתו של משה לכניסת הארץ, "וטעם זו הפרשה לחבב את ארץ ישראל" (ראב"ע ג', כ"ד), וחוזר על עניין זה בהמשך דבריו "וה' התאנף בי…" (ד', כ"א) ובסוף הספר (ל"ב, נ"א; ל"ג, ח').
ארץ ישראל כשכר המצוות
אך הנקודה הבולטת ביותר בספר זה הינה אזהרותיו של משה לשמירת המצוות בעבור הארץ, שהיא שכר קיום המצוות, וגלותם מעליה הוא העונש לעוברים עליהם. "שמע אל החקים ואל המשפטים… למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ…" (ד', א'). "ואתם עברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת. השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם… העידתי בכם היום … כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ …לא תאריכן ימים עליה…") ד', כ"ב – כ"ו), "ושמרת את חקיו ואת מצותיו …ולמען תאריך ימים על האדמה…" (ד', מ').
ובסיום מעמד הר סיני "ושמרתם לעשות כאשר צוה … למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" (ה', כ"ט – ל'), "ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש" (ו', ג').
ושוב חוזר בפרשת עקב – "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם".
ואחר שמאריך להעמיד אמונת ישראל אשר ראו בעצמם את גדלו וידו החזקה וזרועו הנטויה ומעשיו ואותותיו, במצרים ובמדבר, מסיים דבריו – "ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ … ולמען תאריכו ימים על האדמה …" וחוזר ומזהירם בפרשת והיה אם שומע, כי בעברם על התורה יגלו מן הארץ, ובקיומה "ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם", ושב וחוזר ומבטיחם "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה…לאהבה …ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו: והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם… כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה… ועד הים האחרון יהיה גבלכם" (פרק י"א).
ואף בכמה מצוות ועברות פרטיות הודגש עניין מתן שכרן, חומרתן או ענשן בענייני ישיבת הארץ, (ט"ז, כ'; כ"ז, ג'; כ"ד, ד'; כ"ט, כ"ז) ובדור אחרון בעת שישובו לה' אחר חטאיהם הובטחה לנו הארץ בשכר התשובה "והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך".
ארץ ישראל – המקום העיקרי לקיום התורה
נקודה נוספת החוזרת על עצמה בספר זה, הינה העמדת עיקר עניין מסירת התורה עבור החיים המתוקנים בארץ ישראל [כנודע מדברי הספרי שהובא ברש"י בפרשת עקב (י"א, י"ח)] "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים …לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (ד', ה'), "ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" (ד', י"ד), וכן בדבר ה' אחר מעמד הר סיני- "ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה" (ה', כ"ח), וחוזר ושונה כן – "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" (ו', א').
ובשאלת הבן החכם "מה העדת והחקים והמשפטים…" והיינו מה עניינם של המצוות שנצטוינו בהן [כמבואר מהתשובה, שאינו משיב לו בפירוט המצוות אלא בטעמן], וע"ז מבאר לו "עבדים היינו וכו' ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו" (ו', כ' – כ"ג) [אמנם בזה ייתכן שעניינו מצד השכר של הארץ כדלעיל, ולא משום שהיא מקום המיוחד לקיום המצוות].
ארץ ישראל – המקום ליראת ה'
המשמעות הפשוטה של לשון התורה היא שאף עניין יראת ה', שהוא עיקר העיקרים שבעבודה – אף הוא עיקרו שייך בארץ ישראל. "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה", וכן לעיל בפרשת ואתחנן – "הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה" (ד', י') [וכתב ראב"ע שם טעם לדבר, "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי, והם בארצות המושלים בהם"].
ביאור דברי רבי שמלאי "וכי לאכול מפריה הוא צריך?!"
לאור דברים אלו קשה להבין את מאמר רז"ל – "דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, אמר לו הקדוש ברוך הוא – כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם…" (סוטה י"ד.)
ורבו הקושיות במימרא זו.
- מהי התמיהה מפני מה נתאוה משה, והרי לאורך כל ספר משנה תורה חוזר משה ומזרז על עניין הארץ וחביבותה, שהיא היא עיקר שכר התורה והמצוות וכל התורה ניתנה לקיומה במקום זה. ואף אבותינו היו מתאוים אליה תמיד, ורוב ניסיונותיהם, הבטחות שכרם ובריתותיהם היו עליה, והיו דאוגים להיות בטוחים בירושתה. ליצחק נאמר "גור בארץ הזאת", ואברהם מנע את יציאתו מן הארץ אפילו בדרך עראי באומרו "רק את בני לא תשב שמה".
וכל עיקר גלותם למצרים ורוב ימי עניים ושעבודם של ישראל, לא היתה אלא למען זכות הארץ, כמשמעות דבר ה' בברית בין הבתרים.
