בח' ניסן תשט"ו חל יום פטירתו של הגאון רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי זצוק"ל. לרגל יום הזכרון נביא כאן מאמר יסודי ממנו ביחס לארץ ישראל, חשיבותה, וחביבותה (מאמר 'קשר ישראל לארץ ישראל', מתוך 'ספר ארץ ישראל' ח"א סימן כ"ז עמ' צד–ק).[1]
ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל
א. אין לדמות מהות קשר עם ישראל לארצו למהות קשר של כל עם אחר לארצו, ואין להשוות יחוסם של אומות העולם לארצותיהם בכל ארצות תבל, ליחס ישראל לארץ ישראל: אין לשום עם שטר קדום ולא כל הבטחה מוקדמת למדינתם, יחוסם הוא רק יחוס ארצי בלא שום יחס נפשי וללא כל שום ערכי קדושה. כל השייכות שלהם אל אדמתם אינה אלא משום שאבותיהם התישבו שם במקרה והיתה להם זו לארץ המולדת, ואם במקרה נסחף או יסחף עם לארץ אחרת או אם משפחה היגרה למדינה אחרת וקבלה שם זכות אזרח, הנה במשך מספר שנים נותקה לגמרי מארצה הקודמת – לא כן האומה הישראלית ביחוסה לארץ ישראל, שיש לה שטר קדום הכתוב [בכמה מקראות] ב"ספר הספרים" המקודש. וראש עפרות תבל (משלי ח כו) זו ארץ ישראל כנאמר משחקת בתבל ארצו (שם ח לא) מיועדה לישראל (ספרי ח"ב לז) ובהנחל עליון גוים [ונתן להם ארצות] יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, אשר להם, לישראל, הנחיל הקב"ה ארץ כנען (תנחומא עקב לז ועוד). כי תבואו אל הארץ כו' ואתן לך ארץ חמדה כו' חלק הקב"ה לאוה"ע כו' ולישראל נתן את ארץ ישראל (תנחומא קדושים י"ב).
וכן מפורש בהרבה מקראות שארץ ישראל היא רק לישראל, והובטחה הארץ לאברהם אבינו, "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען" (בראשית יז ח), וכן הובטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (שם כו ג), וכן אח"כ ליעקב "הארץ אשר אתת שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (שם כח יג), "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך" (שם לה יב). ונתינת הארץ לישראל ברית עולם היא מברית בין הבתרים, כי ע"כ הריהו קשר של קיימא לעולם.
ב. וקדושתה קדושת עולם היא, ויעקב ראה בחלומו "וזה שער השמים" (בראשית כח יז). אחר כך נתקדשה בקדושת בני אדם בעשר קדושות, זו למעלה [ולפנים] מזו.
ולהיותה קדושה קדושת עולם לכן התאוו אבות העולם להתגורר בתוכה עוד בטרם היתה לנחלת ישראל. אברהם אבינו לא יצא מתוכה אלא במקרה של אסון כגון רעב. ויצחק לא יצא ממנה מעודו. ויעקב הצטער הרבה כשהוכרח לברוח מארץ ישראל לחרן (ראה תנחומא וישלח י). וכשנאלץ אח"כ לרדת למצרים והצטער הרבה על זה אמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרים (בראשית מו ג), והשביע את יוסף שיקברהו בארץ כנען [במערת המכפלה]. וכן השביע יוסף את אחיו פקוד יפקוד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה (בראשית נ כה), [וכן העלו ממצרים גם עצמות שאר השבטים]. וכל השנים שישבו במצרים וציפו לגאולה היתה הצפיה אך ורק לארץ כנען המיועדה לגאולתם.
ג. וארץ ישראל לישראל נקראת "מתנה", וגם נקראת "קנין", וגם בשם "נחלה", כדתני רבי שמעון בן יוחאי שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל תורה וארץ ישראל ועולם הבא כו' (ברכות ה.), ואמרו ארבעה נקראו קנין ישראל כו' הארץ כו' והתורה (מכילתא בשלח ט; וראה פסחים פז:), ועוד שם (מכילתא פ"י) ארבעה נקראו נחלה בית המקדש כו' וארץ ישראל כו' תורה כו', וכן ישראל מקבלי התורה נקראו נחלה, שנאמר עמי ונחלתי ישראל (יואל ד ב) אמר הקב"ה יבואו ישראל שנקראו נחלה לארץ ישראל שנקראת נחלה ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה.
אלא ששלשה דברים ניתנו על תנאי "ארץ ישראל" [שישבו ישראל עליה לבטח] "בית המקדש" ו"מלכות בית דוד" אם ישמרו בניך בריתי, אבל תורה ובריתו של אהרן לא ניתנו על תנאי (מכילתא יתרו ב).
"זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" (במדבר לד ב) לכם היא בנחלה ולא לאחרים כו' אמר הקב"ה הארץ שלי היא שנאמר לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א) ואומר כי לי הארץ (ויקרא כה כג), וישראל שלי הם שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (שם כה נה), מוטב אנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי, לכך נאמר לכם בנחלה (מ"ר במדבר פכ"ג).
תכלית גאולת מצרים – לשם הכניסה לארץ ישראל
ד. וכל גאולת מצרים היתה אך ורק לשם הכניסה לארץ ישראל, ועד שלא נכנסו לארץ היו מברכים על המזון רק ברכה אחת הזן את הכל, משנכנסו לארץ ישראל מברכים גם על הארץ ועל המזון כו', ואמרו חכמים ז"ל כל מי שאינו מזכיר בברכת המזון "על הארץ ועל המזון ארץ חמדה וברית ותורה וחיים" לא יצא יד"ח, אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל כו' וישראל חביבים עלי כנאמר כי מאהבת ה' אתכם (דברים ז ח) אני אכניס את ישראל החביבים עלי לארץ ישראל החביבה עלי שנאמר כי אתם באים אל ארץ כנען (מ"ר במדבר פכ"ג).
עוצם הגעגועים והתשוקה של אבות האומה לארץ ישראל
ה. על עוצם הגעגועים והתשוקות של אבות עם ישראל לארץ ישראל, יש לראות גם מהמאמרים דלהלן:
כשאמר עשו ליעקב נחלק כל מה שהניח לנו אבא לשני חלקים, ואני בורר שאני בכור, אמר יעקב, הרשע הזה עינו לא תשבע עושר, חלק יעקב כל מה שהניח אביו לשני חלקים, כל הרכוש הגדול לחלק אחד ואת ארץ ישראל לחלק שני כו', לקח עשו כל הרכוש שהניח אביו, ואת ארץ ישראל ומערת המכפלה נתן ליעקב וכתבו כתב עולם. ואז ישב יעקב בטח בארץ מגורי אביו בארץ כנען (פרקי דר"א פל"ח. וראה סוטה יג, וב"ר פרק ק, ובתנחומא ויחי, ועוד בנוסחאות שונות).
ומה רבו תחנוני משה רבנו ע"ה "אעברה נא ואראה את הארץ" (דברים ג כב) כו' עד שהמליצו ע"ז "ותמס כעש חמודו" (תהלים לט יב) כל חמדה שהיה למשה להכנס לארץ המסות אותו כעש הזה (מדרש רבה דברים פ"ב, ובספרי ח"א ק"ח ועוד) כי הוא אשר השיג מחשיבות הארץ והשראת השכינה אשר בה, גברו אליה תשוקותיו ביותר.
ואמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אפילו יש לי פרקליטים וטרקלין בחו"ל ואין לי אלא הסף בארץ ישראל בחרתי "הסתופף", וח"א אפילו לא יהא לי לאכול בארץ ישראל אלא ספוף של חרובין בחרתי "הסתופף" (תנחומא ראה ח).
זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים (תהלים קמב ו), הפסוק הזה דוד אמרו חלקי בארץ החיים, זוהי ארץ ישראל כו' בשעה שאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'" (ש"א כו יט) לפיכך זעקתי אליך ה' מתאוה אני לישב בתוכה (ראה ירושלמי כלאים פ"ט ד ובכתובות פי"ב וב"ר צו ותנחומא ויצא כג), ובמ"ר במדבר (פ"ז) ואדר"נ (פל"ד) ארץ ישראל נקראת חיים שנאמר ונתתי צבי בארץ חיים (יחזקאל כ"ו כ) להתהלך לפני א-להים באור החיים (תהלים נו יד) זו ארץ ישראל כו'.
ו. ואחרי שבעוונות הוגלה עם ישראל לבבל, ישבו על נהרות בבל ותלו כנורותיהם [כאומרים אין להם עוד חפץ בהם] ונשבעו אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי כו' (תהלים קלז ה ו).
ואחר חורבן בית שני תקנו כמה תקנות לזכר ארץ ישראל וירושלם, כגון הרואה ערי יהודה בחורבנם קורע בגדיו ואומר ערי קדשך היו מדבר (ישעיה סד ט), וכן על ירושלם ובית המקדש קריעה מיוחדה וקריאה מיוחדה (מו"ק כו ומס' שמחות פ"ט), וקבעו הצומות ביחוד ליום תשעה באב וכל הקינות המזעזעות. גם תקנו לתת אפר מקלה בראש החתנים ומנח לה במקום התפילין, וכן תקנות אחרות (ב"ב ס: ותוספתא סוטה פט"ו, ועוד).
