בענין הספר "ויואל משה" – פרק ה'

מאמר בנוגע לשבועה השניה והשלישית: שלא ימרדו באומות ושלא ידחקו את הקץ.

שלא ימרדו באומות.

פירוש השבועה: בעוד היותנו גולים בין אומות העולם, הושבענו שלא למרוד בהם ולעשות איתם מלחמה. תחת זאת, עלינו לסבול עול גלות בהיותנו תחת ידם. אבל כשישראל שרויים על אדמתם ולא גולים בארצות נכר אין מקום לאיסור זה.

כן כתב בהדיא גאב"ד אונגוואר (שו"ת משנה הלכות חלק ט"ו סימן רי"ג). אחר שהביא את דברי המהרש"א הנז' לעיל ודייק מהם שעליה ברשות מותרת (ר"ל ולא חשיב עליה בחומה האסורה), הוסיף וכתב:

'שלא ימרדו באומות' לא נאמרה על ארץ ישראל. אלא שלא ימרדו באומות בחו"ל, כלומר שלא ימרדו באומות העולם במקום שהם גרים שם, ע"ד שאמרו דינא דמלכותא דינא, ולא ימרדו כל זמן שהם בגלות בין האומות.

עיי"ש שדייק כן מהמהרש"א. וכעין זה כתב הגרי"י קניבסקי בקריינא דאגרתא חלק א' אגרת ר"ה – עיין שם[1].

עד כאן ביאור דברי הגמ' בלא חולק. אמנם יש עוד איסור המוזכר בתורה, שבהשקפה ראשונה נשמע קרוב לזה הענין, והוא האיסור להתגרות באומות. ומכיון שראיתי לא אחת עירוב תחומין בין שני מושגים שונים אלו, אמרתי אני אל ליבי, אטריח את קנ'י ואפריד בין הדבקים.

האיסור להתגרות באומות

בשלושה מקומות אסרה לנו התורה להתגרות באומות [להתגרות, היינו להתחיל תגרה ומלחמה מצדנו].

א. אסור לנו לפתוח במלחמה עם בני עשו, שנא': "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב', ה').

ב. אסור לנו לפתוח במלחמה עם מואב, שנא': "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (שם ב', ט').

ג. כמו כן נאסר עלינו לפתוח במלחמה עם בני עמון, שנא': "וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה" (שם ב', י"ט).

וביאור הענין בקיצור, שהקב"ה נתן לאברהם אוהבו ארצות עשרה עממין. ארץ שבעה עממין ניתנה לישראל עם קרובו. וקיני קניזי וקדמוני ניתנו מורשה מאברהם לעשו[2] וללוט[3]. עשו קיבל את הר שעיר ושני בניו של לוט קבלו את עמון ומואב.

משמעות הדברים, שהקב"ה אומר, כי מכיון שאני נתתי להם את ארצם מכח זכות אברהם, הרי היא שלהם ואין לכם שום היתר להלחם בהם כדי לכובשה מהם. 

ובכן, עינינו הרואות שהאיסור הוא רק להלחם עם עשו, עמון ומואב על ארצם. ועל שאר האומות[4] לא נאסר עלינו להתגרות ולפתוח במלחמה אף שלא עשו עמנו רעה. וזהו היסוד להיתר מלחמת רשות.

ועוד הבנה מענינת קמה גם ניצבה. והיא, שברגע שהקב"ה החליט לתת לעם מסוים חלק ונחלה, אז אפילו עם ישראל, שהם אהוביו של מקום, לא יכולים לערער על כך. מכאן תלמד ק"ו למתנה הגדולה, חמדת הלבבות שניתנה לנו ע"י הקב"ה בשבועה, היא ארץ ישראל, מי הוא זה ואי זה הוא אשר יכול לערער על כך. אכן דבר אלקינו יקום לעולם.   

ולסיכום, "למרוד באומות" ו"להתגרות באומות" הינם שני מושגים שונים כמו שביארנו בעז"ה. וממוצא דבר תבין, שמה שיש החושבים שהאיסור "להתגרות באומות" פירושו הוא "אסור לעצבן את הגוים", אין לו יסוד ושורש, ואי אפשר לצרף הבנה מוטעית זו כאבן פינה אשר עליה נבנה את השקפתנו התורנית, כאמור[5].

ובאמת, אם לא תאמר כן, תזדקק לומר שעם ישראל יכול לעשות את חיוביו לשמים רק בהסכמת הגוים, ואם דעת האומות אינה מתרת מצוה מסוימת והם רואים בה התגרות בהם, אנו מנועים מעשייתה, ודבר זה קשה לאומרו ולקבלו. וכן רואים אנו לכל אורך שלשלת הקודש של עם ישראל, שמנהיגי ישראל הורמו מעם והתבלטו בזכות מרידתם באומות העולם. ואתן מספר דוגמאות. 

עתניאל בן קנז מרד בכושן רשעתיים לאחר שמונה שנות שעבוד (שופטים ג').

אהוד בן גרא מרד בעגלון מלך מואב לאחר שמונה עשרה שנות שעבוד (שם).

דבורה הנביאה מרדה ביבין מלך כנען לאחר עשרים שנות שעבוד (שם ד').