וכי כל אלו אין עניינם אלא למען אכילת פירות ושביעה מטוב הארץ?! - עוד יש להעיר, שהרי התורה בכל מקום משבחת את הארץ בטובה וטעם פירותיה, ואם אין הדבר הזה ראוי לרצותו [כלשון תמיהתו של רבי שמלאי – "וכי לאכול מפריה הוא צריך?!"], כיצד זה פונה הקב"ה לישראל לשבח את הארץ בדבר שאינו ראוי להתאוות אליו.
- מפני מה הוצרך לומר על "הרבה מצוות שנצטוו ישראל", והלא יישוב ארץ ישראל עצמו מצוה רבה היא, ונאמר שנתאווה לקיום מצוה זו [אמנם בזה י"ל דאין מצוות יישוב הארץ מתקיימת ע"י "אעברה נא ואראה" אלא ע"י בניין הארץ ויישובה בדרך קבע].
- מה שאמר לו "כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר" – כיצד עולה דבר זה בקנה אחד עם כל מאמרי חז"ל המערערים על העושה על-מנת לקבל שכר, שהרי המצוות יש להן צורה וטעם מצד עצמן שהן טוב אמיתי, וא"כ נימא שנתאווה משה לטוב האמיתי הזה שבמצוות, ומפני מה צריך לומר שנתאווה דווקא למתן שכרן.
ונראים הדברים, כי עניין א"י וחיבתה הינו בהיותה מקום מיוחד לקיבוץ כל ישראל שהשכינה שרויה בתוכם. וכיון ש'עם' צריך מקום להיות בו בחיים משותפים ובשלטון עצמאי בארץ משלהם, ודאי בחר אדון העולם לעם סגולתו בני אהוביו בחוניו חביביו את המקום היותר טוב בכל הארץ, שהוא המקום המשובח בפריו, אך עיקר מטרת הארץ להיותה להם מקום שלהם להתקבץ בו ולחיות בו כעם בשלמות ולחוות את כל ענייניו של עם, וכל זה יהיה באותו מקום שבחר בו השי"ת להיות עמהם בתוכם ולשכן שמו שם, כלשון התורה "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" (ויקרא כ"ה, ל"ח), וראוי הוא שיהיה מקום זה שלם גם בענייני הארציות שלו.
ומלבד המעלה של החביבות לארץ מצד היותה מקום טוב בגשמיות הראוי ומוכשר ליישוב העם, עוד נקודה נלוית לזה היא, שכאשר בחר אדון העולם את המקום המשובח ביותר לעמו, יש כאן תוספת עדות לחביבותם של ישראל, שמייחד להם את הארץ הטובה הזאת, בבחינת "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים" (כמבואר בכתובות קי"ב.).
ולכך תמה רבי שמלאי, שהרי כלפי משה שהיה שרוי בתמידות בקרבה היותר גדולה שיכולה להמצא, שהוא עם משכן ה' ומתנבא לישראל פנים בפנים וישראל כולם מקובצים על ידו, וא"כ בין מצד קרבת ה' הפרטית שע"י הארץ ובין מצד המשמעות של השייכות לכלל ישראל ולחייהם כעם אחד, א"כ לגבי משה אין חשיבות גדולה כל-כך אם יכנס הוא עצמו שם או לא, והעיקר הוא פעולתו הגדולה להביא את העם למקום קיבוצו במקום מרעה שמן וטוב, ארץ זבת חלב ודבש, שהיא היותר טובה למגורי עם ה', אך שהוא עצמו יכנס אינו עיקר העניין, אחר שהוא משויך לגמרי בכל מהותו לעניין כלל ישראל.
ואם מצד קיום המצוות התלויות בה, הרי גם קיום מצוותיה של תורה יש לו צורה וטעם בעשייתם, ועניין רוב המצוות התלויות בארץ הוא לעבודת המשכן ולהחזקת ידי הכהנים העובדים עבודת המשכן, כי שכר הוא להם חלף עבודתם, ובזה יש חלק לכל ישראל בעבודה. ודבר זה הרי כבר היה למשה במשכן שבמדבר, שהיה שותף בעשייתו ממש.
ולכך לא נשאר בזה אלא עניין השכר. וזאת, משום שבאמת כלפי משה לא שייך עניין ארץ ישראל מצד המשמעות הפנימית העיקרית שלו, אלא בבחינת "כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר", וכלפי דבר זה מהני ליה "מעלה אני עליך כאילו עשיתם". אמנם כלל האומה היו יושבים ומצפים בכל גלויותיהם לשוב לשבת בארץ, ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש, ארץ משכן ה' ומקום מקדשו. ואף הצפיה שהיו מצפים לאכול מפריה ולשבוע מטובה אין זה משום תאוות אכילת פירות טובים אלא משום השאיפה לקומם יישוב מתוקן, שהרי שלמות חיי הרוח מושפעים גם הם משלמות הגשמיות. (ע"ע טור או"ח סי' ר"ח ובנו"כ). ונזכה לקיום מתנתו השלמה ארץ חמדה טובה ורחבה שרצה והנחיל לאבותינו באהבה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ונברכו עליה בקדושה ובטהרה.