מעשה ברבי יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ורבי יונתן שהיו מוכרחים לצאת לחו"ל והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה כו' (ספרי ח"ב פ).
כמה עזה היתה אהבת גדולי ישראל לארץ ישראל
ז. ומה עזה היתה אהבת גדולי ישראל קדמאי ובתראי לארץ ישראל, שבערה בתוכם כאש שלהבת קודש, אשר מים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה, ונציין כאן רק דוגמאות אחדות: ר' זירא שכל כך נתאוה לארץ ישראל ולתורת ארץ ישראל עד כי יתב במאה תעניתי דאישתכח גמרא בבלאה מיניה כדי שילמוד מר' יוחנן ועוד תורה שבארץ ישראל (ב"מ פה.) והיה משתמט את עצמו מרב יהודה רבו שלא יעכב נסיעתו לארץ ישראל (כתובות קיא) – ויהי כי עלה בידו לעזוב בחפזה את בבל ולא מצא מעברא למיעבר הנהר, ולא רצה להמתין לזמן הקמת הגשר או לזמן בוא ספינה – נקט במצרא ועבר על עץ ארוך מושלך על רוחב הנהר והחזיק בחבל שממעל העץ, ואמר לו ההוא צדוקי עמא פזיזא כו', אמר ליה ר' זירא דוכתא דמשה ואהרן לא זכו בה אנא מי יימר דזכינא בה (סוף כתובות), כי כנודע היה ר' זירא איש חלש (עירובין כח:) וחשש שמא תיטרף עליו השעה ולא יוכל לעלות.
עוד מסופר (שם סוף כתובות) רבי אבא מנשק כיפי דעכו, כאשר הגיע לארעא דישראל היה מנשק הסלעים מעכו.
ועד"ז בירושלמי כר' יוסי בר חנינא שהיה מנשק לכיפתא דעכו (ירושלמי שביעית פ"ד ט).
ור' חנינא מתקיל מתקליה [היה מתקל האבנים מהדרך מחמת חיבת הארץ שיהא נח ללכת בה] (שם).
ורב חייא בר גמזו מגנדר בעפרא כנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים קב טו), משום חיבת הארץ היה מתגנדר בעפרה (שם).
וידוע הסיפור מר' יהודה הלוי בעל הכוזרי, כשבא לארץ ישראל ויגש לשער ירושלם וראה חורבנה, התפלש על העפר ונשקה ובכה תמרורים ויחבר אז את הקינה "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". וכן שמענו על כמה גדולים עוד כשבאו לארץ ישראל נפלו על הארץ ונשקוה וכו'.
ובסוף המאה החמישית בשנת תקצ"ז כשהגיע הצו מסולטן קושטא שהערבים לא יציקו עוד ליהודים בתביעותיהם על חורבת רבי יהודה החסיד וקבלו הרשיון [הפירמאן] להקים את הריסות בית המדרש הישן שבחצר החורבה "מנחם ציון" [שהתפלל שם השל"ה, ובזמנו ברח מירושלים עקב התביעות על חורבת רבי יהודה החסיד של הערבים] – חשו אז כל גדולי וחשובי ירושלים להתעסק בעצמם בהקמת ההריסות של בית המדרש, מהם שגבלו בטיט או סתתו אבנים, מהם שהעלו האבנים על הנדבכים, ונשקו כל אבן ואבן טרם הניחוה על הבנין, ובקול שיר וזמרת ההלל הקימו הריסותיו, וכשנבנה היכל החדש של ישיבת עץ חיים על גב בית המדרש החדש שבחצר החורבה נכנס הרב הגאון ר' זלמן בהר"ן זצ"ל ונשק את אבני הבנין בארבע כתליו.
מסירות נפשם של העולים הראשונים לארץ ישראל
ח. ומעולם לא הזניח עם ישראל את ארץ ישראל שלא יהא בו צבור ישראל, וכאשר העיד הרמב"ם (בסה"מ קנג) שאלולא ח"ו היה נעדר כל צבור ישראלי מארץ ישראל לא היה מועיל חשבוננו לקביעות המועדות.
ובמסירות נפש ממש עלו העולים הראשונים לארץ ישראל להתישב באחת מארבע העירות "צפת טבריא ירושלים וחברון", נסעו על ספינות שייט ששטו על יד החופים, והנסיעה ארכה עפ"י רוב קרוב לשנה, ונסעו מעיר לעיר אשר על שפת הים, ובכל עיר היו צריכים לחכות על ספינת שיט אחרת הנוסעת לכוון ארץ ישראל. ומיפו לירושלים היו נוסעים על חמורים סוסים וגמלים, במשך יום ולילה, ופחד משודדים, גם רשיון הכניסה לארץ ישראל לא היה קל, וסבל היושבים בה היה קשה עד מאד (ראה למשל בהקדמת לפאת השולחן מגאון ישראל, ר' ישראל משקלוב, ובספרים רבים אחרים).
