שאלה:
בגליון הקודם הופיע במדור דרישת ציון דיון, האם צריך להשתמש בכוח ליישוב הארץ. (הגדרתי על פי שאלת השואל שם). ורציתי לעורר לנקודה נוספת בענין, ואשמח אם תתיחסו אליה.
רש"י הראשון בתורה מביא את דברי רבי יצחק מפני מה פתחה התורה בבראשית ולא במצות החודש הזה לכם, ומבאר שהוא בכדי לומר כי 'כוח מעשיו הגיד לעמו' והקב"ה בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ורגילים להביא דברי רש"י אלו שזה ה'קושאן' שלנו על ארץ ישראל.
אך באמת דברי רש"י אלו הינם חרב פיפיות, שהרי מאמינים אנו כי הגלות גם היא הגיעה מהקב"ה, והקב"ה עצמו שבחר לתת את הארץ לנו, החליט לצערנו להוציא אותנו משם, ונתנה לאותם פלאחים ובדואים שנמצאו בה במאות השנים האחרונות. ויותר מזה שמקור דברי רש"י שהשם 'נתנה לאשר ישר בעיניו', הוא מדברי ירמיהו פרק כז, והריני לצטט הפרשיה שם
בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָה מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ: וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ
וכלומר שירמיה מוציא ממשפט זה שצריך לעבוד את נבוכדנאצר, הפך המשמעות של דברי רש"י, ובפשטות כמובן אין זו סתירה שהרי כאשר נתנה לנו היה זה בדין שניטול, ואילו כאשר נתנה לנ"נ הרי שאנו צריכים מן הדין לעבוד אותו. ואם כן צריך התישבות גדולה והכרעה רבה, שודאי עיקרה מסור למאורי האומה (שהרי זו הכרעה כללית ולאומית) האם גירוש הערבים מכאן כרגע הוא כדין אם לאו, האם אנו נמצאים במצב שהקב"ה נתנה לנו, או שאדרבא נמצאים אנו עדיין בנבואת ירמיה שהשם נתן את הארץ לנ"נ\ פרסים\ יוונים\ רומאים\ ביזנטים\ ממלוכים\ צלבנים\ עותומאנים\ בריטים\ בדואים, והנה זה ברור שלקנות חלק בארץ הוא מצוה רבתא, אבל האם יש לנו זכות לגרש בכוח, לכאורה הוא צריך ז' נקיים והכרעה גדולה על ידי נביאים או חכמים.
בברכה
ישראל לשם.
ירושלים.
תשובה:
לכבוד הרב השואל,
יישר כח על הדברים, וכבר הודיע ר"י ברויאר שמקורו של רש"י מהפס' הנ"ל בירמיהו.
אך לגבי ההשלכה למציאות של זמננו יש לענות בתרתי:
א. אתה שואל מי אמר שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל, אולי ה' נתן את זה לערבים ואין לנו כח והיתר לכבוש אותה מהם.
אמנם לא יעלה על הדעת, שאחר שהייתה גלות, לעולם יהיה אסור לעם ישראל לכבוש את הארץ כל זמן שאין נבואה, שהרי התורה נתנה לנו לקיימה אף אם לא יהיה לנו נביא [וידועים דברי הרמב"ם (פיה"מ לסנהדרין פ"א מ"ג) שזהו נימוקו לאפשרות החזרת הסמיכה] אלא שצריכים אנו לדעת מתי אכן חזר ה' ונתן לעם ישראל את ארצם.
ובסוף גלות בבל ראינו, שאישר כורש מלך פרס לחזור לארץ, ולהקים שם ביהמ"ק, ודבר זה היווה את עיקר הסיבה לחזור לארץ אפילו קודם הנבואות של חגי, וזכריה. והיינו, שכאשר אנו רואים במציאות תימוכין לכך שה' כבר רוצה להחזיר את עם ישראל לארצם, הרי שאכן תמה הגלות ועלינו לחזור אליה ולכובשה.
