בלוג

מאמר אלף שנה ולא יתיר, ובו תתבאר שיטת הזוהר ורבנו האר"י.

כתב הרב (אות ע'):

"הנה זה ודאי שמה שאמרו בקרא ובגמ' אזהרה על ישראל סתם בלי זמן, שא"א ליתן אח"כ גבול וזמן על אותה האזהרה. וגדולה מזה בביצה (ה:) ובסנהדרין (נ"ט:) במה שהזהיר הכתוב קודם מתן תורה על פרישה של שלשת ימים, ואעפי"כ לא היה מותר אח"כ גם אחר מתן תורה אם לא היה מתיר הקרא בפירוש, באומרו 'לך אמור להם שובו לכם לאהליכם…ועכ"פ זה ודאי דבנדון דידן דכתיב סתם השבעתי אתכם בלי שום גבול זמני".

באור דבריו: מצינו במתן תורה, שאף שנאמר לעם ישראל בעת מתן תורה שלא יגשו אל אשה שלשת ימים, וממילא משמע שאחרי שלשת ימים מותרים לחזור לנשותיהם, אפילו הכי הוצרך הכתוב לחזור ולהתיר להם בפסוק בפני עצמו, שנאמר 'לך אמור להם שובו לכם לאהליכם', ע"ד שאמרו רבותינו – "כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו". אותו דבר יש לומר בעיניני גלות וגאולה, היינו, מכיון שהושבענו להשאר בגלות, אסור לנו לצאת ממנה עד שהקב"ה יבוא ויגאלנו, שהרי בפסוק של השבועה לא נקצב זמן, אלא כתוב "עד שתחפץ", ופרושו עד שיעלה החפץ מלפני הבורא יתברך, ואז מיד הוא גואלנו, בבחינת הפה שאסר הוא הפה שיתיר. ובקיצור, כיוון שלא נודע לנו קץ הגלות, אין לנו לעשות פעולות של יציאה מהגלות בכוחות עצמנו.

ובכן, הרב יוצא מנקודת הנחה שלא נאמר בשום מקום פסוק המגביל את הגלות לזמן קצוב.

ודבריו קשים בעיני, שהרי ידוע ומפורסם בדברי רבותינו התנאים וחכמי הזוהר, שזמן הגלות הקצוב הוא אלף שנה ולא יותר. ולא אאריך במראי המקומות המראים נכוחה דבר זה, רק אציין למקום אחד, והוא בזוה"ק בפרשת שמות (י"ז.), שם נאמר במפורש שגזרת הגלות היא אלף שנה ולא יותר, ונרמזה בפס' "נתנני שוממה כל היום דוה" (איכה א', י"ג). ורמוז כאן, שהקב"ה נתן אותנו שוממים בגלות, כל היום היינו יומו של הקב"ה שהוא אלף שנה. ואיזה אלף? אומר הנביא 'דוה'. שהוא אותיות הוד ר"ל האלף החמישי המכוון לספירת ההוד שבו עיקרה של גלות, כמבואר כל זה באר היטב בדברי רבנו האר"י (ע"ח שער ל"ה פ"ה).

והרב הרגיש בקושי זה, והטה את כוונת הזוהר לענין אחר. ולדבריו כוונת הזוהר היא שבתוך האלף החמישי לא תהיה גאולה אפילו אם עמ"י יחזור בתשובה. ואחר האלף החמישי תיתכן גאולה אך רק ע"י תשובה. אבל לשיטתו אין שום קשר בין גזרת הגלות לבין שבועת הגלות.

לזאת אשיב, אף שיתכן לפרש את דברי הזוהר בכמה פנים כידוע, מכל מקום חשיבות יתירה נודעת להבנתו של רבינו האר"י בדברי הזוהר, וכמו שנתפרשו דבריו ע"י מהרח"ו בכתביו. והנה, דברי מהרח"ו הכתובים בהקדמה לעץ חיים עדות היא לכל באי עולם, ושם מבואר שדברי רבותינו הנאמרים על פסוק 'השבעתי אתכם', מוגבלים לאלף שנים בלבד. וז"ל מהרח"ו בהקדמה לספרו הגדול עץ חיים, אחר שהביא את דרשת הזוהר על הפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים":

 "פירוש הדברים, כי הנה היתה השבועה הגדולה לא-להים שלא יעוררו את הגאולה עד שאותה האהבה תהיה בחפץ ורצון טוב כמ"ש עד שתחפץ… וכבר אמרו רז"ל כי זמן השבועה היא עד אלף שנים. כמ"ש בברייתא דר' ישמעאל בפרקי היכלות ע"פ [ב]דניאל וז"ל ואיתיהבון בידיה עד עידן ועידנין ופלג עידן ואיך הראהו הקב"ה ליעקב אבינו שר עולם והוא שרו של בבל ע' עוקין וכו' ע"ש. וכן הזוהר פ' וירא (קי"ז ע"א) וז"ל: אמר ר' יוסי כל דא אריכו זמנא יתיר מכמה דאוקמוה חבריא דאיהו יומא חד גלותא דכנסת ישראל ולא יתיר דכתיב נתנני שוממה כל היום דוה".

