מצאנו במכת בכורות ענין מיוחד שלא מצאנו בשאר המכות, שהוצרכו בה בני ישראל לפסיחה ולשמירה מיוחדת, כדי שלא יפגעו עם המצרים במכה, ואף הוצרכו למצוה מיוחדת עבור כך, לתת את דם הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות, ועל ידי כך ינצלו, כמו שכתוב – "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם… וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
והתמיהה עולה מאליה, הלא במכת ערוב, במכת דבר ובמכת חושך הופלו ישראל, ולא פגעה בהם המכה כמפורש בתורה, ולא הוצרכו שם לפסיחה ולא לשום מצוה, ומה נשתנית מכת בכורות.
ואל תהא פסיחה זו קלה בעיניך, שהרי לזכר פסיחה זו נצטוינו להקריב את קרבן הפסח מדי שנה בשנה לחק לנו ולבנינו עד עולם, ועלינו להבין למה הוצרכה פסיחה זו ומה ענינה.
ונראה הענין בזה, שמכת בכורות לא היתה עוד מכה פרטית על מצרים, אלא מכה של שבירת כל כוח טומאת מצרים ואלהיה, וכמו שאנו רואים, שבכל אלהי מצרים עשה ה' שפטים בלילה זה.
ומכיון שכך, מענין המכה הוא שכל השייך ומחובר לטומאת מצרים יפגע במכה זו, וישראל שבאותו הדור היו אחוזים ואדוקים בטומאת אלהי מצרים, כמפורש ביהושע (כד יד) – "וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה'". ויותר בביאור ביחזקאל (כ ז-ח) – "וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם". ועל כן היה מן הדין שאף הם יפגעו במכה, וציום ה' על קרבן הפסח שהוא זביחת תועבת מצרים כידוע, וכניסה לעבודת ה' א-להי ישראל, ובכך יוצאים הם מכלל הדבוקים בטומאת מצרים, ונכנסים הם תחת כנפי השכינה תחת צלו של ה' א-להינו.
ועל כן דרשו חז"ל (מכילתא בא) "משכו וקחו לכם צאן – משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן למצוה", שענין קרבן הפסח היה התנתקות מעבודה זרה לבוא לקרבת ה', וכן מצינו לדורות בפסח חזקיהו ובפסח יאשיהו, שכשהשיבו המלכים הצדיקים האלו את ישראל מעבודה זרה אל ה' א-להינו, עשו מעמד גדול של קרבן פסח, כמו שמתואר באריכות בדברי הימים, (דה"ב כט-ל ודה"ב לד-לה) מפני שענינו של קרבן פסח הוא היציאה מתחת יד אלהים אחרים להכנס תחת צלו של ה' א-להי ישראל.
ויש להתבונן בזה, שקרבן פסח שונה מכל הקרבנות כולם, שעיקרו לא בא אלא לאכילה. וכמה דינים יוצאים מזה – האחד הוא, שעל-אף שכל הקרבנות הנאכלים – כשהן באין בטומאה אינן נאכלים, הפסח כשהוא בא בטומאה – הוא נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה כמ"ש במשנה בפסחים (פרק ז משנה ד). עוד מבואר שם, שבפסח אין זורקין את הדם אלא אם כן נשתייר מן הבשר, ובכל הקרבנות זורקין את הדם, אפילו לא נשתייר רק החלב.
ובפסח מצרים מבואר בגמרא (פסחים צו.) שלא הקטירוהו כלל והיה כולו לאכילה, על אימוריו וחלביו [אמנם נראה שם, שבנתינה על המשקוף ועל שתי המזוזות היה צד עבודה, כמ"ש שם 'שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות', ומ"מ גם עבודה זו מילתא תליא באכילה, כמ"ש "ונתנו את הדם… על הבתים אשר יאכלו אותו בהם"].
ומזה נראה, שענין קרבן הפסח הוא להיות מבני ביתו של הקב"ה ולאכול משולחנו, להתענג עליו ולשמוח בו, שזה כלל ענין אכילת הקרבנות, שעל כן תמיד נזכר אצל אכילת הקרבנות שמחה, כמ"ש (דברים כז ז) "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", וכהנה רבות. ויש להבין, איך משתייך זה לענין הפרישה מעבודה זרה והכניסה לעבודת ה' א-להי ישראל.
והביאור בזה, שמהותה של עבודה זרה, שלעומתה עומדת עבודת ה', אין עיקרה שה' דורש מעמו ישראל להקדיש את חייו למען ה', ולא חלילה למען איזה אליל של שקר, אלא עיקרה הוא שה' רוצה שעמו יראה את טובתו בקשר עימו, ולא יפנה לקבל טובה מאלילים אחרים. וחומר עבודה זרה שהוא כזנות אשה תחת בעלה, הוא בסור ישראל מלראות את ה' א-להיהם כמקור טובם, ללכת לקבל שפע, ממקורות זרים ונכריים, כמ"ש (ירמיה ב יג) "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם".
ומן הטעם הזה קושרים תמיד הנביאים את חטא עבודה זרה בחטא ההסתמכות של עם ישראל על עמים אחרים ועל כוחות אחרים, כמ"ש (הושע יד ד) "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וכהנה רבות, שהענין השווה בחטאים האלו הוא לראות כח אחר כמקור לטובתנו מלבד ה' א-להינו.
ועל כן קרבן הפסח, שענינו יציאת עם ישראל מתחת יד עבודה זרה וכניסתם תחת צל ה' א-להיהם – עיקרו לאכילה, שעיקר עזיבת עבודה זרה היא להבין כי מקור טובתנו הוא ה' א-להינו, ועל כן דווקא האכילה משולחנו והשמחה בו – היא היא הכניסה לעבודתו ועזיבת כל אלוה אחר זולתו.
ובימינו אנו, יצרא דעבודה זרה בטל, אולם מן ההיסמכות על עמים אחרים וכוחות זרים עדיין לא נרפאנו, ועדיין לצערנו הגדול עם ישראל נותן את מבטחו במשפחות גויי הארצות. ויהי רצון, שיערה עלינו רוח טהרה ממרום, ונזכה לבטוח רק בו לבדו, ולא נשגיח עוד על מה יאמרו בגויים, וכמה נאה יהיה לעשות זאת במעמד קרבן פסח גדול ועצום שלא היה כמותו, מעמד שיבטא הן מבחינה מעשית והן מבחינה רעיונית את עזיבת הבטחון בגויים ואת הכניסה לחסות בצל כנפיו של ה' א-להינו. במהרה בימינו אמן.