וכן הדבר בזמננו מאז הצהרת בלפור, שהכיר שזכות היהודים לחזור לארצם ולהקים שם מדינה, וכבר אמר על זה ר' מאיר שמחה, ש'סר פחד השבועות', והיינו שאנו רואים כאן את מעשה ה' הגדול בכך שהוא מחזיר אותנו לארצנו, וודאי אפשר לומר במלוא מובן המילה, שעכשיו ה' "חזר ונתנה לנו" [וק"ו כאשר באמת הצורה שה' נתן לעם ישראל את הארץ בתש"ח ובתשכ"ז, אינה שונה מהצורה שהוא נתן את זה לכל הרשימה הארוכה שהזכרת, היינו ע"י ניצחון במלחמה].
יש להוסיף, שאפשר לראות יותר מזה, שלא תמיד עם ישראל רצה לקחת את ארץ ישראל, אך כיון שעלה ברצונו יתברך שבא מועד שיחזרו ישראל לארצם, הם קיבלו אותה אף בניגוד לרצונם, והרי הם ובני בניהם נמצאים כאן עם קהילותיהם הפורחות והמלבלבות. [ומוטב שלא להזכיר את ההתנגדות לעליה לארץ קודם השואה, שאז הראה לנו ה' באף ובחמה, שאין לנו מקום אחר, וכפי שאמר החזו"א כמה שנים קודם השואה ש'הקב"ה הולך לטאטאות את יהודי אירופא לא"י במטאטא של ברזל']. אמנם, אף החלוצים שנלחמו למען הארץ, בתחילה הסכימו לתוכנית החלוקה של האו"ם, שרק כ-50% מהארץ תהיה ליהודים, והיהודים בסכלותם הסכימו לאותה תכנית, בעוד הערבים בסכלותם לא הסכימו, ובזכות זה נוסף לעם ישראל עוד כ-20% מא"י, ואפילו שהם היו נכונים להתפשר על זה. ואח"כ במלחמת ששת הימים, לא היהודים יזמו את המלחמה, אלא הערבים כפו אותה עליהם, ועי"ז קבלו עם ישראל את כל הארץ המובטחת, ואף זה בעל כרחם. הרי אנו רואים כאן, שיש מהלך אלקי, המחזיר אותנו לארצנו, ואין טעם להתכחש לזה.
יש להוסיף, שאף מה שעם ישראל כבר ויתר מרצונו לגויים, כגון מה שהיה בהסכם אוסלו הארור ובהתנתקות האומללה, הרי אנו רואים שדבר זה מתנקם בהם ומזיק לביטחון, באופן שא"א לתת לאויבינו עצמאות, ונראים מהלכי הדברים, שבסופו של דבר יכריח הקב"ה את עם ישראל לקחת את שאר חלקי ארצו הקדושה בחזרה אליו, שוב בעל-כרחו.
ואמנם עשוי השואל לשאול, שהרי אנו רואים שעדיין יש כאן ערבים ופיגועים וכו', אך כמובן זה אינו כלום, שהרי אף בזמן השופטים אחרי שנחלו את הארץ היו עם ישראל צריכים לכבוש בעצמם, ומה שלא עשו כן היה להם לחטא, ולא לראיה שה' לא נתן להם את זה. וכן היה בזמן בית שני, וה"ה בזמננו, כך שאין להביא ראיה מהימצאות הנכרים כאן.
וביותר, שהרי כך דרך הנהגת ה', שהדברים מתנהלים לאט לאט, וכדכתיב "מעט מעט אגרשנו מפניך פן תרבה עליך חית השדה", וכן בזמן בית שני לקח מאתיים שנה עד שעם ישראל הקים מדינה על כל חבלי הארץ [ועדיין היה להם פחות ממה שיש לנו היום]. ועל כן הדבר המחודש שעם ישראל הגיע לארצו אחרי אלפיים שנה זה הוא המהלך שרואים אנו בו את דרכי ה' ואת רצונו בעולמו, משא"כ הערבים, שהם בנסיגה, ואף כי נשארו מהם מוחזקים בארץ, אי"ז מעשה ה' המחודש אלא המשך של המצב המקולקל שהיה בזמן הגלות, ואי"ז אלא משום שעדיין לא הושלמה הגאולה, אך בעז"ה נזכה ל"מעט מעט אגרשנו מפניך", אם נרצה מוטב, ואם לא – זה ייעשה אף בניגוד לרצוננו.