והנה, הרב רצה ליתן פרוש אחר בדברי מהרח"ו, והוא, שמכיון שדרשת הזוהר על הפסוק הזה היא שהקב"ה השביע את עם ישראל שלא יעוררו את האהבה עד שיעבדוהו מאהבה, א"כ ודאי הוא שאינו מדבר על גזרת הגלות. ואף כתב, שלומר כן בדעת מהרח"ו הוא זיוף גמור.

ובכן, דבריו מוקשים מאד. שהרי דברי מהרח"ו בהקדמה ברור מיללו לכל מעיין בלשונו, שגזרת הגלות לאלף שנה ולא יתיר היא חבוקה ודבוקה בענין השבועות ללא ספק. וראה מה כתב על זה ראש ישיבת המקובלים בית א-ל הרב המקובל ר' עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת על דרך הנסתר דיליה "דעה והשכל" (ח"ז סי' א'), וז"ל:

"זה מ"ש שהשבועות הוא רק על האלף החמישי הוא רק לטובת ישראל, היינו שאינם יכולים לדחוק הקץ הוא רק באלף הראשון אבל אח"כ יכולים לדחוק את הקץ והדברים ק"ו לאומות העולם שלא יכולים להשתעבד בהם."

ועוד לו בהקדמה לישכיל עבדי ח"ה:

 "כי ח"ו להגיד על אלה שהשתדלו נמרצות עם מלכי העולם להקמת המדינה וכן אותם המטפלים בהגברת העליה כאילו ח"ו עושים נגד השבועות הנ"ל, כי זמן השבועות הנ"ל כבר חלפו ואינם שאינם אלא באלף הראשון שאחרי החרבן, ואדרבה בימינו אלה מצוה עלינו לעשות כל מיני השתדלויות להחשת הגאולה ולהגברת העליה".

ואף שאיני רוצה להלאותך באריכות דברים קורא יקר, עם כל זאת, על מנת שיובנו דברי מהרח"ו ועל מה נסובו, ראיתי שטוב הדבר להביא את דברי מהרח"ו במקורם בעץ חיים בתוספת ביאור.

ובכן זה החלי,  ונקדים הקדמה נחוצה ונאמר, שמהרח"ו פתח את ספרו בתמיהה כאובה מדוע בן דוד בושש לבא, והביא מאמר הזוהר אשר הובא בספר התיקונים (תיקון ל' ע"ז:) ששם איתא תוכחת לאותם ת"ח שלא עוסקים בחכמת האמת והם גורמים אריכות הגלות. ושם אומר הזוהר, כי העוסק במשנה נקרא עבד,שהוא עובד ע"מ לקבל פרס. והעוסק ברזי תורה נקרא בן העובד שלא ע"מ לקבל פרס, אלא באהבה ובחפץ לב. ואז ממשיך הרב ומסביר את ענין השבועה, וז"ל בתוספת ביאור (ע"ח דף ב ע"א):

