זה עתה אנו נפרדים מחודש תשרי, "ירח האיתנים" – "כי בו המועדים היותר חזקים ומישרים את האדם אל השלמות" (מצו"ד מ"א ח', ב'). תחילתו בגילוי רצוננו למלכות ה' על כל הארץ וגדיעת קרן הרע, אמצעו בתשובה לאבינו ובהיטהרות לפניו, וסופו בשמחתנו בקרבת ה' והבעת רצוננו וחשקנו בדביקות בו.
עתה אנו "חוזרים לשגרה". מאחסנים את הסוכה והקיטל, את השופר, המחזור והסליחות, ופונים לסדר את מה שהונח ל"אחרי החגים".
והנה הנה הכל חוזר למנהגו הקודם, מפטירים כדאשתקד. אותן התמודדויות, אותם נסיונות, וחלילה – אותם כשלונות. ושוב עולה הרגשת האכזבה. – זהו? זו תשובה? זו "קבלה לעתיד"? ובכלל, איך ה' מצפה ממני שאהיה צדיק גמור תוך חודש?
שאלה מציקה. האם אפשר להיות מושלם? היתכן שבשנה הבאה לא אצטרך שוב להתוודות על חטאים? "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"! (קהלת ז', כ'). א"כ, מה התועלת בעשית תשובה? לעולם נהיה "לא בסדר"?!
הפסוק אומר: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם – לכפר על בנ"י מכל חטאותם אחת בשנה…"(ויקרא ט"ז, ל"ד). והתמיהה זועקת, וכי לא יתכן שתהיה שנה בה לא יהיו חטאים לכפר עליהם? חוקת עולם שבכל שנה יהיו חטאים! אם כן, הרי אבדנו כולנו אבדנו! שאלה זו מתחזקת ביתר שאת כאשר קוראים את הפרשה שקראנו לא מכבר בסיום התורה, פרשת וילך. משה עומד להפרד מעם ישראל. תיכף נכנסים לארץ ישראל. אלו כמעט דבריו האחרונים לעם. זו המצווה האחרונה אותה נצטווה לאמר לעם בשם ה': "ויאמר ה'… הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה… ועזבני והפר את בריתי…"(דברים ל"א, ט"ז). "כי אנכי ידעתי את מריך … ממרים הייתם עם ה', אף כי אחרי מותי…כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מהדרך… כי תעשו את הרע בעיני ה'!")שם כ"ט). היתכן?? זה מה שמשה מוצא לנכון לומר לעם קודם פרידתו? "שיעיד עליו יודע תעלומות" –שנחטא? שנעשה את הרע בעיני ה'! איזו תקוה יש לנו אם הקב"ה מודיע שנכשל, אם משה רבינו "מכיר אותנו" שנחטא? וכי אין הבחירה בידינו? אין סיכוי שנבחר תמיד בטוב? הרי זו מודעה רבה לאורייתא! הקב"ה מודיע מראש שנכשל! אבד סברנו, בטלו סיכויינו! האם לשם כך ברא ה' את העולם??? לנסות אותנו בנסיון שאנו מועדים להכשל בו, ואז להענש עליו?
התשובה לכך ניתנת לנו מיד אח"כ, והיא משמחת ומצערת כאחת.
זה עתה קראנו את פרשת בראשית. הקב"ה ברא את אדם ונתן בידו בחירה. אצלו הייתה הבחירה שקולה לחלוטין ללא הטיה לאיזה צד כלל (עיין בספר דרך ה' לרמח"ל ח"א פ"ג). וזה היה רצונו ה"מקורי" של הבורא ית'.
אלא שכיום, אחר שחטא אדם, אכן אנו מועדים לרע, אחר שנתבלבלה הדעת והגוף נעכר.
ע"כ הקב"ה מעיד, ומשה מוסיף מדיליה, שהאדם עלול לחטוא, נוטה לבחור ברע יותר מאשר בטוב, עד כדי שנמנו וגמרו – נוח לאדם שלא נברא! (עירובין י"ג:).
זה הצד המצער של התשובה. כן, איננו יכולים להיות מושלמים. באופן פשוט, בלא לפשפש ולמשמש במעשינו [כמבואר בגמ' הנ"ל –"ועכשיו שנברא יפשפש ויש אומרים ימשמש], אין לנו סיכוי שלא לחטוא.
אך הצד המשמח של התשובה הוא – שה' לא מצפה מאתנו להיות מושלמים! "כי הוא ידע יצרינו, זכור כי עפר אנחנו" (תהילים ק"ג, י"ד) [כל המזמור עוסק בנקודה זו]. מכיוון שזה מה שאנחנו, מועדים לנפילה, הקב"ה לא דורש מאתנו שלמות! הוא לא דן אותנו לפי "השורה התחתונה" של "מה עשינו" אלא כמה פשפשנו ומשמשנו, כמה נסינו והשתדלנו! כל מה שה' מבקש מאתנו הוא – שלא נתרשל! שנעשה כל מה שביכולתנו לעשות1.