ואמנם ישנם כאלו הבאים לצנן את ההתלהבות ולומר שכל זה אינו אלא מהלך טבעי, אך אנו לא נתפתה אחר דבריהם, שהרי אנו כיהודים מאמינים, יודעים שהכל מאתו יתברך, ובפרט דברים הנעשים בארץ המושגחת ביותר, ובעיר ובהר המושגחים ביותר. והרי אף כאשר כורש הרשה לעם ישראל לחזור לארצו, היה זה חלק ממהלך פוליטי כללי שנקט, לתת לכל העמים החוסים תחתיו עצמאות במדינתם, ושהוא יהיה רק המלך הגדול מעל כולם, ודרך זה סיבב ה' את גאולת בית שני. וכן בזמננו ראינו שה' עורר רוח של לאומיות בכל העולם קודם שתי מלחמות העולם, ומזה נתעורר עם ישראל לחזור לארצו ולהקים שם מדינה, ואחר שעם ישראל כבר מהלך קוממיות בארצו, פתאום הרוח הלאומית הכללית השתנתה, ואדרבה – העולם נכנס למהלך של "קוסמו-פוליטיות", וראינו שכל מה שהתעוררה רוח הלאומיות בעולם הייתה בעיקרה בשביל ישראל, ועיקר התוצאות ניכרות בעם ישראל, לרעה [בשואה] ולטובה בהקמת עם ישראל על ארצם.
ב. אף לו קבלנו את ההנחה שלך האמורה, שהקב"ה נתן את א"י לגויים גם בזמננו, אי"ז פוטר אותנו כלל ממצוה דאורייתא שכתב הרמב"ן בהשגות לספר המצות, וז"ל – "מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה… וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה… כי המצוה הזו היא הכיבוש… א"כ מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה". כל זה אינו אלא חלק קטן ממה שכתב שם הרמב"ן, ומומלץ לעיין בכולו. הרי שיש מצות עשה בכיבוש הארץ גם בזמן הגלות, והרמב"ן לא שקל כלל שיקולים מעין אלו שנתן את הארץ לגוים [אמנם ידועים דברי המגלת אסתר שם, שטען שהרמב"ם חולק על הרמב"ן, אמנם ידוע כבר שדברים אלו דחויים, והאריך בזה רי"ד בלומברג בספרו 'מצות ישיבת ארץ ישראל' עם הסכמות רי"א ספקטור ור"ח ברלין זללה"ה, ועכ"פ דעת הרמב"ן ברורה ללא ספק].
שאלה:
לכבוד העלון 'קדושת ציון',
דבריכם מתוקים מדבש, ואבקש לשלוח לי בקביעות.
הערה אחת יש לי ברמה המעשית:
אתם צודקים שצריך להכין את לב העם לתפקיד של כינון מדינה יהודית ולהשתחרר מהתפיסה הגלותית של הסתפקות בהצלחה מקומית בד' אמות הפרטיים של הציבור החרדי.
ברם הדרך לעשות זאת לא תהיה על ידי לימוד סוגיית מתוה הגז והביטחון וכו', כי דבר זה נעשה בדקה וחצי ואין לו שום משמעות.
הדרך היא הדרך בה מוביל אותנו הקב"ה בעל כרחנו בשנים האחרונות, שבה אנחנו נכנסים אט אט לשיתוף פעיל במערכות הציבוריות בא"י: העבודה, הצבא, וכו'.
מי שמשתתף בעצמו במעשים, יכול לחוות דעה ודעתו נשמעת. מי שעומד מן הצד אין לו זכות דיבור.
הצרה היא שאין מענה חרדי לדרך חיים של חיי העולם הזה, ולא זו בלבד, אלא שדוחים בשתי ידיים כל מי שבלית ברירה פונה לדרך זו. וכרגע מי שפונה לעולם הזה בעל כרחו מפנה עורף לדת.
