שלום וברכה,
כפי שכתבתי לכם בעבר, הנני קורא בשקיקה את העלון, ומקבל ממנו רוב תועלת, ואף מזדהה עם הדברים הנאמרים בו בהשכל ודעת. רציתי להעלות שאלה, אשר יתכן שהיא מיותרת ושכבר דובר עליה בעלונים, ואף שעברתי על רוב ככל החומר יתכן שהעלמתי עין או שכחתי.
השאלה: האם הנכם אוחזים שאם המדינה תהיה מנוהלת עתה על ידי הנהגה תורנית, צריך יהיה להשתמש בכח נגד אויבינו? או שאין להשתמש לעת עתה בכח, אלא שעל ידי שהמדינה תהיה מנוהלת ברוח התורה ועל פי חוקיה ומשפטיה, ממילא יכריע הקב"ה את אויבנו באופן שלא נצטרך להלחם?
אני מבין שאולי השאלה תיראה קצת רגישה, תאמינו לי שאין לי ענין כאן של "לתפוס" אף אחד, אלא מגמתי לרדת לסוף דעתכם ולדעת בדיוק מהו הקו שלכם.
בברכה מרובה,
בנימין זלצמן.
ירושלים עיה"ק תובב"א.
תשובה: מכיון ששאלה זו חוזרת על עצמה בוריאציות שונות, חפצנו קצת להכנס לעניין זה. ונקדים, כי דברי התשובה דלהלן הינם כלליים ואינם מתייחסים דווקא לשואל זה או אחר.
ועוד נקדים, כי ישנה בעיה מובנית בעצם השאלה, שכן לכאורה אין כאן שאלה על אגודת קדושת ציון ואף לא על דעת כותבי העלון, אלא חקירה על הנהגת ה' בעולם העתיד, והרי היא בכלל דברי הרמב"ם "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (מלכים ומלחמותיהם י"ב, ב').
הרי התורה אמרה "אם בחוקותי תלכו… ונתתי שלום בארץ", ואותה תורה אמרה כי שלוש מלחמות מצוה הן, כמבואר בגמ' בסוטה (מ"ד:) וברמב"ם מלכים ומלחמותיהם (ה', א') [ועיין בשכחת העשין לרמב"ן מצוה ד'], והיינו: א. לכבוש כל ארץ ישראל, להורישה מן הגויים ולהושיבה ביד ישראל. ב. להציל ישראל מיד צר, ובלשון הגמרא לפנינו "למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו", ובתרגום ללשה"ק למעט את הגויים כדי שלא יבואו עליהם, כלומר לרצוח כל מי שעלול להוות סכנה לישראל. ג. מלחמת עמלק.
והנה אם ירצה הכל יכול ויהיה השלום והכיבוש בלא שום מעשה מצדנו וכתפילתו של חזקיהו שהוא יושב על מטתו ואויביו נופלים תחתיו, או אם ייעשה דבר זה על ידי תפילה או ע"י שירה והודיה לקב"ה על שלטון ישראל שנתן בידינו כתפילתו של יהושפט (איכה רבה פתיחה ל'), אזי לא יהיה צורך בשימוש בכח. ואם לא ינהיג כן מנהיג העולם, אם מחמת מיעוט זכויות או משום טעם אחר, וכבדורם של דוד ושל יהושע, אזי נצטרך לפעול כפי חיובי התורה והמצוות.
ובאותה מידה ניתן לשאול האם לדעת אגודת קדושת ציון יש להשתמש בכח הזרוע לאפיית מצות ואם דעת כותבי העלון שיש להשתמש בכח לבניית סוכה וכדומה, או שיש לסמוך על כך שאם נתנהג כראוי, אזי הקב"ה יזמן לנו סוכה ומצה כהלכתם, אשר תשובת שאלות אלו ידועה – אם מצא בנוי אינו בונה, ואם לאו – מוטל עליו לבנותה בכח זרועותיו.
כמובן, שאין כוונת השואל לשאול האם אנו סבורים שבהיות מדינה מתוקנת ע"פ התורה יקיימו את חוקי התורה, שהרי אם לא יקיימו את חוקי התורה, אין זו מדינה מתוקנת אליה אנו שואפים, ומדינת אנשי רשע שאינם כפופים לה' ולתורתו כבר נמצאת בידינו היום.
ואולי כוונת השואל לשאול האם אנו סבורים שמצוות אלו של כיבוש והצלת ישראל קיימות גם בזמן הזה. והנה לא מסתבר שכוונת הרב השואל לומר, שיש איזו דרשה, לפיה המצווה הזאת התבטלה סתם ביום מן הימים, [וכעין מה שאמרו בב"ב (קכ"א.) מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה]. ואם כוונתו שבזמן הזה שאין מקדש אין מצווה זו, א"א לומר כן, שהרי כל עיקר מצוות המקדש אינה אלא אחר שבאו אל המנוחה ואל הנחלה, וקיימו כיבוש הארץ כדינו, הרי שאין המצוה הזאת תלויה במקדש כלל.