גדעון מרד במדין לאחר שבע שנים של שעבוד קשה מאד, ככתוב – "וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה' (שם ו').

יפתח מרד במלך עמון לאחר שמונה עשרה שנות שעבוד (שם י"א).

שאול מרד בנחש העמוני ובפלשתים לאחר שנים של סבל (שמואל א' י"א).

ומה לנו מופת חותך יותר ממרידת החשמונאים במלכות יוון, שעליה תקנו חז"ל להודות ולהלל לדורות בימי החנוכה. אלא ודאי הפירוש הוא כמ"ש לעיל, והאריכות בזה אך למותר[6].

שלא ידחקו את הקץ.

היא השבועה השלישית. ויש לך לידע שב' גרסאות יש כאן. אית דגרסי שלא ירחקו את הקץ. ואית דגרסי שלא ידחקו את הקץ. והרי ביאורם:

פירש רש"י בגרסה הראשונה, שלא ירחקו את הקץ בעונם.

ואילו המהרש"א מסביר, שלא ירחקו את הקץ, היינו שלא יהיה נראה בעיניהם רחוק.

והגרסא הב' היא "שלא ידחקו את הקץ"

ופירש רש"י, ע"י תפילות ותחנונים. וכן פירש המהר"ל בנצח ישראל, וכן נראה מדברי הרמב"ן בספרו האמונה והבטחון.

ובשו"ת משנה הלכות (חלק י"א סי' א') מסביר, שהוא ע"י השבעות ושמות הקודש. וכך מפרש החת"ס (חלק ו' ליקוטים סימן פ"ו). ונראה מדבריהם, שהם מסבירים כן בכוונת רש"י.

מכל מקום הרי חזינן, שלכל הבאורים הללו, שבועה זו לא נגעה ולא פגעה במצבנו השתא. וא"כ גם משבועה זו לא קשיא מידי.

ואמנם מצינו לכאורה עוד במדרשים ובראשונים לשון של "מהרו את הקץ" ו"דחקו את הקץ" הנאמר על בני אפרים שיצאו ממצרים לפני הזמן וארע להם מה שארע. וכן כתב הרשב"ש (שו"ת רשב"ש סימן ב'), וז"ל: "צא וראה בני אפרים מה קרה להם שמהרו את הקץ". ולפי זה מצינו עוד גדר של דחיקת הקץ. וא"כ יוצא שהצד השוה לכל הפרושים הינו שעשית פעולות המעוררות את הגאולה טרם זמנה אסורה היא, בין ע"י השבעות וכו' ובין ע"י יציאה מן הגלות נגד רצון האומות, וכמו דאיתא בתרגום יונתן על שיר השירים (ח', ד') "יאמר מלכא משיחא משביע אני עליכון עמא בית ישראל מה דין אתון מתגרין בעמי ארעא למפיק מן גלותא". אבל אם נעשתה העליה ברשות וחפץ – בזה לא איירי כלל, ופשוט הוא, כמו שהוכחנו לעיל במאמר שלא יעלו בחומה. 

ומכאן, למאמר הבא החותם את פרק השבועות, והוא בירור דעת רבנו האר"י בענין זה, ובו גם יתבררו ענינים נוספים, והם: גזרת הגלות, והאם אפשר לגאולה ללא תשובה.


[1] אם נרצה לתרגם את כוונת הגמ' למציאות של זמננו, צא וראה את המוסלמים בימינו אנו, שמגיעים לאירופה לעיתים כפליטים, ותוך זמן מה מתחילים להתריס כנגד האומה אשר הם יושבים בתוכה, ולזרוע אימה ופחד ובכל אשר יפנו ירשיעו. זה פירוש למרוד באומה. שהרי אין מרידה אלא במי שאתה כפוף לו.

[2] והסיבה שגם ישמעאל ובני הפלגשים לא זכו בנחלה מבוארת בדברי הרמב"ן: "שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים, כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כ"ג, ח'), רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ"א, י"ב)".

[3] בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו (רש"י).

[4] וכן בעשו עמון ומואב – כשלא מדובר על ארצם.

[5] ואם לחשך אדם לומר הרי בתרגום שיר השירים (ח', ד') איתא: "יאמר מלכא משיחא משביע אני עליכון עמא בית ישראל מה דין אתון מתגרין בעמי ארעא למפיק מן גלותא…", לכאורה נקט לשון התגרות באומות. ובכן, הרי זה שטר ושוברו בצדו, שהרי לשון התרגום ברור כשמש שהוא כדברי הגמ' בכתובות "שלא יעלו בחומה", היינו שלא יעלו מן הגלות מתוך מלחמה כמ"ש לעיל, מתגרין בעמי ארעא (נלחמים באומות) למיפק מן גלותא (לצאת מן הגלות). ותו לא מידי.

[6] ואל תתמה על כך שבזמן החורבן רצו הקנאים למרוד ברומאים ולא היתה דעת רוב חכמי ישראל נוחה מכך. ובכן דע, שיש חילוק בין זמן גזרת גלות, שאז לא יועיל שום מרד, לבין זמן שאין בו גזרת גלות, וכמו שנאריך ביסוד חשוב זה במקומו אי"ה ובל"נ.

כתיבת תגובה