הפתרון האמיתי הוא להקים בתי מדרש ומסגרות תורניות לחיילים חרדיים ולעובדים בשוק הרחב.
וגם לתת לגיטימציה לענין.
משה איינהורן
פתח תקוה.
לכבוד ר' משה שלום רב,
תודה רבה על מכתבך, ואף שבמבט ראשון אין כאן טענה על העלון קדושת ציון, אלא על הדרך של כלל היראים בארה"ק, מ"מ כיון שהנך טוען שהדרך לכך שהמדינה תנוהל על ידי שומרי תורה ומצוות היא ע"י שנהיה שותפים פעילים במערכות הציבוריות בא"י לרבות בצבא ובביטחון, אנו מוצאים עצמנו חייבים להבהיר דעתנו בעניינים אלו.
א. ברור הדבר, שענין ארץ ישראל היא ארץ שגם החיים החומריים של חיי עוה"ז, מתנהלים בה בקדושה ובטהרה, וכל התורה מלאה בזה. ואמנם אף בחו"ל היו רוב רובם של היהודים עוסקים בפרנסתם, ונשארו נאמנים לעמם ולתורתם, אך מ"מ הצורה האידיאלית הינה שבא"י יתקיים חיבור ארץ ושמים, והחיים החומריים עצמם על כל המסתעף יהיו מנוהלים על פי תורה ומצוות, וזה אינו שייך כ"כ תחת שלטון זר.
ב. על כן, כמובן, מחובתנו להבהיר, כי העוסקים בפרנסתם אינם גרועים מעוסקי התורה, אלא הם לכתחילה שבלכתחילה, וברור לכל מי שקורא את התורה ואת חז"ל בעיניים מפוכחות, שכך היו רוב העם, ולא היה בזה כל ענין של בדיעבד. ואף שכמובן ברור שמעלת לומדי התורה גדולה יותר, אי"ז אומר שהעוסקים לפרנסתם הם בדיעבד, וכשם שמובן לכל, כי מעלת הנבואה גדולה מאוד, ולא נאמר שמי שלא הגיע למעלה זו הוא יהודי בדיעבד.
ג. אמנם לבינתיים, המצב הנתון הינו שעדיין לא פיתחו וביססו דרך חיים, שבה העוסקים לפרנסתם דבוקים בתורה ובקב"ה, והמצב הגרוע לעת עתה הינו שרוב אלו שיוצאים לפרנסתם, וודאי אם זה במקומות חילוניים, מתדרדרים פלאים במצבם הרוחני, ובקרבתם לציבור החילוני, וכפי שניכר הדבר עליהם ועל משפחתם, וד"ל. [ואמנם יש מיעוט המצוי של כאלו שאינם נופלים, אך ההנהגה הראויה היא על פי התוצאות הפשוטות שמתרחשות אצל רוב העובדים במקומות חילוניים].