והנה יש שרוצים לתלות מצוות אלו דווקא בזמן שיש להם לישראל מלכות, אך הרי שאלת השואל הינה במצב שתהיה מלכות כדין, ולא יהיה בה אפילו החסרון של קשר רשעים. וגם א"א לומר שהמצוה נאמרה דווקא בסוג שלטון מלוכני, שהרי בימי השופטים לא היה כן, והיו נוהגים כל דיני המלחמה, שאז היה עיקר הכיבוש, וגם הרבה ממלחמות ההצלה.
אמנם יתכן שיש מלחמת מצוה אחת שיש לדון עליה והיא מלחמת עמלק, שהרי אין אנו יודעים בבירור מי הוא עמלק, ועל-פי מקומו הרי הוא בדרום ארץ ישראל ואולי בעבר הירדן, אך כבר בא סנחריב ובלבל את האומות, ויש אומרים שהם בני גרמניה הארורים ימח שמם, אך בין כך ובין כך אין המצוה נוהגת אלא כשתהיה המלכות מתוקנת ביד ישראל כתיקונה ובהניח לנו מכל אויבינו מסביב, ואז בוודאי אשרי שיאחז וניפץ את עולליהם אל הסלע, להשמידם עד בלתי השאיר להם שריד. ואף אם אינם עמלק, נלמדנו בק"ו מעמלק[1]. אמנם מעשי נקמת האומה אינם מסורים בידי היחידים אלא בידי המלכות, ואנו מצפים ליום עלות מושיעים לשפוט את הר עשיו, וליום שיקויים בהם דברי הנבואה "מדוע אדם ללבושך ובגדיך כדרך בגת…. ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם" (ישעיהו ס"ג, ב – ו').
אמנם יש לומר שכוונת הרב השואל לשאול אם אנו סבורים שיש כח בידינו לעשות מלחמות עם אויבי ישראל שסביבותנו, ואכן זו שאלה שיש לשאלה למומחים צבאיים, וכאשר תהיה המדינה ביד יראי ה' וגם המומחים הצבאיים יהיו יר"ש נוכל לדון בזה כשהנתונים האמתיים יהיו בידינו. וברור שאין חיוב לצאת למלחמה כשבדרך הטבע אין הנצחון נראה סביר, וכמו שראינו ברוב תקופות השופטים והמלכים בבית ראשון ושני שלא כבשו כל גבולות הארץ, אחר שלא היה הדבר בכוחם. אך אין זו שאלה הלכתית, אלא שאלה שזקוקים למידע שאינו נמצא בידינו עכשיו, והיינו מה הן האפשרויות הצבאיות ומה הן המגבלות – האם נרויח בזה בהצלת ישראל ובכיבוש הארץ או נפסיד.
וחשוב מכל, נצטרך להכרעת חכמי הדור שידונו אז, מה הן ההבטחות שניתנו לנו מאתו ית' וכמה הן ברורות שנאמרו על דורנו זה, ואם נמצא שהדבר ברור בידינו, עי"ז נוכל לפעול ע"פ הבטחות אלו מבלי לחשוש לסברות טבעיות שונות.
ואם כוונת השואל כלפי נכרים הדרים בינינו אם יש לסלקם בזרוע או שיש להם מקום להיות בארץ, הנה גם בזה אמרה התורה "לא תחנם", ודרשו חז"ל על נתינת חניה בקרקע. ועיקר הפסוק לא נאמר על מכירת קרקע לגוי, אלא על השארת הנכרים שהיו כבר בארץ. אמנם יש לדון בנכרים שאינם עובדי אלילים ואינם משתייכים לאומה הנלחמת בישראל באיזה אופן מותר להשאירם כתושב בינינו ובאיזה אופן יש לגרשם, ויש לדון בדברים לפי גדרי ההלכה להכריע המחלוקות כדרכה של תורה, ואין מקומם במדור זה.
כללו של דבר, אין לאגודת קדושת ציון עמדה מיוחדת בנושאים אלו שלא נפלה בהם מחלוקת וספק בין הפוסקים, [מלבד גדרי גר תושב שיש להאריך בו בדיון הלכתי רחב ואכ"מ] ואין הספקות בהם אלא בשאלות מציאותיות או בהבטחות שאולי יאמרו ע"י נביא, ואולי יכריעו בהם גדולי התורה ע"פ דברי הנבואה הכתובים ומסורים בידינו.
