בלוג

בפתח הגיליון הקודם הזכרנו את מצב האימה וערפול המושגים אליו נקלעה האומה בשל מה שמכונה "גל הטרור". רצינו אז לקוות, כי עם יציאתו של גיליון חודש כסלו, נעמוד כבר במקום אחר, שהרי בזמננו נחשב חודש לתקופה ארוכה מאד, כאשר קצב האירועים המסחרר בקושי מאפשר לזכור מה היה כאן לפני שבוע. אולם לדאבוננו, נראה כי הטרור לכל היותר שינה את מקומו, כאשר במקום בירושלים מתמקדים המחבלים בחברון, גוש עציון ושאר האזורים שמסביב, ולעיתים הם אף מתפשטים לשאר חלקי הארץ.

מצב האימה, אם כן, נותר פחות או יותר על כנו. אולם ביחס לערפול המושגים, נראה כי המצב רק החמיר. במקום בו שלטון הרשע מגלה חוסר אונים, במקום בו ניכר כי הציונות החילונית, אשר שאפה להפוך את ישראל לעם ככל העמים, עומדת בפני שוקת שבורה ואינה מסוגלת להתמודד מול טרור עממי של נערים פרחחים, במקום בו הכל רואים, כי האמונה בצדקת הדרך כה חסרה אצל ראשי העם המצטדקים והמתרפסים בפני האויב, שעה שבני השפחה מעיזים את מצחם וטוענים ללא צל של בושה לבעלות על הארץ – במקום בו כל זה מתרחש, היה מקום לצפות, שיראי ה' יבחינו בשעת הכושר ויעלו על הבמה הציבורית את עמדת התורה הנאמנה, לפיה ארץ-ישראל שייכת אך ורק לעם ה', ושצוואתה של שרה אמנו – "גרש האמה הזאת ואת בנה" – הינה אקטואלית מתמיד. היה מקום לקוות, שאלו האמורים לייצג את יראי ה' יעוטו על ההזדמנות שנקרתה בדרכם ויציבו בפני עם ישראל אלטרנטיבה יהודית שורשית להנהגה העייפה של היום, זו אשר שאפה לקיים מדינה יהודית בלא יהדות, אשר סברה לכונן עם ללא שורשים, אומה ללא תוכן. כאשר ראשי הצבא ומערכת הבטחון, יוצאי הקיבוצים ובוגרי מערכת החינוך הממלכתית, מלהגים על "פתרון מדיני", על כך ש"לא ניתן להכריע את הטרור באמצעים צבאיים", ועל כך ש"עלינו למצוא את הדרך לחיות עם שכנינו" – כשאותם ריקים, אשר מעולם לא קראו ולא שנו, לא ידעו מושג יהודי ולא העלו על דעתם מהם ערכי התורה – כשאותם אנשים מתגלים במלוא קלונם כמי שאינם מסוגלים למלא את התפקיד שלשמו לכאורה נועדו – היה מקום לצפות שיקומו יראי ה', אלו אשר ספגו מינקותם את ערכי התורה והמצווה, וינצלו את החלל שנוצר על-מנת לקחת את המושכות בידיהם. אילו היו עושים כן, היה העם הפשוט מבחין מיד בין הנהגה מבולבלת, מהוססת, הרואה את עצמה כנתונה לחסדי האומות, לבין הנהגה בטוחה, מלאת עוצמה, הכפופה אך ורק לבורא עולם. התוצאות בשטח לא היו מאחרות לבוא, הטרור היה מחוסל והאויב היה נס על נפשו, כאשר הם, ולא אנחנו, היו מפחדים להסתובב ברחובות.

כל זה, כמובן, לא קרה במציאות, ותחת זאת נותרנו עם אותה הנהגה רופסת, ועם נציגות חרדית במישור הציבורי, אשר מתאמצת להראות, כי היא רופסת אף יותר. טרוף המערכות אשר אחז את הציבוריות החרדית לאחרונה לא נוצר בחלל ריק. המאמר המביש שפורסם על-ידי העיתונאי ה"חרדי" אריה ארליך לא היה אלא קצה הקרחון בתופעת ההלקאה העצמית בקרב אלו האמורים לייצג את יראי ה'. חזינו במו עינינו בתופעות מחרידות של ביזוי עצמי בפני האויב, עד כדי "מסע הסברה" בקרב חוגים מסוימים שמיועד לפראי האדם הישמעאלים מתוך תקוה שהללו בבואם לרצוח יהודים ידלגו על אותה כת חנפים. אין צורך לומר, שהישמעאלים מתיחסים לאותם אנשים בבוז לו הם כה ראויים. אולם לדאבוננו, לא רק בקרב החוגים ההזויים נשמעו אותם קולות. שמענו במהלך התקופה האחרונה משפטים נוראיים אשר קשה לחזור עליהם בדבר זכותם של בני השפחה על מקום מקדשנו, מחמד עינינו, מפי אנשים בכירים בציבוריות החרדית, הרבה יותר מארליך ומאנשי אותה חסידות שמקרבה יוצאים אלו המתחבקים עם נשיא אירן.

אגודת "קדושת ציון" שמה לה למטרה לפני כל דבר אחר לשנות את אותו הלך חשיבה הרה אסון שקנה שביתה בקרב הציבור החרדי ולהוליד הלך חשיבה אחר, הלך חשיבה המבוסס על התנ"ך וחז"ל ולא על אמרות כנף שנאמרו על-ידי פלוני או אלמוני בהקשר מסוים והפכו ברבות העמים ל"יסודות הדת". בשו"ת דרישת ציון תוכלו לראות דוגמא לכך. נביאינו ורבותינו הם המדריכים אותנו בכל שבילי החיים, ולאורם נלך בלא לפזול אחר תורות זרות. הרב אריה סגל ממשיך את סיפורו "אז נדברו" בגיליון זה, ושם יוכל הקורא להבחין כיצד הלך החשיבה היהודי השורשי עובר כחוט השני בכל השאלות העומדות על הפרק בחייו של אדם. מלבד זאת, אנו ממשיכים כדרכנו להעמיד את עיקרי הדת על יסודות מוצקים, כפי שיווכח הקורא במאמרו הנפלא של הרב בנימין הלוי על הבטחת הארץ לאבות ועל הניסיונות שנלוו לכך. דבריו המאלפים של מרן הרב וולבה זצ"ל, המובאים בפתח הגיליון, מעמידים אותנו על החשיבות של שיבת ציון דווקא בעת הזאת. כהמשך למכתבו של הרב י. מאיר מהגיליון הקודם, ניתנת הבמה כעת לרב א. לויזון, אשר מאלף אותנו בינה בעניין תפקידנו כיום, תוך שהוא מעמיד על כנו את היחס הנכון למושג של "ירידת הדורות" מתוך ראיה מרחבית של תולדות ישראל לאור דברי נביאינו. קורא נוסף, א. גור אריה, זועק מנהמת ליבו את כאב אובדן המושגים הבסיסיים, אשר גיליון זה מנסה להעמיד על תילם. לכבוד הוא לנו, שמצא בעלוננו במה להבעת כאבו. אנו תקוה שתפיקו את מירב התועלת מהעלון.

שלכם,

העורך.