אמר עוד במאמר הנ"ל: הוא תיקון ל' הנזכר לעיל בתחילת דבריו ובג"ד השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'. המשך דברי הזוהר הם: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. דאיהו רחימו בלא פרס, ולא ע"מ לקבל פרס. ויראה ואהבה ע"מ לקבל פרס איהי שפחה ותחת שלש רגזה הארץ וגו' וביאור ענין זה עיין במה שהקדים שם בארוכה והסביר שהעוסק בחכמת הפשט חשיב עובד ע"מ לקבל פרס ונק' עבד, ואילו העוסק בחכמת האמת חשיב עובד מאהבה ונק' בן.  פירוש הדברים, כי הנה היתה השבועה הגדולה לא-להים שלא יעוררו את הגאולה עד שאותה האהבה תהיה בחפץ ורצון טוב כמ"ש עד שתחפץ הנה פס' זה נדרש ע"י רבותינו בכמה אופנים שונים לגבי האיסור לעורר הגאולה קודם זמנה, וכאן הזוהר מפרש פירוש חדש, והוא, שאין לעורר את הגאולה עד שעם ישראל יעבדו את ה' מתוך חפץ לב ואהבה, וזה לא יתכן אלא ע"י העסק בחכמת האמת.  כבן העובד את אביו ועייל בכל פלטרין דיליה ובכל גניזין דיליה ולא כעבד העובד במשנה ולוקח השפחה על מנת לקבל פרס. ועכשיו לכאורה מתעוררת קושיא, והיא, שאם אכן עסק חכמת האמת הוא מקרב את הגאולה, א"כ הרי הוזהרנו שלא לעורר את הגאולה? וע"ז מתרץ  וכבר אמרו רז"ל כי זמן השבועה היא עד אלף שנים  היינו עד סוף האלף החמישי. א"כ סר פחד השבועות ואפשר לעורר את הגאולה. והנה כאן יש להבין, שהרי מה שאמרו רבותינו כי הגלות זמנה הוא אלף שנין לא הזכירו בדבריהם שבועה אלא גלות בלחוד, א"כ שבועה זו מהיכן באה? אלא ודאי שמהרח"ו מבין שגזרת הגלות והשבועה חד הן ולמדות זו מזו, והיא סברה פשוטה. וכל מתבונן בלשונות הזוהר כאן ובשמות (י"ז.) מיד מבין את הקשר בין שבועת הגלות לגזרת הגלות. עכשיו מביא הרב מקור לכך שגזרת הכתוב הוא אלף שנה. כמ"ש בברייתא דר' ישמעאל בפרקי היכלות ע"פ [ב]דניאל וז"ל ואיתיהבון בידיה עד עידן ועידנין ופלג עידן ואיך הראהו הקב"ה ליעקב אבינו שר עולם והוא שרו של בבל ע' עוקין וכו' ע"ש. וכן הזוהר פ' וירא (קיז ע"א) וז"ל: אמר ר' יוסי כל דא אריכו זמנא יתיר מכמה דאוקמוה חבריא דאיהו יומא חד גלותא דכנסת ישראל ולא יתיר דכתיב נתנני שוממה כל היום דוה. באור הענין בקיצור עפ"י מש"כ מהרח"ו בעץ חיים (שער ל"ה פ"ה), ששיתא אלפי שני עלמא הם כנגד שש ספירות חג"ת נה"י. ונמצא שהאלף החמישי שסמוך לו – ובו – ארעו החורבנות, הוא מכוון כנגד ספ' הוד. וזה פירוש הפסוק הנאמר בזמן החרבן "נתנני שוממה כל היום דוה", "כל היום" הם אלף שנה שהם יומו של הקב"ה. "דוה" בהיפוך אותיות הוא הוד.

ואסכם בלשון פשוטה ואומר, כי כל מעיין בדברי מהרח"ו מבין נכוחה, שכך היא כוונתו: בפס' נאמרה שבועה לעם ישראל שלא יעוררו את הגאולה לפני הזמן. ומה נקרא לעורר את הגאולה? ובכן, הגמ' מונה שש שבועות הרמוזות בפסוק זה, שכל אחת מהן – העובר עליה מעורר את הגאולה ואסור. והזוהר מונה עוד אופן שבו מתעוררת הגאולה, והוא ע"י עסק חכמת האמת. ובהקשר הזה אומר מהרח"ו, שזמן השבועה שלא יעוררו את הגאולה הוא רק האלף החמישי.

ואחזור ואומר, כי אף שיש לפרש את דברי התיקונים באופן אחר, מ"מ לברר את דעת רבינו האר"י באנו, וזו היא דעתו בבירור.

ומה שמקשה הרב על ביאור זה, שהמשמעות העולה מכל מי שדיבר בסוגית השבועות היא שהשבועות נוהגות אף באלף השישי, ובכן על כגון דא נאמר גברא אגברא קרמית? וודאי שלא באתי לומר שכל חכמי ישראל ס"ל הכי, אלא לברר דעתו של רבנו האר"י באתי, ותו לא מידי.

אחר הדברים האלה תבין גם תבין מה שקשה בדברי הרב המחבר, שכה כתב (אות כ"ג):

האומרים שכל ישראל מכל מקומות מושבותיהם יסעו לא"י, כל אלו מדברים בפה מלא נגד כל דברי חכז"ל שבכמה מקומות בש"ס ובמדרשים ובכתבי האר"י. וכו' גם יש בזה העברה על השבועה שלא יעלו בחומה וכו'

והנה, לסיום מאמר זה אפתח שער למאמר הבא ואומר, מה שכתב המחבר כדבר מוסכם וברור שאין גאולה ללא תשובה, דע ידידי הקורא, שלא מוסכם ולא ברור הדבר כלל וכלל, ורוב מנין ובנין של חכמי ישראל עונים ואומרים שיש מציאות של גאולה לישראל אף בלא תשובה, כמו שיבואר בעזרת ה' במאמר הבא.