ד. על כן מה שמוטל על ציבור היראים בזה, הינה לפתח דרך שגם העוסקים לפרנסתם יוכלו לעבוד את ה', ולא רק לומדי ביהמ"ד, והיינו להתאים להם תוכניות לימוד המתאימות לאלו שאינם לומדים אלא שלוש או ארבע שעות ביום, להעמיק אצלם את הקשר הנפשי והחי למצוות, שידעו מה להשיב לאפיקורוס של זמננו כאשר נפגשים עמו במרחב החילוני, לתת להם את המבט הנכון והמאוזן בין קודש לחול, בקיצור: צריך לכתוב את ה'עלי שור' לעוסקים בפרנסתם. [במאמר המוסגר אוסיף כאן רעיון נוסף לתועלת היראים העוסקים לפרנסתם – כידוע חלק גדול מהזהות של האדם מתבטא בלבושו, והדברים החיצוניים משפיעים על הפנימיות אם אין כוונה הפוכה, וכידוע זה חלק ממטרת הציצית והתפילין, ועיין במסכת תפילין – "כך היה ר' אליעזר אומר גדולה היא מצות תפילין שכך אמר הקב"ה לישראל 'והגית בו יומם ולילה', אמרו ישראל לפני הקב"ה 'ריבון העולמים וכי אנו יכולים להגות יומם ולילה'? אמר להם הקב"ה 'בני הוו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם ואני מעלה עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יומם ולילה' שנאמר 'והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'". אנו רואים במדרש זה, שבאופן פשוט הבינו עם ישראל, והקב"ה הסכים איתם, שא"א לדרוש מכולם לעסוק בתורה יומם ולילה, אך הפתרון למצב זה הוא התפילין, שכאשר הם מונחות על ראשו בגאון, הוא קשור כל הזמן לקב"ה, וכפי ההבנה הפשטנית של הדבר, שהרי הוא מייצג בלבושו ובהופעתו את שם ה', וזה מחייב אותו ושומר עליו, וכפי שכתב הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' תפילין. ידמיין כל אחד את עצמו נכנס מחר לעבודה עם התפילין, ולאחר שיעכל את המבטים מהבוס ומהחברים לעבודה – החילונים או החרדים, איך יסתכלו עליו? מה הוא מייצג? מה זה יחייב אותו?… נכון ישנם היום יומיים הראשונים של אי הנעימות מההופעה החדשה, אך אל דאגה – זה עובר מהר מאוד, ותועלתו בצדו. זו הדרך המובטחת לנו לשמור על ייחודנו כיהודים המייצגים את שם ה'. נכון, זה לא מקובל, אבל גם לא מקובל לצאת לעבוד, אם עשית את הצעד הזה, כדאי שתעשה גם את הצעד הזה].
ה. על פעולה חשובה והכרחית זו עמדנו כבר בגליון הקודם ב'עקרונות אגודת קדושת ציון', וכפי שכתבנו באות ח' – 'וכשם שצריכים אנו להוציא מהתורה את היחס הראוי לצורה איך לנהל מדינה, כן צריכים אנו להוציא מהתורה ומרוחה את הצורה הנכונה איך להקים כאן עם שלם הקשור לתורה בכל נימי רוחו ונפשו, היות ולכל עם יש תרבות, כן אנו צריכים להוציא את הרוח הזאת מהתורה ולחיות בה את כל העם', כאשר הכוונה היא כמובן לסלול דרך להיות קשורים לקב"ה בתוך חיי העוה"ז.
ו. אמנם מאידך, כל זמן שבעוונותינו הדבר עדיין לא נעשה, ברור שכל מי ששולח בחור או נשוי למקומות עבודה או לימוד כאלו, ולא חיסן את פנימיותו, הרי הוא מתחייב בנפשו של הלה, שהרי עינינו הרואות, שרוב רובם של העובדים במקומות עבדוה חילוניים יורדים פלאים ברמתם הרוחנית, והאחריות על נשמתם מוטלת הן על הרועים שלא דאגו לצאן הרזות, והן על אלו שהדיחו אותם ללכת למקומות שאינם יכולים לעמוד ולהתקיים בהם אפילו שעה אחת.
ז. ולגבי הנושא של הצבא. כל הבעיות שכתבנו לעיל ביחס לעבודה במקומות חילוניים ולימודים במוסדות אקדמיים חילוניים, קיימות אף בצבא וביתר שאת, אלא שבצבא אין אפשרות לפתור את הבעיות. בצבא אתה נכנס לממסד חילוני ואינך יכול לעשות בו מה שאתה רוצה, ואף אם יהיו הסדרים לגבי כשרות ונשים, הרי כל אחד מבין שלא נותנים לחתול לשמור על החלב, וברגע שהציבור החרדי יהיה בידיים שלהם, הם ישכחו מכל ההבטחות וההסדרים, וכפי שאנו רואים כיום אצל הציבור הדתי-לאומי את כל הקשיים שמערימים עליהם מפחד מפני 'הדתה של הצבא', ואחר כך יגישו עתירה לבג"ץ על הדרה של נשים מצה"ל, וזו כמובן תתקבל, וכפי שאנו מכירים את בג"ץ. בקיצור, כל אחד מבין שהימצאות של שומר תורה ומצוות בתוך גוף חילוני שהוא מחויב לו, בהכרח תוריד אותו הרבה ברמתו הרוחנית [לאחרונה התפרסם סקר, ולפיו שליש מהיוצאים בשאלה, פרקו עול תורה כאשר נפגשו וחיו עם החברה החילונית בצבא].