מי שעשה מה שביכולתו לעשות, אפילו שלא הגיע כ"כ רחוק, והוא עדיין רחוק משלמות – עשה הכל! והוא אף גדול בעיני ה' ממי שקרוב ממנו לשלמות, אלא שלא הגיע לכך בכוחות עצמו, אלא בזכות תנאי חייו הנוחים. כך מפרש הגר"א את מאמר חז"ל "כל המעביר על מידותיו – מעבירים לו על כל פשעיו" – מי שעובד ומתקן מידה ועוד מידה – מעבירים לו על כל הכשלונות שלו, מה שעדיין לא הגיע לתקן (פרוש הגר"א למשלי כ"ב, ו') [וראה עוד בדרך ה' ח"ב פ"ג, בעיקר אות ד']. ומשנה ערוכה היא: "לא עליך המלאכה לגמור – ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה". (אבות ב', ט"ז). הקב"ה אינו תובע מאתנו להצליח, לא להיכשל, להיות מושלמים. הוא תובע מאתנו שנעבוד להצליח, שנעבוד לא להיכשל, שנעבוד להיות כמה שיותר מושלמים וצדיקים, ותו לא!
וזה עיקר ענין התשובה: "חשבתי דרכי – ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קי"ט, נ"ט) "נחפשה דרכינו ונחקורה – ונשובה עד ה'" (איכה ג', מ') – העבודה של התשובה זה החיפוש והחשבון, גם אם לא זכינו עדיין להיות מושלמים. כך בברכת זכרונות, אחר שמתוארת ידיעת ה' ודינו לפרטי פרטים – "כי זכר כל היצור לפניך בא – מעשה איש, ופקודתו [דהיינו תפקידו בעוה"ז], ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם, ותחבולותיו, ויצרי מעללי איש" – הכל גלוי וידוע לפני ה'. המעשים, התפקיד, המחשבות והיצרים. מה הקב"ה דורש מאתנו? "אשרי איש שלא ישכחך – ובן אדם ויתאמץ בך. כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". כל מה שנדרש מאתנו הוא – לדרוש את ה', לא לשכוח אותו, להתאמץ בו. מי שדורש את ה' – אפילו שלא תיקן את עצמו עד הסוף, אפילו שהרבה עבודה עדיין ערוכה לפניו – לא יכשל ולא יכלם.
הרי ההצלחה לא נתונה בידינו, "יצרו של אדם מתגבר… ואלמלא הקב"ה עוזרו –אינו יכול לו"! (סוכה נ"ב:). משום כך, אף שבתפילות יוה"כ מבוטאת החרטה על העבר וכן מפורט הווידוי – אין כל נוסח של "קבלה לעתיד" אלא בלשון בקשה, "יהי רצון… שלא אחטא עוד…". איננו בטוחים שלא נכשל, ואיננו יכולים להצהיר זאת לפני ה'. רק להביע את רצוננו, לדרוש אותו. מה שבידנו הוא ההשתדלות והפניה לעזרת ה' שיצילנו מן היצר.
ומפני זה נתן לנו ה' את יוה"כ בכל שנה, כמ"ש בנעילה: "ואתה יודע שאחריתנו רמה ותולעה – לפיכך הרבית סליחתנו". הקב"ה הוא "חנון המרבה לסלוח". ה' מסלק מדי שנה את המחיצות שנוצרו מכשלונותינו, ע"מ שנוכל להתקדם עוד ועוד. "ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה"… זה מה שהוא רוצה. "הרוצה בתשובה"… [ואכן אנו רואים שהתשובה ניתנה לעולם אחר שנעשו חטאים שגרמו לקושי לבחור בטוב. אחר שחטא קין נאמר לו "הלא אם תיטיב שאת", ואחר חטא העגל מסר הקב"ה למשה את דרכי טובו – י"ג מידות של רחמים].
ביחס לתיקון העולם והשפעה על המצב ועל הציבור, ישנה לעיתים תחושה בלב – "מה אני הקטן יכול בכלל להשפיע". וכי אם אומר כך או אחשוב כך, אם אעשה כך או אתפלל על זה, יקרה משהו? יהיה שינוי? קודם שאהיה מושלם בעצמי, אח"כ אולי תהיה איזו משמעות למעשי. כך מציג זאת הרמח"ל במס"י: (פרק י"ט) “הנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאווה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב"א שהבאנו למעלה, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, [א-] כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ז.) – לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, [ב-] וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה. ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ"ט): וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ואמר (שם ס"ג): ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ואמר (ירמיה ל'): ציון היא דורש אין לה, ופי' ז"ל (סוכה מ"א.): מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות ב'): לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה"[1].