שאלה: אני נהנה מאד מעלונכם, בעיקר מהרמה התורנית האיכותית שנדיר למצוא בעלונים לסוגיהם ומצורת החשיבה הפורה והמאתגרת. אמנם דבר אחד מעיק עלי, והיא התחושה שלעיתים ישנם ביטויים שעל-פי הנראה מבטאים "לאומיות", דהיינו השקפת עולם המבוססת על הכבוד הלאומי, דבר שקיים בקרב האומות השונות, אולם אנו בני אברהם יצחק ויעקב שקיבלנו תורה בסיני – מה לנו ולמושג זה?
בכבוד רב ובברכה שתזכו להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה,
שלמה זלמן מיטלמן,
אשדוד.
תשובה: ראשית כל תודה על השבחים, אנו משתדלים ככל יכולתנו להיות ראויים אליהם.
לגבי שאלתך בדבר המושג אותו אתה מכנה "לאומיות", אכן ראוי להתעכב ולעמוד על משמעות המושג, ולהתבונן כראוי מה יחסה של התורה אליו. והרי אין ספק, כי אותה לאומיות אשר בעבורה מיליוני אנשים נטבחו במאות האחרונות – לאומיות שכל עניינה הנפת דגלה של מדינה זו תחת מדינה אחרת – אכן דבר אין לה עם תורתנו הקדושה. לאומיות זו הינה קרקע פוריה לשפיכות דמים בלא צורך, וכי מה טעם ישנו ליצירת גבולות וגדרות בין בני-אדם, להקמת צבאות הנלחמים זה בזה ומקיזים את דמם למען נצחון הדגל הירוק-לבן-אדום על-פני הדגל הכחול-אדום-לבן, שעה שפרט לאותו שינוי בצבע, אין כל דבר מהותי שמפריד בין נושאי אותם דגלים. אף למען הדגל העברי אין כל טעם ליצור מחיצות למול עמים אחרים, כל עוד אין הוא מבטא אלא הבדלי שפה ותרבות, מאכלים ושירים.
אולם כל זה אין לו דבר וחצי דבר עם הלאומיות האמיתית על-פי דרכה של תורה. המילה "לאומיות" גזורה מהמילה "אומה", והיא מבטאת את היותה של קבוצת אנשים לאומה המאגדת את כולם יחדיו. התורה מדברת כל העת אל ישראל כאומה, והמצוות ניתנו לקיום דווקא בצורה זו של אומה על אדמתה. אמת, גם היחיד מחויב במצוות, אך צורת הקיום שהתורה מעוניינת בה היא דווקא בהיותנו אומה, ויש אף מצוות שתלויות במצב זה, כגון יובל ועבד עברי שמחייבות שרוב האומה תהיה בארצה, ועוד מצוות רבות, אשר אפשרות קיומן תלויה במצב האומה [ובהקשר זה מזדקר לעין החסרון הנורא של המצוות התלויות במקדש, שהיא מצוה על הכלל, ועדיין אין בידינו לקיימן משום שטרם עלה ביד האומה להעמיד את מקומו ביד ישראל ולבנות שם בית לאלוקינו].
מכל זה נלמד, כי מושג הלאומיות לכשעצמו אינו זר ליהדות, ואדרבה – הוא מהווה יסוד מוסד בתורה עצמה, אלא שבניגוד לשאר העמים, שלאומיותם מוגדרת במונחים חילוניים חלולים של שפה, תרבות, מאכלים, מוצא אתני וכדומה, האומה היהודית מוגדרת אך ורק על-ידי המחויבות לברית עם ה', ומקרא מפורש דיבר הכתוב – "וידבר משה והכהנים הלוים אל כל־ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך. ושמעת בקול ה' אלקיך ועשית את־מצותו ואת־חקיו אשר אנכי מצוך היום" (דברים כ"ז, ט' – י').
אמור מעתה, הלאומיות היהודית האמיתית לא רק שאינה סותרת את דרך התורה, אלא שהיא מבטאת את השקפת התורה בצורתה הטהורה והשורשית ביותר. והרינו מוסרים כאן מודעה, שלא ישתמע לשני פנים, כי כל ביטוי לאומי שהקורא ימצא בעלוני "קדושת ציון" לא נאמר אלא בהתאם לעקרון שהותווה בתשובה זו. ותשואות חן חן לשואל, אשר באמצעות שאלתו זיכה אותנו לעמוד בפרוטרוט על נקודה חשובה זו.
[1] מסירת מודעה: דעת לנבון נקל, שכל האמור כאן אינו מכוון לבני גרמניה של זמננו, אלא לבני גרמניה שבימי הביניים שהיו רוצחים אכזריים, אבל בני גרמניה שבזמננו תחת ממשלת הקיר"ה, חוקי המדינה אוסרים לרצחם, שהרי הם בני תרבות כנימוסי אבותיהם הנודעים, וכאשר ראינו מנהג אבותיהם בהיותנו נאנקים תחתם בשנות הזעם הנוראים, שאפילו תוך כדי מעשי אכזריות מעוררת פלצות לא שכחו הנהגות הסדרים והנימוסים הנאים.