ח. כל זה נאמר ברמה המעשית, מלבד עצם הבעייתיות העקרונית שבחיים יחדיו מתוך 'אחוות לוחמים' עם חילונים שאינם מאמינים בה' ובתורתו, כאשר מה שנקרא אצלנו "חייבי מיתות" ו"חייבי כריתות" אצלם נקרא "נאורות" ו"פלורליזם מבורך", וכמה הזהירה התורה את עם ישראל בכניסתם לארץ מהתחברות לגויים בכדי שלא ילמדו ממעשיהם ומתועבותיהם, וכתה הציבור החילוני מלא באותן תועבות שהיה בזמנו בקרב עמי כנען, משכ"ז וא"א, כפירה בעיקר ואיבוד צורת אדם. ועיין בדהי"ב י"ט, ב', שם מסופר, כי כאשר יהושפט מלך יהודה יצא למלחמה ביחד עם אחאב מלך ישראל, אמר לו יהוא בן חנני הנביא – "הלרשע לעזור? ואת אויבי ה' תאהב? ובזאת יצא עליך קצף מלפני ה'", וכל זה למרות שצבאו של יהושפט היה מופרד מצבאו של אחאב, מ"מ על עצם השותפות במלחמה יחד עם רשעים יצא קצף מלפני ה' על יהושפט שהיה מלך צדיק שביער את הע"ז ממלכותו, ועל אחת כמה וכמה חמור הדבר להיכנס לצבא חילוני המונהג ע"י פוקרים ורשעים.
ט. כמובן שיהיו כאלו שיאמרו, שאין מה לעשות ובכל דבר יש סיכונים הכרחיים, אך כלפי טיעון זה אין לנו אלא לבחון האם את הדירה שלהם היו מכניסים לכזה סיכון גבוה. כל זמן שהתשובה שלילית, אף אנו מדין קל וחומר לא נכניס את נשמת חיינו לסיכון של התחלנות והשפעה מהחילוניות הקלוקלת. ניתן להוסיף על כך, שלכאורה נראה, כי אילו היה בצבא סיכון ליפול לסמים כמו הסיכון שיש להתרחק מהתורה והמצוות, לא היו הרבה חילונים ששולחים את בניהם לצבא, וכמובן שאצלנו פריקת עול חמורה ממה שחמור בעיניהם נפילה לסמים.
י. ולגבי דבריך שרואים שהקב"ה דוחף לכיוון הזה, אין לנו אלא לומר "בהדי כבשי דרחמנא למה לן…". הקב"ה דוחף אותנו להרבה כיוונים, שוודאי שהם גם יביאו לנו טובה. לכאורה לפני מאתיים שנה הקב"ה סיבב את המאורעות באופן כזה, שחלק גדול מעם ישראל יהיו חילונים, וודאי עמקו מחשבותיו להפוך כל רעה לטובה, אך חס לנו מלהשתתף בזה, ואף כאן יתכן שתהיינה תועלות גדולות מדחיפה זו, אך אנו צריכים להתנהג על פי מה שבצורה ריאלית ישמור על היהדות, על התורה ועל עם ה'.
יא. עם זאת מחובתנו להדגיש, שאף שבמצב הנתון איננו רואים היתר לשרת בצבא חילוני, וראוי להילחם על זה וכפי שמורים גדולי הדור מכל הפלגים והחוגים ביהדות החרדית, מכל מקום ברור שאנו חפצים בהצלחתו ובנצחונותיו, שהרי לעת עתה כל זמן שאין צבא נפרד של יראי ה', הם מגינים על העם משונאינו, וכשלונם כשלוננו ונצחונם נצחוננו, ועל ידם נשבח את אלוקינו הא-ל המושיע.