והרי דברים אלו מבוארים היטב ע"פ מה שהקדמנו, שבכח כל אדם לתקן את חלקו בעולם ע"י השתדלותו ומאמציו, ואין אחר שיוכל לעשות את חלקו תחתיו, ואע"פ שאין נראית לעין תוצאה כלשהי – ה' רוצה את העבודה, את ההשתדלות, והוא לבדו 'אחראי' לתוצאה. ממש כבכל שאר הענינים, שאנו מצווים לעשות והקב"ה משפיע מכח השתדלותנו ומעשינו. ולא סגי הא בלא הא, כמו שאמרו: "יכול אפי' יושב ובטל – ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה" (מדר שוחר טוב על תהלים כ"ג, ג'), כך גם בעבודת ה', שהרי "אלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו!" כנ"ל, וכך אמרו: "פתחו לי פתח כחודו של מחט" – ורק ע"י כך – "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (ראה שיר השירים רבה ה', ב'). זו כל עבודתנו בעוה"ז, לעורר את עזרת ה' והשפעתו עלינו ע"י מעשינו.
כך גם אנו מוצאים בנבואתו הנוקבת של חגי הנביא המעורר את אנשי דורו לבנין המקדש: "שימו לבבכם על דרכיכם", ושונה שוב – "שימו לבבכם על דרכיכם". מדוע אין ברכה בפרנסה? "יען מה… יען ביתי אשר הוא חרב – ואתם רצים איש לביתו"! (חגי א'). עיקר טענתו היא לא על חוסר העשיה, אלא על חוסר העניין בדבר. אף עלינו לשים על לב, אחר חודש תשרי שכולו סובב סביב המקדש: "ותמלוך אתה ה' לבדך… בהר ציון…" שאמרנו בר"ה, סדר העבודה ביוה"כ, נטילת לולב כל שבעה זכר למקדש, תפילת המוספין שכולה כיסופים למקדש, ההושענות, שחלקם הגדול עוסק במקדש. ואף שממש לעת עתה אין בידינו "להביא עץ ולבנות הבית", לפחות נשים על לב שלא 'נרוץ איש לביתו' ולענייניו, ונשכח את דרישת המקדש.
ומקרא מלא הוא: "ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין – אם תדרשנו – ימצא לך, ואם תעזבנו – יזניחך לעד" (דברי הימים א' כ"ח, ט'), וביותר בעניין הגאולה כמו שהאריך במס"י הנ"ל.
וכן כתב ריה"ל בכוזרי:"(מאמר ה' אות כ"ז) – "אמר החבר: …והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר: (במדבר י', ט') והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' אלקיכם, זכרון תרועה (ויקרא כ"ג כ"ד). לא שהאלקים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם. ואם היה המעשה בלעדי כונה או כונה בלתי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצאת הכונה. והתודות על המנע המעשה מועיל קצת תועלת, כהתודותנו בתפלתנו באמרנו ומפני חטאינו והדומה לזה. ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ הענין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
ע"כ עלינו להכיר בערכינו, ערך כל אחד ואחד מישראל שיכול בכוחו לזכות את כל העולם כמו שאמרו: "אפי' יחיד ועשה תשובה – מוחלים לו ולכל העולם כולו" (יומא פ"ו:). ואף שכוחנו דל, ועומדים נגדנו חזקים מאתנו לאין שיעור – אל תיפול רוחנו! הן בידינו 'כפתורי ההפעלה' לכוחות אדירים! בידינו ל'הפעיל' את הנהגת ה', הכל יכול, כמו שהתפלל המלך אסא למול צבאו של זרח הכושי שמנה "אלף אלפים [מיליון!] חיילים ושלוש מאות מרכבות…- ה' אין עמך לעזור בין רב לאין כח עזרנו ה' אלוקינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה ה' אלוקינו אתה אל יעצור עמך אנוש" (דברי הימים ב' י"ד ט' – י'), כי זה כל מה שאנחנו יכולים, וזה כל מה שאנחנו נדרשים[2].
ויהי רצון שתהא השנה הזו השנה עליה אמר ה': "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיהו ס"ג, ד'), ותהיה זו השנה "שנת שילומים לריב ציון" (ישעיהו ל"ד, ח').
[1] אף שדברים אלו שייכים לדרגת החסידות, בשו"ע (או"ח א ג) פסק "וראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על החורבן". וודאי שכל אחד ע"פ מדרגתו. שהרי מי שכל עבודת ה' אצלו היא בגדר "מה חובתי ואעשנה", אף שיוצא ידי חובותיו בהידור רב לכל השיטות, למה לו לרצות בעוד מצוות שאינן אלא 'חובות' שיש 'לצאת מידיהן'? אולם אוהב ה', המחובר לרצון ה' ושמח בעבודתו – עבורו חסרון האפשרות לקיים את כל התורה והמצוות, בין על ידו ובין על ידי כל הכלל – 'איננו מניח לו לישון'. כלשון מס"י בהקדמה: "האהבה: שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים ויקנא על זה – וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה".
[2] בהגדרת "כל מה שאני יכול" צריך לדעת שאין הקב"ה דורש מאתנו "את כל הכח" עד שנישאר ללא כח, אלא יש להיות במציאות ש"ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו", ע"מ שנוכל להתקדם עוד ועוד. אדם העושה מעבר לכוחותיו, שלא כמדרגתו –אינו עושה נחת רוח לה' ואף אין לו סייעתא דשמיא. דבר זה צריך להיות נשקל היטב בישוב הדעת. עיין גר"א במשלי יט' ב' – ג.'