ובכמה מסירות נפש הקימו שבעה בני ישיבה את שכונת נחלת שבעה במערבה של ירושלים, במקום חיתו טרף ושודדים שורצים, ואחריה, הקמת שכונת מאה שערים בצפון, ושכונת בית יעקב ומשכנות ואבן ישראל במערב, ואחריהן העוז והגבורה להקמת מושבה הראשונה פתח תקוה במדבר ציה ושממה, שם שרצו חיתו טרף וליסטים לרוב. ובכל הארץ לא היה שום כביש כי אם גאיות ועמקים מלאים סלעים וצוקים, והמתישבים סבלו גם מחוסר מצרכים חיוניים, וגם מחוסר מים ומחוסר דלק למאור, ועל כולם מרדיפות והתנפלויות מאדוני הארץ, ועם כל זה היו שמחים בחלקם שזכו לישב וליישב את הארץ, אשר גם היא, הארץ, שמרה אמונים לבני ישראל, ובכל הזמן הארוך שישבו בתוכה עמים אחרים לא הסירה הארץ את בגדי אלמנותה והיתה עטופה בשממון.
עליית החרדים לארץ יכולה להציל את מצב היהדות בארץ ישראל
ט. ומה היום? מה קלה הנסיעה לארץ ישראל, מאמריקא אליה באוירון – 36 שעה[2]. ובספינה עם כל הנוחיות של מטיילים – כשבועיים. מיפו לירושלים במכונית – שעה אחת. כל הדרכים סלולים כבישים, לא חסר מים ושאר צרכי מזון חיוניים, חשמל לדלק. אדוני הארץ – ממשלת ישראל, שערי הארץ פתוחים לרווחה, אין זכר לקבלת ה"פתקה האדומה" וללא מתנת שוחד ל"קיימקיימים".
ומה חסר כיום? אותה התשוקה העזה שיקדה בלבות שלומי אמוני ישראל הקודמים שבחו"ל. אילו היתה הנסיעה והכניסה לארץ ישראל כל כך קלה לפני מאה שנה, או אילו היו כל שלומי אמוני ישראל שבתקופה זו מתאווים באותה משיכה נפשית לעיר וארץ קדשנו – כי עתה היתה ארץ ישראל מיושבת רובה ככולה שומרי תורה ומצוה, ועל כסאות הכנסת במדינת ישראל היו יושבים רובם ככולם עברים מקוריים היודעים ומרגישים מה זו ארץ ישראל לישראל, ובאיזה קשרים קשורים זו לזה, והיתה לארץ ישראל צורה אחרת לגמרי: חוקי הכנסת היו מבוססים על תורת ישראל, ולא היתה כלל עולה על הדעת שיש בישראל שאלת שמירת שבת, ובעיה לגידול חזירים, ולא שאלת גיוס בנות ולא התרים לנתוחי מתים, ומכ"ש שלא היה למסיון חופש גמור להעביר בני ישראל אל השמד. לא פריקת עול, לא חילולי ערכי ישראל, לא מלחמת חול על הקודש, ולא נוער המתחנך על הפקרות בזלזול חיי האדם.
כל זה היה עושה, אילו היתה המשיכה הנפשית לשומרי אמונת ישראל שבחו"ל, הם היו יכולים להציל את דת ישראל ואת קדושת הארץ ממחלליה ולוחמיה.
הן אמנם עוד היום רובם ככולם קשורים בנימים הרבה לארץ קדשנו, אליה פונים בכל התפילות, ומתפללים עליה שלש פעמים ביום בתפילות ובברכת המזון, ומעלים את זכרונה על ראש שמחתם, ביחוד עוד היום הם תומכים בישוב הארצישראלי לא פחות משתמכו לפנים – אבל הם עצמם חובבים עדיין את הישוב הגלותי, ומהם שדומה עליהם ששם ביתם גם לעתיד…
על כל שומרי תורה ומצוה, ביחוד על כל רבננו, לקבל לקח מהעליות הקדומות שעלו לארץ ישראל במסירות נפש, והיו תואבים להסתופף בחצרות ה', ולחלץ את קדושת הארץ ממחלליה, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, וישראל ישב לבטח מאויביו החיצוניים, והיה עם ישראל בארץ ישראל מבהיק שוב בזוהרו כבשנות קדם, והיינו מתקרבים יום יום אל גאולתינו השלמה ואל היעוד המקווה.
[1] הכותרות נוספו ע"י העורך
[2] אין צורך לומר, כי הדברים נכתבו בשעתו, וכיום הדרך קלה בהרבה, וממילא גם התביעה גדולה בהרבה.